newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בית החולים שהפך לסמל של הקהילה היהודית באיראן לקראת סגירה

בית החולים ספיר הוקם בשנות ה-40 כדי לתת יחס חם וטיפול מסור בחינם לכל דורש, סייע לפצועים במהפכה, ומשרת עד היום יהודים וקהילות מוחלשות אחרות. נשיאי איראן מאז שנות ה-80 מעבירים לו כל שנה תרומה כספית. בשנים האחרונות, בין השאר בשל הסנקציות על איראן, הוא נקלע לקשיים כלכליים

מאת:

כבר כמה חודשים מתפרסמים דיווחים כי בית החולים היהודי על שם ד"ר רוחאללה ספיר בטהרן נאלץ להתמודד עם קשיים כלכליים, ובימים האחרונים נמסר כי הוא עומד לקראת סגירה. זהו רגע עצוב בהיסטוריה של העיר טהרן ושל הקהילה היהודית בעיר ובאיראן כולה.

בית החולים ספיר בטהרן (צילום: פאטמה בהבודי, CC BY 4.0)

בית החולים ספיר בטהרן (צילום: פאטמה בהבודי, CC BY 4.0)

מייסד בית החולים, הרופא היהודי רוחאללה ספיר, עבד בבית חולים ממשלתי אחר בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כשראה כיצד מטופלת יהודייה מקבלת יחס משפיל ועלבונות בשל יהדותה (זו היתה תקופה של עלייה באנטישמיות, בין השאר בגלל תעמולה של גרמניה הנאצית), החליט ספיר להקים בית חולים שייתן יחס חם וטיפול מסור לכל דורש, ללא אפליה וללא תשלום.

לפני 80 שנה, ב-1941, הקים ד"ר ספיר את בית החולים צמוד לבית הכנסת מולא חנינא, בקצה השכונה היהודית עודלאג'אן. בתוך זמן קצר הפך בית החולים למוסד מרכזי, בתקופה של הגירה מסיבית לערים – כולל של יהודים מאזורים אחרים באיראן.

בקיץ 1941 כבשו בריטניה ובריה"מ את איראן, ובחורף של אותה שנה התחילו להגיע למדינה אלפי פליטים פולנים, שהיו כלואים בגולאגים ובמחנות עבודה בסיביר ובמרכז אסיה, לאחר שקיבלו "חנינה" מיוזף סטאלין. אותם אנשים הוגלו מפולין לאחר שזו חולקה בין בריה"מ לגרמניה הנאצית בתואנה שהם "אויבי מעמד". כמחציתם שרדו עד שבריה"מ הצטרפה לצד של בעלות הברית במלחמה בנאצים, כשנתיים לאחר מכן, ואז הוענקה להם החנינה.

הפליטים הגיעו לאיראן במצב רפואי גרוע. רבים מתו בנמל הגעתם – יעידו על כך בתי הקברות באזור בנדר-י פהלווי על חוף הים הכספי. חלקם פונו לטיפולים רפואיים במחנות שהוקמו על ידי הצלב האדום, ארגון הג'וינט, הצבא הבריטי והצבא האדום. השאר פונו לבתי חולים קטנים יותר בערים. פליטים רבים – לאו דווקא יהודים – הגיעו לבית החולים של ד"ר ספיר. מחלת הטיפוס הרגה רבים מהם, וספיר נדבק בה גם הוא והלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן.

ד"ר רוחאללה ספיר (צילום: מתוך אתר 7dorim)

ד"ר רוחאללה ספיר (צילום: מתוך אתר 7dorim)

בית החולים המשיך לתפקד ולגדול, ועבר כמה רחובות צפונה למתחם גדול ומרכזי יותר. עם השנים הקהילה היהודית חוותה עלייה מטאורית במעמדה הסוציו-אקונומי ורבים עזבו את ה"מחלה" לשכונות החדשות בצפון טהרן.

בשנות ה-60 של המאה העשרים, בית החולים ייסד והפעיל תוכנית להכשרת אחיות, שהפכה למודל לבתי ספר לאחיות שקמו מאוחר יותר. בשנות ה-70, אף שרוב התושבים בשכונה כבר היו לא יהודים, בית החולים המשיך לשרת את הקהילה היהודית ואת הקהילה הקרובה אליו, ושמו נודע למרחוק. הוא נהנה מתמיכת הקהילה ומתמיכתם של ארגונים יהודיים מעבר לים. המלכה פרח דיבא ביקרה בו תדירות, וגם אלינור רוזוולט ביקרה בו. הוא היה למקור לגאווה לקהילה, לעיר ולאיראן.

השלט בכניסה לבית החולים הציג את הפילוסופיה שלו כולה: "ואהבת לרעך כמוך" (همنوعت را مثل خودت دوست بدار המנועת רא מסל-י ח'ודת דוסת בדאר), ופני בית החולים היו תמיד כלפי הקהילה שמסביב. ב-1977-1978, בעת ההפגנות שהובילו למהפכת 1979, בית החולים לקח על עצמו את היישום הפשוט ביותר של הכלל האנושי הזה.

כשהשאה שלח את צבאו להתמודד עם המפגינים, הצבא, המשטרה, הסאוואכ (המשטרה החשאית), ושאר הכוחות פצעו והרגו מפגינים רבים. כאשר מפגינים פצועים הגיעו לאחד מבתי החולים הציבוריים האחרים בעיר, בתי החולים היו חייבים לדווח על הפצועים לסאוואכ, שבתורו לקח אותם לחקירה שממנה רבים לא יצאו. הנהגת בית החולים ספיר החליטה שהיא לא מסגירה פצועים לידי הסאוואכ. השמועה נפוצה גם בקרב המפגינים, שחיפשו דרכים להגיע לבית החולים היהודי.

בשלב מסוים הפעיל בית החולים קבוצות חילוץ ביחד עם איתוללה סייד מחמוד טלקאני, שהיה ממקורבי ח'ומייני באיראן, בעת שהאחרון היה בגלותו בפריז. קבוצות חילוץ אלה הגיעו לזירת ההפגנות ראשונים, ואספו את הפצועים לבית החולים ספיר. בשל האוטונומיה שהיתה לבית החולים כמוסד שנמצא בבעלות של קהילת מיעוט דתית, הצבא נמנע מלפרוץ אליו, אף שפעם אחת הוטל עליו מצור של 72 שעות.

ביקור שר הבריאות האיראני בבית החולים ספיר, ב-6 בפברואר 2014 (צילום: סוכנות הידיעות האיראנית tasnimnews)

ביקור שר הבריאות האיראני בבית החולים ספיר, ב-6 בפברואר 2014 (צילום: סוכנות הידיעות האיראנית tasnimnews)

ההתנהלות הזאת לא נבעה מתמיכה במהפכה. רבים מהצוות וההנהלה של בית החולים דווקא תמכו בשאה ואפילו היו ביחסים טובים מאוד עם הארמון. אבל את המבצע הזה הם ניהלו בשם המשימה של ד"ר ספיר מימי הקמת בית החולים: לתת טיפול מסור, לאהוב את רעך כמוך. זו היתה משימה הומנית, לא פוליטית.

אחרי ניצחון המהפכה, רוב המוסדות הפרטיים הולאמו, ובהם אלה שהיו בבעלות של קהילות דתיות. גם בית החולים ספיר היה ברשימת המוסדות המולאמים, ושמו היה אמור להשתנות מ"כורש הגדול" (השם שניתן לו בהקמתו) לבית החולים על שם ח'וסרו גולוסרח'י, אחד ממנהיגי השמאל שהוצא להורג ב-1974 בתום משפט ראווה.

הקהילה היהודית, עובדי בית החולים, מטופלים ועוד פנו לוועדות הרלוונטיות של השלטון המהפכני וביקשו כהוקרת תודה, להשאיר את בית החולים בידי הקהילה היהודית. לאחר דיון והבאת עדויות, אישרה הוועדה את הבקשה, ושם בית החולים שונה לבית החולים על שם ד"ר ספיר, על שם מייסדו.

הנחת אבן הפינה לבית החולים ספיר, בשנות ה-40 של המאה ה-20 (צילום: מתוך אתר 7dorim)

הנחת אבן הפינה לבית החולים ספיר, בשנות ה-40 של המאה ה-20 (צילום: מתוך אתר 7dorim)

הקהילה היהודית בטהרן הצטמצמה מאוד מאז. בשכונת עודלאג'אן כבר לא גרים יותר ממניין יהודים. אולם בית החולים המשיך להיות הסמל לחיבור של הקהילה היהודית לחברה הכללית. הוא גם המשיך לשרת את אוכלוסיית האזור, הענייה בדרך כלל. מכר סיפר לי בתחושת סיפוק שמדי פעם, כשברדיו מגישים את דיווחי התנועה, הם קוראים לכביש הסואן של רחוב מצטפא ח'ומייני במקטע ההוא על שם ד"ר ספיר, ואותו זה ממלא גאווה.

נשיאי איראן משנות השמונים ועד רוחאני אף תרמו כל אחד תרומה כספית לבית החולים כל שנה. אבל בשנים האחרונות בשל משברים כלכליים עמוקים, הסנקציות על איראן ועוד, בית החולים נכנס לחובות שלא בטוח שיצליח לצאת מהן.

בכתבות בעיתונות האיראנית נראה שאולי עוד יש פתח שיאפשר את המשך הפעלתו, אולם היום זה נראה כמעט בלתי אפשרי. סגירתו של בית החולים תהיה אירוע עצוב מאוד בתולדות הקהילה היהודית האיראנית.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רועים פלסטינים בבקעת הירדן. השימוש בשטחי אש הפך שיטה להרחקתם מהמרעה (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

רועים פלסטינים בבקעת הירדן (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

ללוות רועים פלסטינים בתענית אסתר: על החטאים האלה אני צם

בעוד הרחפן שהפעילו המתנחלים כדי להניס את עדרי הפלסטינים חג מעל, חשבתי על החטא הכפול שעליו אני מבקש לכפר על ידי הצום: רווחי הכיבוש מהם אני נהנה כחלק מהעם הכובש, והעובדה שכמו רבים אחרים, איני עושה מספיק כדי לשים לזה סוף

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf