היום לפני 42 שנים הוצא להורג צ'ה גווארה האיראני

באחד בפברואר 1979 צפו מיליונים ברחבי העולם באייתאוללה חומייני יורד, מלווה בפמלייתו, מכבש המטוס בשדה התעופה של טהראן. חומייני שב לאיראן לאחר 14 שנות גלות, לאחר שהמלך מוחמד רזא שאה פהלווי עזב את המדינה כשבועיים קודם לכן, ב-16 בינואר, היום בו עזבנו גם משפחתי ואני את איראן. זה היה המראה האחרון שאני זוכרת בדרך לשדה התעופה: כותרות הענק של המהדורה המיוחדת שמיהרו העיתונים להדפיס, שכולן זעקו שתי מילים: "השאה הלך!"

זה היה אקורד הסיום למהפכה האיראנית הגדולה של 1979, שלימים נודעה בשם "המהפכה האסלאמית", ואשר בעקבותיה כוננה הרפובליקה האסלאמית של איראן. אמנם, כדרכם של מנצחים, הזרמים האסלאמיים לקחו את הקרדיט על המהפכה ועל הדחתו של השאה, אבל קשה לדמיין את הצלחת המהפכה ללא המאבק העיקש וארוך השנים של אינטלקטואלים ושל זרמים פוליטיים שונים נגד בית המלוכה, ובראשם הזרמים השמאליים, כולל מפלגת "תודה" הקומוניסטית שאף הוצאה אל מחוץ לחוק.

אחד האינטלקטואלים הבולטים, הנוקבים והאמיצים ביותר בקרב מתנגדי השאה היה חוסרו גולסורחי, עיתונאי ומשורר מרקסיסט שזכה לכינוי "צ'ה גווארה האיראני", ואשר הוצא להורג היום לפני 42 שנים.

> עיתונאית רשות השידור האיראנית נמלטה מהמדינה בעקבות הטרדה מינית

למרות העמדה הבכירה בה החזיק כעורך הספרותי של עיתון "כיהאן", אחד משני העיתונים החשובים באיראן, גולסורחי לא הסתיר את עמדותיו הרדקליות, כולל תמיכה מוצהרת בקבוצות גרילה מרקסיסטיות, ופרסם שירה חתרנית וביקורתית נגד המשטר. בשיריו הרבה לעסוק באסירים הפוליטיים והרעיוניים באיראן, למשל כאן:

שעת ביקור / חוסרו גולסורחי

הוא בא
וידיו אזוקות
מאחורי הסורגים
הוא לא ראה את ידיי הערומות
אבל
הוא שקע לרגע במערבולת עיניי
הוא לא אמר דבר
והלך
כעת רוחות רפאים קמות בכל פינה
והשמש הוצאה להורג מאחורי עפעפיי

**

בראשית 1974 גולסורחי נעצר ביחד עם קבוצת פעילי שמאל רדיקליים, ביניהם חברו הקרוב, הבמאי כראמת דאנשיאן, באשמת קשירת קשר לחטוף את בנו של השאה כקלף מיקוח לצורך שחרור אסירים פוליטיים מהכלא.

בצירוף מקרים אירוני במיוחד, איראן אירחה באותה השנה ועידה בינלאומית גדולה לזכויות אדם. אולי משום כך החליט השאה לשדר בטלוויזיה הממלכתית את משפט הראווה שנערך לנאשמים. גולסורחי סירב להכיר בסמכות בית המשפט (הצבאי), והתעקש לייצג את עצמו. בניגוד ליתר חבריו – כולם מלבד דאנשיאן – הוא סירב לבקש חנינה מהשאה, גם כאשר ידע בוודאות שמשמעות הדבר היא הוצאתו להורג. במקום זאת, הוא ניצל את הבמה כדי לדבר אל הציבור האיראני על משנתו הפוליטית והחברתית.

את דבריו בבית המשפט הוא התחיל כך:

"בשמו המזהיר של העם. אני אגן על עצמי בבית משפט שאינני מכיר לא בחוקיותו וגם לא בלגיטימיות שלו. כמרקסיסט, כתובת פנייתי היא העם וההיסטוריה. ככל שתתקיפו אותי יותר, כך תגדל גאוותי. ככל שאתרחק מכם, כך אתקרב אל העם. ככל שתתעבו יותר את רעיונותיי, כך תגדל תמיכתו של העם בי. אפילו אם תקברו אותי – ואין לי ספק שתעשו זאת – האנשים יהפכו את התכריכים שלי לדגל ואת גופתי להמנון".

טיפה בים

בסופו של דבר, גולסורחי – שסירב כאמור להתחנן על חייו בפני השאה – אכן הוצא להורג ב-18 בפברואר 1974, בגיל עשרים ותשע. כשקרא השופט הצבאי את גזר דינם, דאנשיאן וגולסורחי התחבקו על ספסל הנאשמים. השניים גם סירבו לכסות את עיניהם כאשר הוצאו להורג. גולסורחי הפך לסמל של תעוזה ואומץ לב עבור מיליוני איראנים. משנתו הפוליטית זכתה לא רק לחשיפה ציבורית חסרת תקדים בקרב מיליונים שאלמלא משפט הראווה שלו ספק אם היו מתוודעים לרעיונותיו, אלא גם לאהדה רחבה ותומכים שיקחו שנים ספורות מאוחר יותר חלק בהפגנות הגדולות שיסתיימו בהדחתו של השאה.

הנה עוד קטע מדבריו בבית המשפט:

"אני, מרקסיסט-לניניסט, חיפשתי בראשית דרכי את הצדק החברתי במחוזות האסלאם, ורק לאחר מכן הגעתי אל הסוציאליזם. אינני מתמקח בבית משפט זה על חיי; אין אני אלא טיפה אחת בים האדיר של ההתנגדות האיראנית המפוארת. אכן, אין אני מתמקח על חיי, שכן אני בנה של אומה אמיצה שהמאבק הוא נשמת אפה.

"התחלתי את דברי עם האסלאם. האסלאם האמיתי באיראן שילב תמיד ידיים עם תנועות החופש במדינה, ואנשים כגון סייד עבדאללה בהבהאני, שיח' ח'יאבאני ועוד הם עדות נאמנה לכך. וגם כיום, האסלאם האמיתי מרעיף מצלו על תנועות הנאבקות למען חירות.

"כאשר מרקס אומר כי בחברה מרובדת, ההון מתמגנט אל צד אחד ואילו העוני והרעב אל הקוטב הנגדי, בעוד השכבה העשוקה היא האחראית לייצור ההון, ואילו הנביא עלִי אומר כי אף ארמון לא נבנה מבלי לרושש רבבות, הרי שישנן נקודות ממשק רבות בין השניים.

"חייו של חוסיין (בנו של עלי, היורש הלגיטימי היחיד של הנביא מוחמד על פי העמדה השיעית, שנהרג בקרב כרבלא, האירוע המכונן בהיסטוריוגרפיה השיעית, א.נ) עליו השלום מזכירים את חיינו שלנו כעת: אנו, ששמנו נפשנו בכפינו ונשפטים בבית זה למען ההמונים המדוכאים. הוא היה במיעוט, מול הכוח והשררה שבידי יַזיד (הח'ליף שהורה על חיסול חוסיין ושבעים מאנשיו בכרבלא, הדמות המתועבת ביותר בעולם השיעי, א.נ). חוסיין התקומם נגדו ומת מות קדושים. ואף כי ליזיד יש דף בספרי ההיסטוריה, מה שנחקק בליבת ההיסטוריה הרי זה דרכו של חוסיין ומאבקו, ולא שלטונו של יזיד. הדרך בה הלכו והולכים ההמונים היא דרכו של חוסיין, וזהו האסלאם שבו אנחנו דוגלים: האסלאם של חוסיין ושל הנביא עלי.

"אישומים פוליטיים באיראן לא זקוקים למסמכים או הוכחות. אני עצמי עדות חיה לכך. בחודש מרץ האחרון נעצרתי באשמת הקמת ארגון קומוניסטי על ידי גורמים שלא קראו ולו ספר אחד מימיהם. עינו אותי עד שהשתנתי דם. לאחר מכן העבירו אותי לבית סוהר אחר. אחרי שבעה חודשים שוב החלו לחקור אותי, הפעם באשמת קשירת קשר. לפני שנתיים פתחתי את פי, וכעת אני עומד למשפט בעוון קשירת קשר. כאלה הם אישומים פוליטיים באיראן […]

"לא ניתן להחזיר לאחור את גלגלי ההיסטוריה. אחרי שבא הקץ על עידן העבדות והפאודליזם, מגיע תורו של המשטר הבורגני, שבאיראן סלל את הדרך ליצירת חברה צרכנית שסופחת אליה את התוצרת העודפת של האימפריאליזם. אם בעבר נאלץ הכפר להתמודד עם אדון אחד, הרי שכעת הוא עומד מול כמה אדונים: מפעלים חקלאיים, קואופרטיבים…"

(השופט קוטע את דבריו: "אתה אמור לומר כאן לומר דברים להגנתך בהתייחס לכתב האישום")

"אין לי דבר לומר להגנתי. אני מדבר רק בהגנה על הזולת. אם לא ניתנת לי החירות לומר את אשר אני מבקש, הרי לא נותר לי אלא להתיישב, והנה אני מתיישב. זאת היא הגנתי האחרונה: להתיישב".

> למה החרדים אדישים כשהרב פינטו הולך לכלא?