newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בקור של בית המשפט הצבאי בעופר, השעה תמיד תשע ורבע

סתם יום של קור באזור ההמתנה למשפחות של עצירים פלסטינים בבית המשפט הצבאי. אין חימום ואין שעונים. רק אנשים שצעדו בשלג ובאו מרחוק כדי לראות לרגע קט את יקיריהם. לראות ולא לגעת

מאת:

אתמול (ראשון), בית המשפט הצבאי בעופר: כשלושים פלסטינים ופלסטיניות ממתינים בממוצע חמש שעות לדיון בעניינם או בעניין יקיריהם. ממתינים בתוך המכלאה הנקראת "אזור המתנת משפחות" – כלוב ברזל ובתוכו קראוון עם כסאות ומזנון שק"ם קטן שלא תמיד פתוח. החימום לא ממש עובד, מנועי המזגנים מכוסים בגושי קרח ענקיים, שאריות שלג מטונף מפונות בחוץ וכולם עטופים בשכבות ביגוד שמסרבות להגן מפני הקור. אנשים צועדים במעגלים סביב עצמם כדי להתחמם וכדי להזיז קצת עצמות במרחב המצומצם. בעומק המזנון יש טוסטר אובן לחימום בורקסים שמפיץ קצת חום, אחת הנשים מתקרבת אליו והמוכר נובח עליה שתקנה משהו או תתרחק.

מדי פעם כשמסתכלים לעבר הרחבה של הכלא אפשר לראות עציר אזוק מלווה בסוהרים, אחד לפחות נראה קטין, כולם נראים מותשים, אחד מהם בכפכפים.

הטלפונים כולם נלקחו בכניסה ולאף אחד אין שעון. הזמן נמתח ומתערבל כמו בניסוי פסיכולוגי אכזרי. השעון המקולקל על הקיר מראה תשע ורבע. היחידים שיודעים מה השעה הם החיילים והעובדים. כששואלים אותם התשובות נעות בין "אני נראה כמו מודיעין?" ל-"כאן בעופר תמיד תשע ורבע" תוך הצבעה מחוייכת על השעון המקולקל. כל פעם שמישהו מגיע מבחוץ כולם שואלים אותו מה השעה: הוא נפרד מהציביליזציה רק לפני כמה דקות, הוא בטח יודע. ככה גם כשמישהו יוצא מדיון: הוא פגש את העורך דין – הוא בטח אמר לו.

הנוכחות שלנו כישראלים מקלה קצת על קבלת תשובות לגבי מועדי דיונים שנדחו כי איתנו (לפעמים, לא תמיד) החיילים קצת יותר משתפים פעולה. הפלסטינים שואלים הרבה שאלות, הם לא בוטחים בנו והנוכחות שלנו גורמת להם אי שקט אבל גם מספקת עניין להתעסק איתו כדי להעביר את הזמן. אחד השומרים, חייל דרוזי אומר להם בערבית "היא בצד שלכם, תאמינו לי אני מכיר אותה היא באה לפה הרבה". אידיוט, חושב שזה שחייל במדים נותן לי הכשר זה תורם במשהו. אני דווקא שמחה שהם חושדים ורובם לא ידידותיים. זהירות בריאה.

חלק מהפלסטינים הגיעו מרחוק בתחבורה ציבורית, לפעמים בשלושה אוטובוסים. חלקם הלכו חלקים מהדרך ברגל בכפור ואפילו בשלג מדרום הר חברון או מכפרים באזור בית לחם. הדיונים מתעכבים והם מתחילים להיות מודאגים מהדרך חזרה בחשכה.

בסוף היום עוזבים את המחנה, השמש כבר התחילה לשקוע. אנחנו יוצאים החוצה – פלסטינים מהדלת הימנית, ישראלים מהשמאלית. הם לביתוניא, אנחנו לכביש 443. ביננו החומה. לא עוברת חצי שעה ואנחנו כבר תל אביב. ביקום המקביל והחמים שלנו

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בניגוד להבטחות הוציא הצבא עשרות צווי מעצר מנהלי חדשים נגד פלסטינים

כלא עופר בשלג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כלא עופר בשלג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

> בוקר מול ערימת פרוטוקולים מחקירות ילדים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf