טראמפ, בנט וביג ליבובסקי: זה התנ"ך, חבוב
בין כיבוש האדמה של בנט לכיבוש האישה של טראמפ עומד טקסט אחד מכונן, ספר הספרים בכבודו ובעצמו. כן, הוא מקור להשראה עולמית. אבל האם זה בהכרח דבר טוב?
דונלד טראמפ ונפתלי בנט. לכאורה: שני פוליטיקאים מעולמות נפרדים. האחד ניהיליסט ניו יורקי מהזן הדוחה, כזה שלא נהנה מכלום אם הוא לא מציק למישהו או למישהי, השני בחור ישראלי מצויין של הייטק וסיירת מטכ"ל וכולי. ובכל זאת, בסוף השבוע האחרון אמירות של שניהם סיפקו לנו אספקלריה לאחד הרעיונות המכוננים של המחשבה הימנית בכל המקומות: כיבוש.
הקשר בין כיבוש האדמה לכיבוש האישה (יסלחו לי חברותי בעלות התודעה המגדרית המפותחת: אני מתאר דברים כפי שאני מבין שהם מתקיימים בתודעה התרבותית) מובן אינטואיטיבית ומוכר לחוקרי תרבות ולאמנים כבר מאות שנים. ואני לא מגזים בזה. "O my America! my new-found-land" כותב ג'ון דאן, המשורר האנגלי המהולל, במאה ה17, בשיר שמתאר לפרטי פרטים את טקסי טרום השינה וההתמסרות הגופנית של מושא אהבתו, בשיר שכותרתו "To His Mistress Going to Bed”.
כשחיפשתי ראיה מובהקת לקשר הזה, משהו שיבהיר מאין הוא מתחיל, או לפחות מתי הוא הפך לברור כל כך, זה לקח קצת זמן של מחשבה. מאיפה נולד הקשר הזה? התחושה היא שמדובר במשהו דתי, אבל מאיפה זה מגיע?
ואז נזכרתי בפרק א' של ספר בראשית, פסוקים כז כח:
ויברא אלוהים את-האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו: זכר ונקבה, ברא אותם. ויברך אותם אלוהים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את-הארץ, וכבשוה; ורדו בדגת הים, ובעוף השמיים, ובכל-חיה, הרומשת על-הארץ".
"פרו ורבו ומלאו את הארץ, וכבשוה". שחור על גבי לבן, בפרק הפותח את הספר החשוב של הדתות המונותאיסטיות של המזרח התיכון. בפסוק אחד מבוסס קשר ישיר בין פריה ורביה – כלומר סקס, לכיבוש האדמה והעולם.
יקחו עוד הרבה מאוד שנים עד שפרויד יגיע ויבסס מדעית, או לפחות תאורטית, את הקשר בין מין לאלימות. אבל אולי בני אדם הבינו אותו בחושיהם באופן בלתי אמצעי תמיד. ויש לזכור: התנ"ך העברי פונה תמיד לגברים, ולשון הציווי שלו היא תמיד כלפי הגבר. הגבר מצווה לברא את היער ולביית את החיות ולזרוע זרעים באדמה ובבטן האישה. נשים, במובן הזה, הן משאב טבע. כמו האדמה. דרכן הגבר מממש ומבסס את קיומו ושלטונו בעולם. הנה הטקסטים העבריים הקדומים מולידים ומאשררים כמה מהצורות הקשות ומאכילות-המרורים ביותר של פטריארכיה ואלימות.
גם כיבוש אמריקה, יש לומר, והמפעל הקולוניאליסטי של המאות האחרונות, יצא לפועל תחת איצטלה דתית. המהגרים לאמריקה חיו אתוס דתי עמוק מאוד. אין צורך לומר: גם מפעל ההתנחלות אצלנו דתי מאוד. והעולם הדתי בכל מקום שוביניסטי מאוד: אצלנו, בעולם הנוצרי ובאסלאם.
התנ"ך הוא השראה עולמית אמרו לנו. ובכן הם צדקו, אבל לא באופן שנדמה להם.
> שמאלנים, שוב לא הבנתם – בנט רק ממשיך את מורשת אהבת האדם בימין
ריגוש הכיבוש. צילום: נפתלי בנט – אורן זיו/אקטיבסטילס, דונלד טראמפ דונלד טראמפ – Gage Skidmore CC BY-SA 3.0
ההתנגדות היא לא עונש, היא גמול
אבל ישנו אספקט נוסף, אפל יותר, לחיבור הנלוז הזה שבין כיבוש נשים לכיבוש חבלי עולם (וצריך רק להיזכר בביטוי "נוף בתולי” בעברית, או "virgin land” באנגלית כדי להבין שהקשר הזה מוטבע חזק מאוד בתודעה הקולקטיבית שלנו). האספקט הזה נוגע לחלק בדברים של טראמפ שפחות שמו לב אליו, ובעיניי הוא המפתח האמיתי: החלק שמבטא את זה שמה שהוא אוהב זה לא נשים, או גוף של נשים – שזה בסדר לגמרי, גם אם אפשר להביע את זה בצורה קצת יותר מעודנת – אלא זה שהוא אוהב לגעת בנשים כשהן לא מצפות לזה, ולא מסכימות.
