בימין לחצו, והתאגיד הקפיא את הסרט שהוא עצמו הזמין
לפני שש שנים כאן 11 הזמין מהבמאית נטע שושני והמפיקה מיקה תימור את הסרט "1948: לזכור ולשכוח", לרגל יום העצמאות ה-75. אף שהאיסור על הקרנות פומביות של הסרט בעקבות לחצים מצד גורמי ימין הוסר, בתאגיד עדיין מסרבים לשדרו

מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948. מתוך הסרט "1948: לזכור ולשכוח"
באחת הסצינות בסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח", פרופ' מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה יושב על יד חורבות הכפר אבו שושה, הסמוך למשמר העמק, ומספר לבמאית כי האתוס הישראלי של "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות הוכח כשקרי על ידי מערכת הביטחון שלה עצמה.
"כל הצבאות הערביים [מנו] 28 אלף. תוסיפי לזה את צבא ההצלה והג'יהאד הקדוש של אל חוסייני – יוצא ביחד 35 אלף. להגנה היו 67 אלף לוחמים, ביניהם פלוגות מחץ שנבנו עוד בתקופתו של וינגייט". הבמאית הישראלית אומרת לו שדבריו סותרים את מה שהתחנכה עליו. "לכוח היהודי היה יתרון אסטרטגי מכריע ובולט", כבהא אומר, וחוזר ומציין את מקור הידע לעובדות האלה, "אני מצטט ספר שיצא בהוצאת 'מערכות' (של מערכת הביטחון; ר"כ), עמוד 79. תראי מי היה קטן ומי היה גדול".
לדברי שושני, ישראלים שצפו בסרט שאלו אותה שוב ושוב לגבי אמיתות הטענה הזאת. סלימאן א-תיהי, סוציולוג פלסטיני שצפה בהקרנה פרטית של הסרט, משער כי הסיבה לכך נעוצה במשמעות קבלת הטענה הזו עבור הצופה הישראלי. "המיתוס של 'מעטים מול רבים' מסייע להציג את המתיישבים כקורבנות, ולא כתוקפים", הוא אומר. "הסרט מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948 ומאיר את הגירוש וההרס שהפלסטינים חוו".
היה מי שחשב במגזר הציבורי שהגיע הזמן להציג שאלות אלה לציבור הישראלי. זה קרה לפני שש שנים, כשתאגיד השידור כאן הזמין את הסרט מהמפיקה מיקה תימור והבמאית נטע שושני, לציון יום השנה ה-75 לעצמאות ישראל.
"לא חשבתי שזאת כזאת בעיה", אומר סיני אבט, ראש מחלקת הדוקו לשעבר, שבחר בסרט להפקה בסוף העשור הקודם. "ידעתי שזה סרט קצת טעון, אבל באווירה שהיתה לפני שש שנים הוא לא נחקק בזיכרוני כמשהו בעייתי. לא שהאווירה הציבורית אז היתה נהדרת, אבל מאז היא ממש הידרדרה". ההידרדרות שאבט מדבר עליה מתבטאת בניסיונות צנזור שבים ונשנים של הסרט – הן מצד כוחות פוליטיים, הן מצד התאגיד עצמו, שדוחה את מועד הקרנת הסרט כבר יותר משנה וחצי.
"נודע לי שאני יושבת ברשימות של אנשים מהימין הקיצוני שעובדים בזה שהסרט שלי לא ישודר", אומרת שושני. אחד מאותם פעילים הוא שי גליק, מנכ"ל ארגון "בצלמו", אשר מפרסם כי אחת ממטרותיו היא "מניעת הסתה בתרבות" ומתגאה באתר האינטרנט שלו בסגירת תיאטרון אל מידאן בחיפה והוצאת פורום דו-קיום בנגב ממבנה עיריית באר שבע.
גליק עמד מאחורי הפנייה למועצה לביקורת סרטים לאסור את הקרנת הסרט שתוכננה בסינמטק ירושלים. המועצה לביקורת סרטים הודיעה לכלל הסינמטקים בארץ כי אין להקרין את הסרט, מכיוון שלא קיבל את אישורה, ואף איימה על מנהל סינמטק חיפה כי המשטרה תוזעק לאכוף את החוק אם יבחרו להקרין את הסרט. לבסוף, המועצה לביקורת סרטים התירה את הקרנת הסרט מעל גיל 16, החרגה דומה לזו שנתנה לסרט "אנורה", הכולל יחסי מין וסצינות אלימות וחטיפה. אך האישור הזה לא שינה את עמדת התאגיד בנוגע לשידור הסרט שאותו הזמין ושבו השקיע כספי ציבור.

"הגעתי למצב שהסרט מצונזר". הבמאית נטע שושני (צילום: איתי רזיאל)
"הגעתי למצב שהסרט מצונזר", אומרת שושני. "כל פעם תאריך ההקרנה בתאגיד מבוטל. הם לא יודעים איך לצאת איתו, אז יוצא להם לצנזר מבלי להתכוון". התאגיד מנע את שידור הסרט לא רק בטלוויזיה; לדברי שושני, התאגיד מנע ממנה להקרין את הסרט בבתי קולנוע, על סמך סעיף בחוזה שלפיו ליוצרות מותר להקרין את הסרט בבתי קולנוע רק בחלון זמן של 28 יום לפני שידורו בכאן 11.
"התאגיד הציבורי לא יכול להיות שלוחה תקשורתית של פוליטיקאים ועסקנים", אומרת קטי בר, ממארגנות מחאת אימהות נגד אלימות. "אם הוא מוותר על העצמאות התקשורתית שלו – שיסגרו אותו". בר היא ממובילות קמפיין המחאה הקורא לאפשר את שידור "1948: לזכור ולשכוח". כ-550 נשים וגברים חתמו על המכתב, אשר נשלח להנהלת התאגיד ולמנכ"ל שלו, גולן יוכפז. המכתב קורא לקבוע בהקדם מועד שידור לסרט, ותובע את זכות אזרחי ישראל לצפות בו. "השידור הציבורי הוא נשמת אפה של חברה דמוקרטית", מציין המכתב, "מניעת הקרנת הסרט מעידה על מגמות מסוכנות למנוע מהציבור בישראל ידע, רעיונות ונקודות מבט".
פעילוֹת אימהות נגד אלימות מתייחסות במכתבן להליך החקיקה אשר מאיים לנטרל את עצמאות תאגיד השידור. "האיום אינו גזירת גורל," הן טוענות, "אלא תוצאה ישירה של התהליך המתמשך שבו גורמים בתקשורת נכנעים לתכתיבים פוליטיים". בתגובתה מטעם התאגיד, סמנכ"לית חטיבת הטלוויזיה טל פרייפלד כתבה כי בניית לוח שידורים היא "מלאכה מורכבת הדורשת תשומת לב והתחשבות בגורמים שונים", וטענה כי הסרט נדחה ממועדו המקורי עקב "חוסר מוכנות ההפקה ורצונה להשתתף בפסטיבלים (אשר נוטים לא לבחור סרטים שכבר הוקרנו בטלוויזיה; ר"כ)".
שושני חולקת על אמיתות הטענה הזאת. "הסרט היה מוכן כבר במאי 2023. הקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל דוקאביב באותו חודש, ומועד שידורו נקבע כשבועיים לאחר הפסטיבל". לפי שושני, התאגיד דחה את שידור הסרט ליוני, ואז ליולי, ואז לאוגוסט. שושני והמפיקה תימור קבלו על הדחיות ועל השיבוץ באוגוסט, שבמהלכו רבים נמצאים בחופשה – כולל היוצרות עצמן. הסרט, שבמקור יועד להקרנה סביב יום העצמאות ה-75 של ישראל, שובץ למועד חדש סביב כ"ט בנובמבר 2023. לאחר תחילת המלחמה, המועד נדחה ומאז לא שודר.
"פחדנים ולא משרתי ציבור"
התאגיד דחה את שידורם של תוכני דוקו נוספים מאז תחילת המלחמה. יואב לשם הוא בעליה של "ביונד קריאייטיב", ושלוש מהסדרות שהפיק עם התאגיד נדחו לשידור מאז אוקטובר 2023. שניים מהפרויקטים עוסקים ישירות בסכסוך הישראלי-פלסטיני: סדרה בשם "סינדרום עזה", שבוימה על ידי הילה יצחקי ודובי קרויטרו ועוסקת בהיסטוריה של הרצועה, וסדרה על האינתיפאדה הראשונה בבימוי בן שני ושי להב, שהוקרנה לראשונה בפסטיבל חיפה ב-6 באוקטובר 2023 ומאז שידורה נדחה.
"אני לא מרגיש שמצנזרים אותי", אומר לשם. "אני מאמין בטלוויזיה רחבה, בפגישת קהלים ובהשפעה. אם פרויקט יעלה ויראו אותו רק שני אנשים, מבחינתי זו אכזבה". לשם אומר שהוא בתקשורת רציפה עם התאגיד לגבי מועדי השידור של הסדרות שהפיק, וכי יוצריהן גם הם מעוניינים בדחיית שידורם בתקופה של מלחמה ושחרור שבויים. "איך אפשר לקבל פניות רגשית מהציבור כשכל מה שמעניין את כולנו זה מי החטופים החיים ומתי יחזרו? בסוף אתה רוצה שפרויקטים יפתחו שיח ויהיו רלוונטיים".

"בסוף אתה רוצה שפרויקטים יפתחו שיח ויהיו רלוונטיים". מתוך הסרט "1948: לזכור ולשכוח"
מפיקים אחרים מתארים מציאות דומה יותר לזו ששושני מתארת – דחיית פרויקטים שנעשית לא כדיון אלא כהודעה ללא התייעצות, בטענה כי לוח השידורים משתנה בתקופת המלחמה. כמו עם סרטה של שושני, התאגיד מונע הקרנות ציבוריות של פרויקטים אלה עד שייקבע מועד השידור. כך, גם אם זו לא כוונתו הישירה, התאגיד מונע צפייה ודיון בתכנים ביקורתיים בתקופת המלחמה גם מחוץ לפלטפורמת השידור שלו.
הפעילות שמנסות לקדם את שידור סרטה של שושני מאמינות כי מאמציהן לשידור הסרט עשויים לעזור לתאגיד כאן מול שרי הימין. "ככל שנתקוף את התאגיד, כן חינו יעלה בעיני הזוהרים והקרעים למיניהם, שכן אי הקרנת הסרט הוא כתב כניעה של התאגיד לימין", אומרת בר. במכתב התגובה שניסחה יחד עם אימהות נגד אלימות להנהלת כאן 11 הן מצהירות כי תגובות התאגיד "עמוסות בסתירות פנימיות, מנוסחות בשפה מכובסת ומרוקנות מתוכן. מניעת הקרנת הסרט היא כשלון מוסרי וחברתי שמציג אתכם כפחדנים ולא כמשרתי הציבור".
הדיון סביב הקרנת "1948: לזכור ולשכוח" בתאגיד ובבתי הקולנוע נמשך. נותר רק לקוות כי יגיע לסיומו בקרוב, בהקרנת הסרט לקהל הרחב, אשר תאפשר העמקה בעובדות המוצגות בו – ובקולות שעדיין לא נשמעים בו. אחד מהאלמנטים המרכזיים בסרט הוא מכתבים שנכתבו במהלך ולאחר המלחמה של 1948. "המכתבים של הפלסטינים שגורשו מארצם הוצגו בצורה מצומצמת", אומר א-תיהי, ומצביע על בעייתיות ששושני מודה בה – כבמאית ישראלית שעבדה עם תאגיד השידור, היו משפחות פלסטיניות שסירבו להעביר לה מכתבים של יקיריהן. אי היכולת להכיר את הקולות הנשמעים בצד הפלסטיני גם מונע מהצופה הישראלי את היכולת לחבר את הנקודות בין עבר להווה. "אפילו הסרט הזה לא מתמודד עם המשכיות האלימות והגירוש של הפלסטינים כיום", הוא אומר. "1948 הוא לא אירוע עבר בלבד".
מתאגיד השידור כאן נמסר כי התאגיד הזמין את הסרט ומתכוון לשדרו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן