בליל גלנט הראשון המפגינים איבדו את הפחד. בשני – את התקווה

איך משכנעים שלטון שאין לו שום ערך לחיי אדם, גם לא לחיי האזרחים שלו, לעצור? מחאה בתל אביב בעקבות פיטורי יואב גלנט, 5 בנובמבר 2024 (צילום: אורן זיו)

על פניה, המחאה ההמונית לאחר פיטורי גלנט בפעם השניה אמש (שלישי), נראתה כמו המחאה בעקבות פיטוריו הראשונים: עשרות אלפים יצאו בהתראה קצרה מהבית, חסמו את נתיבי איילון, הקימו בריקדות, הציתו מדורות ונשארו ברחובות עד לשעות הקטנות של הלילה. המשטרה לא הצליחה לפתוח את נתיבי איילון במשך שעות, עשתה שימוש בבואש ובפרשים וביצעה עשרות מעצרים.

אבל בשטח, התחושה היתה אחרת. משהו הרגיש שונה, כבוי יותר, והנכונות של המפגינים להתעמת היתה קטנה יותר. אם בליל גלנט הראשון, ואפילו במחאה אחרי רצח ששת החטופים בספטמבר, הזעם התפרץ, הפעם הייאוש הטוטלי ניכר בכל פינה. המפגינים כבר לא דרשו להקדים את הבחירות או להדיח את נתניהו, אלא על פי רוב הסתפקו בסיסמא "ביבי בוגד".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אמנם, נראה שבקרב המוחים היה קונצנזוס שצריך לסיים את המלחמה ולצאת מעזה כדי להציל את החטופים. אך מלבד כמה שלטים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", הנושא המדיני או הסבל הפלסטיני לא נכחו בליל גלנט השני. במובן הזה נתניהו וגלנט הובילו את אותה מדיניות, והעובדה שהשמאל-מרכז יוצא להגנתו של חשוד בפושע מלחמה, שאחראי להרג של עשרות אלפים בעזה כמו גם למחדל 7 באוקטובר, מראה מה נחשב "מרכז" בימינו.

בליל גלנט הראשון, גלנט נחשב למי שמפריע לנתניהו לממש את ההפיכה המשטרית. הפעם הוא הפריע לנתניהו לשרוד פוליטית ולהעביר חוקים שיאפשרו לחרדים לא לשרת. אחרי לי גלנט הראשון, כתבנו כי "המפגינים איבדו את הפחד". הסיסמא המובילה היתה אז "בלי שוויון, נמשיך לחסום את איילון". הפעם, לא את הפחד איבדו המפגינים, אלא את התקווה שאפשר לשנות משהו. הם כבר לא נאבקים על שוויון, אלא על הזכות לחיות.

יש לכך סיבות רבות. העיקרית שבהן היא הטקטיקה ארוכת השנים של נתניהו להתיש את יריביו ולהמשיך הלאה, ומאז תחילת המלחמה "ללכת על כל הקופה". חלק גדול מהמפגינים נמצאים יותר משנתיים ברחובות, מימי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. אחרים מפגינים עוד מימי פתח תקווה ובלפור. הם חוו הכל: אלימות, הסתה, רגעים של אופוריה ושל דיכאון ואפילו ראו את נתניהו מפסיד פעם אחת.

אך מה שמתרחש בחודשים האחרונים, ההחלטה של הממשלה – שהופכת מיום ליום לגלויה יותר –  לוותר על החטופים ולהמשיך עד אין סוף במלחמה בחזיתות רבות – מייצרת ייאוש אדיר. התחושה הזאת גם מתבטאת במחאות מוצ"ש, שמאז החגים לא חזרו לגודלן ומביאות אלפים בודדים לבגין.

בעוד שבאולפנים, התווכחו פרשנים האם תזמון הפיטורים קשור לגיוס החרדים, למחלוקת על המלחמה בעזה או בכלל לחקירות האחרונות בעניין הפרשה הביטחונית בלשכת נתניהו, בשטח הכל התערבב. משפחות החטופים בבגין אומרות כבר חודשים, שנתניהו יעשה הכל כדי לשרוד פוליטית, כולל להקריב לא רק את יקיריהם, אלא את כל מה שנקרה בדרכו ועלול למנוע ממנו לנקות את עצמו מחדל 7 באוקטובר ולהטיל את האשמה על אחרים. פיטורי גלנט לא הפתיעו אותם או את יתר המפגינים, אך הם סיפקו הוכחה כואבת לכך שנתניהו יעשה הכל, עד לניצחון המוחלט האישי שלו.

במציאות הזו, משפחות החטופים ותומכיהם, מתנגדי הממשלה ואלה שמצטרפים אליהם באירועי שיא כמו אמש, ניצבים בפני בעיה קשה. כמו במשטרים דיקטטורים אחרים, גם לשלטון הזה לא אכפת ממחאות. לא מחאה של אם של חטוף שעומדת לבד מול הקריה, ולא מחאה של עשרות אלפים אחרים. נתניהו רומס אותם או מתעלם מהם, או שילוב של השניים. המחאה, השיבושים והלחץ מצד גופים כלכליים בישראל וגם בחו"ל הצליחו לבלום את ההפיכה המשטרית. הפעם, כשנתניהו נאבק על קיומו הפוליטי, נראה שדבר לא יעצור אותו.

מי שעלול למצוא את עצמו בקרוב על ספסל הנאשמים בהאג באשמת פשעי מלחמה – למרבה האירוניה, אולי לצד אותו גלנט שפיטר – לא מתרגש מאנשים ברחובות או ממדורות. זו לא סיבה להפסיק את המחאה, רק הסבר לייאוש הגובר בקרב המפגינים. לא במקרה רבים ממשפחות החטופים ממקדים את מאמציהם בראיונות באנגלית, נסיעות לארה"ב וקריאה ללחץ בינלאומי. ברור להם שבניגוד לעסקת החטופים שנעשתה בנובמבר 2023, הפעם שום לחץ פנים ישראלי לא ישפיע על נתניהו.

בקיץ 2023, וגם סביב העסקה בנובמבר, הצליחו המוחים ליצור מסה קריטית של פעולות שנמשכו ימים ארוכים, שיבשו את החיים במדינה ויצרו תחושת חירום. הפעם הם לא מצליחים לעשות זאת, שהמצב חמור פי כמה. מחאה עממית לא אלימה נועדה ללחוץ על השלטון כדי לאלץ אותו לשנות כיוון. אבל במקרה של נתניהו, הוא מראה בכל יום שאין לו שום כוונה לשנות דבר. לכן המוחים, ובמיוחד משפחות החטופים, עומדים בפני משימה כמעט בלתי אפשרית –  איך משכנעים שלטון שאין לו שום ערך לחיי אדם, גם לא לחיי האזרחים שלו, לעצור.