כמו שפמיניסטיות תמיד אמרו על אונס: זה לא מין, זה כוח. בעולמו החולה של האנס, ההתנגדות הנשית היא הפרס האמיתי, ולא האהבה הנשית או הגוף הנשי, שאפשר לקבל באהבה, ולא במלחמה. זו הקונקרטיזציה של יחסי כוח מעוותים, של שליטה ושל בעלות ושל החפצה.
זה מזכיר לכם את רעיון ההתנחלויות במשהו? זה אמור להזכיר. מדוע הציונים הדגולים של זמננו לא מעלים על נס התיישבות במקומות, ובכן, שבהם לא תהיה התנגדות עזה לנוכחותם? מדוע זה חייב להיות כוחני ולבטא יחסי שליטה ומרות? מדוע מעלה מכמש הוא ציונות ותל אביב לא?
מאותה סיבה שהציונות הדתית ונציגי ההתנחלות האחרים לא יסכימו לעולם להעניק לפלסטינים מעמד אנושי שווה ביהודה ושומרון. ובדיוק מהסיבה שהם שולחים "גרעיני התיישבות" רק למקומות בהם אף אחד לא מעוניין בזה באמת. בדיוק מהסיבה שהטראמפים של העולם לא מעוניינים באישה שמקיימת יחסים מרצונה החופשי: זה נוטל את הקסם של כל הדבר.
ההתנגדות, ההחפצה, ההשפלה – אלה הפרס והתגמול האמיתיים של הכובש, יהא זה כיבוש האדמה (להלן “למסור את הנפש”) או "כיבוש" נשים (להלן “המרכז לאמנות הפיתוי”, “משהו במשקה” ו”לתפוס אותה בכוח כי אתה כוכב ומה היא תעשה”).
וזו גם אחת הסיבות שהציונות המדינית של מאה שנה אחורה שמה דגש כל כך גדול על הכרה בינלאומית ולגיטימיות, והציונות החדשה, הלהוטה והאלימה, לועגת לה ורואה בה חוסר גבריות. עבור הרצל הלגיטימיות היא תנאי חיוני; עבור הבנטים היא הרס המסיבה.
כשאנחנו מדברים על המסורת היהודית והתנ"ך אולי כדאי גם לזכור שכחלק מהמסורת הזו ירשנו כמה מהרגלי החשיבה המזיקים והרעים ביותר שלנו. כאלה שגורמים לנו לראות בנשים או בלא-יהודים יעדים לכיבוש ולשיטה ולמימוש ציווי קדום: לכבשה.
אפילוג להרגעה: דונלד טראמפ לא כדמות אחת מביג ליבובסקי, אלא שתיים
אם כבר טקסטים מכוננים, ראוי להזכיר לצד התנ"ך את ביג ליבובסקי. הסרט הזה, שגאוני יהיה עלבון עבורו, מספר כמה מהסיפורים הכי אמיתיים של אמריקה. מי שראה או ראתה יודע/ת, מי שעדיין לא – עשו טובה לעצמכםן, ועוד היום.
בסרט הזה יש שתי דמויות רפובליקניות מאוד, כל אחת מהן ארכיטיפ שמרני אחר, שדונלד טראמפ באורח פלא מגלם את שתיהן, ואולי מכאן הבלבול שהוא מעורר.
הדמות הראשונה הוא בעלה של באני, ליבובסקי היושב בכסא גלגלים. שקרן ונוכל מאין כדוגמתו, הוא מציג את עצמו כמודל פרוטסטנטי של הצלחה בזכות עבודה קשה – והצופה מאמין לו במשך זמן מה, עד שמגלים לליבובסקי ולנו שהוא התחתן עם מישהי שירשה הון, ובעצם היה בטלן ולא יוצלח כל חייו. הנוכל הזה מאוד מזכיר את טראמפ, שמציג את עצמו כהצלחה עסקית פנומנלית אבל בעצם ירש מליונים והפסיד מליארדים.
האריכטיפ השני בסרט ביג ליבובסקי שהוא טראמפ הוא מפיק הפורנו (ו"מעמודי התווך של הקהילה”, כפי שמדבר עליו השריף שעצר את ליבובסקי) ג'קי טריהורן.
בסצינה המופלאה של המעצר, כשליבובסקי ההמום והמסומם (טריהורן שם לו משהו במשקה) מנסה להתאושש ולהבין איפה הוא נמצא, והשריף מספר לו שג'קי טריהורן טוען שהוא הטריד אותו, ליבובסקי מגיח עם אחד מהמשפטים הנהדרים של הסרט: Mr. Treehorn treats objects like women, man.
כך, במכה אחת, האחים כהן עושים צחוק גם מהשקר הרפובליקני של הצלחה עסקית כמתת אל שנובעת מחריצות וגם מהדוגמטיות של הממסד הליברלי (שיודע גם הוא להיות קפוץ רקטום).
יותר מכל, דונלד טראמפ מגלם את השקר שהוא רפובליקניות רעה: פשטות שהיא גסות רוח, הצלחה עסקית שהיא ירושה ושקר, שמרנות ערכית שהיא ניאוף בלתי פוסק ושמירה על מקומן המיוחד של נשים שהיא דחף בלתי פוסק להשפיל אותן.
אני לא חושב שאמריקה הולכת לקנות את זה. ואני לא חושב שישראל הולכת לקנות את החזון של בנט. ובכלל: הגיע הזמן שהאנושות תתחיל לקרוא את התנ"ך במבט ביקורתי, ואת ביג ליבובסקי כיצירה קאנונית.
> כשבנט קורא "למסור את הנפש", למה הוא מתכוון?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
