newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בישראל עובדים יותר, לומדים יותר והמשפחה נותרת ריקה מתוכן

לעומת הממוצע במדינות ה-OECD בישראל אנחנו עובדים חודש יותר בכל שנה, וילדינו לומדים חודשיים וחצי יותר בכל שנה. הנפגע העיקרי הוא מוסד המשפחה שנותר מרוקן מזמן ומתוכן. הסכם קיבוצי חדש שיוסיף שני ימי חופשה לעובדים בשנות הוותק הראשונות הוא רק צעד קטן בכיוון

מאת:

אתמול (חמישי, 29.10) נחתם הסכם קיבוצי חדש אשר מתקן עיוות בקשר לימי החופשה השנתית של עובדים במשק. הכותרות זועקות שנוספו שני ימי חופשה לעובדים, אבל זה ממש לא מדויק. התיקון נוגע רק לעובדים בארבע שנות הוותק הראשונות, שעובדים לפי שבוע עבודה של חמישה ימים (ולא שישה). כיום הם זכאים לעשרה ימי חופשה שנתית, ורק להם נוספו שני ימי חופשה. גם זה לא ממחר, אלא רק החל מינואר 2017.

זה לא הרבה, אבל זה בהחלט מתאים את החוק הישן למציאות היום, שבה יותר אנשים מחליפים מקומות עבודה. זה נהוג אצל עובדים מקצועיים שמצליחים לקדם את עצמם למקומות עבודה טובים יותר, וזה נהוג גם אצל הבלתי מקצועיים, עובדי קבלן למשל, אשר מפוטרים מדי שנה כדי שלא יצברו זכויות.

עובדים יותר ולומדים יותר

את התיקון הקל הזה יש לראות בהקשר רחב יותר: לפי נתוני ה-OECD בישראל אנחנו עובדים בממוצע 1,910 שעות בשנה, שהן 144 שעות יותר מממוצע שעות העבודה השנתיות בכלל המדינות. במהלך חודש עובדים בממוצע במדינות העולם 147 שעות, ומכאן שבישראל אנחנו נדרשים לתת חודש שלם יותר בכל שנה. טוב, אם היינו מתעשרים מזה אז אולי זה היה כדאי, אבל לא. באותו מקור לעיל, תוכלו לראות שהשכר הממוצע בישראל, במונחי דולר שווי כוח קניה, נמוך בהרבה מהממוצע של מדינות OECD.

לא רק המבוגרים נאלצים לבלות שעות רבות מחוץ לבית, אלא גם הילדים. על פי נתוני OECD (בדוח, לוח D.1.1) ילדי ישראל לומדים בבית הספר היסודי 957 שעות בשנה, בעוד ששנת לימודים בממוצע המדינות נמשכת 794 שעות בלבד. בישראל לומדים 163 שעות יותר בשנה(!). במהלך חודש לומדים ילדי העולם 66 שעות, וזה אומר שילדנו לומדים 2.5 חודשים יותר בכל שנה.

אם היינו מגיעים להישגים בזכות זה, אז אולי זה היה כדאי, אבל לא. בסקירה כללית (כאן) תוכלו לראות שילדי ישראל משיגים במתמטיקה, הבנת הנקרא ומדעים ציונים נמוכים יותר מחבריהם בארצות העולם. עודף שעות הלימוד בישראל גם חסר ערך מבחינה חברתית. פער הציונים בין התלמידים המצטיינים בישראל לבין התלמידים הנכשלים הוא הגבוה ביותר מבין 64 מדינות במדעים, הבנת הנקרא ומתמטיקה. לסיכום – עובדים יותר ומרוויחים פחות, לומדים יותר ומבינים פחות. אז מה עשינו בזה?

> דרעי מבין עד כמה מתווה הגז מסוכן ובכל זאת בוחר להתחמק

תלמידים בכיתה. אילוסטרציה

תלמידים בכיתה. אילוסטרציה

המשפחה ריקה מזמן ומתוכן

הנתונים לעיל מבטאים את חולשתה של המשפחה בישראל. אנחנו קונים בכסף רב דירת מגורים למשפחתנו, מעצבים ומקשטים יפה יפה, ואז שולחים את הילדים לבית הספר, ואת עצמנו למקומות העבודה, והבית ריק. ואז, כאשר מגיע החופש הגדול, או חודש החגים, אנחנו מתפלצים – מה עושים עם כל המשפחה ביחד, בכל הזמן הזה שעומד לרשותנו?

השפעתם של ההורים על ילדיהם היא מכרעת. נוח לנו לחשוב שמדובר בהשפעה חיובית בלבד. כלומר, שבעת שההורים נמצאים בבית, במצב רוח ובסבלנות של "זמן איכות", אז הם מחנכים את ילדיהם.

אבל זה לא עובד ככה. השפעתם של ההורים היא מכרעת גם כשאין להם מצב רוח, ואפילו כאשר הם נפקדים. ההורים משפיעים על ילדיהם גם ב-163 השעות בשנה, שבהן ילדינו לומדים יותר מחבריהם בשאר העולם, וגם ב-144 השעות בשנה שבהן אנחנו עובדים יותר מההורים בשאר מדינות העולם. בשעות החסרות האלה לחיי המשפחה נקבע לא מעט מתרבותה של החברה בישראל ומעתידם של הילדים.

בהצעת חוק חדש שטרם נדונה, חוק הרשות לגיל הרך, נכתב: "יש להתחיל מהתייחסות להורים כגורם המשמעותי ביותר בחיי הילדים, ולמצוא את האיזון של מעורבותם בגידול הילדים".

אני מסכים ומתקן את הנוסח: לא איזון במעורבותם בגידול הילדים, שכן מעורבותם (במובן השפעתם) דומיננטית גם כאשר הם אינה מעורבים (במובן נוכחים). האיזון הדרוש הוא בין שבוע הלימודים לבין שבוע העבודה, כך שחיי המשפחה יקבלו יותר נפח בזמן ויותר תוכן ופעילות. הריק והאין של בתי רבים בישראל חייב להפוך למשהו בעל משמעות, בהתאם למה שההורים רוצים וחולמים שיהיה.

וזה יהיה טוב לא רק להורים ולילדים כפרטים, אלא טוב במיוחד גם לחברה ולמדינה. שכן יותר שעות למשפחה היא הדרך היחידה לצמצום פערים בחברה ולמתן הזדמנות של ממש לכל הילדים והילדות. וזה נושא בפני עצמו, עליו כתבתי פוסט נפרד, ואתם מוזמנות ומוזמנים גם לספרי בית או ספר.

> רוצה דיור ציבורי? תעשי עוד ילד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf