ביחד הפסדנו במלחמה, ביחד ננצח במערכה על האנושיות
ה"ביחד" שנתניהו דיבר עליו התפרק די מהר, ואת הניצחון שהוא הבטיח אי אפשר היה להשיג. במלחמה הזו כולנו הפסדנו, גם הפלסטינים שחוגגים את הפסקת האש. עכשיו מתחיל הקרב על החמלה

בתום החגיגות הצנועות והאנושיות, כל אמא שכולה תחזור לאוהל לבכות בשקט את מות ילדיה. פלסטיני בדרך חזרה לביתו בג'באליה אחרי הפסקת האש, 20 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
קשה לסכם 15 חודשים של זוועה ומלחמה, כאשר הלב עדיין מכוּוָץ מחרדה אמיתית, שההסכם המסובך הזה יקרוס בן רגע.
כולנו (הכוונה לבני אדם שפויים וחפצי חיים) רוצים שקט ואוויר שיאפשר נשימה עמוקה, נטולת מועקה. מאסה נפשנו במראות ההרס וההרג והסבל של חפים מפשע בעזה, של משפחות החטופים במשמרות המחאה, מראות של פליטוּת ויתמות אינסופיות, פצועים ורעבים בכל מקום, מוות וכאב וטראומה בלתי נתפסים.
>> בעזה מקבלים את פני העסקה בתקווה שברירית ואופטימיות זהירה
אחד מההורים של החטופים אמר בכנות בראיון: "אנחנו לא סומכים על ראש ממשלה. אנחנו יודעים שהוא הגיע לעסקה כי לחצו אותו". נראה שהוא צודק. התחושה היא שההסכם הזה נכפה בכוח על ממשלת ישראל דקה לפני השבעת דונלד טראמפ. התיאוריה של בנימין נתניהו לפיה מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח, עבדה: הפחד מתגובה בלתי צפויה של ממשל טראמפ הכניעה אותו והוא עוד יתגעגע לימי ג'ו ביידן.
ההסכם הזה עומד על פיגומים העשויים ממקלות גפרורים, והוא עלול ליפול או לעלות באש מכל שטות. ברור שלחמאס יש אינטרס ורצון עז לסיים את המלחמה, אולם חלק ניכר מתומכי נתניהו דורשים בגלוי לא להפסיק את הלחימה הברוטלית עד כיבוש מחודש של עזה באופן מוחלט וחלוט ועד לחניכת ההתנחלות החדשה הראשונה על חופה המדהים של העיר עזה. חיי החטופים לא עומדים בראש מעייניהם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
עם רמת אמון שואפת לאפס, וכמיהה שלא הגיעה לרוויה לעוד הרס ומרחץ דמים, זה לא תסריט מופרך שהצבא יפגיז בעזה ויטען שחמאס הפר את ההסכם. אנחנו עלולים לחזור ל-7 באוקטובר בכל רגע נתון.

מטרות המלחמה שהציב לא היו ריאליות. בנימין נתניהו בכנסת, דצמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
שתי יממות אחרי הפסקת האש, בעוד תושבי עזה הפצועים, המותשים וחסרי הכל עושים את דרכם אט אט לעבר הרי הבטון שפעם היו להם בית, ובעוד מאות בני משפחה בישראל מחכים בקוצר רוח לשלב הבא של החזרת בני הערובה שנחטפו במתקפה המזעזעת לפני כמעט שנה וחצי, ובזמן שעשרות משפחות מחבקות את האסירות הפלסטיניות ששוחררו, אני שואלת את עצמי – מי ניצח פה? מה קרה לסיסמה שהשתלטה לנו על המרחב הציבורי, "ביחד ננצח"?
כבר כמה חודשים ברור שהאשליה הזאת, שמכרה ממשלת ישראל לעולם, ובמיוחד לאזרחיה מוכי ההלם מ-7 באוקטובר, מתרסקת לה לרסיסים. שתי תודעות הכזב הללו – שיש "יחד" ושיש "ניצחון" – התפרקו לחלוטין. אך בתחילת המלחמה, החברה הישראלית נכנסה תחת האלונקה של ממשלת הימין המשיחי הזאת, ותמכה תמיכה בלתי מעורערת במלחמה, מגויסת לטובת הניצחון המוחלט שיבטיח שקט לעד.
כל כלי התחמושת בארסנל הציוני נדלו מההיסטוריה של העם היהודי והוכשרו לשימוש במערכה: מלחמת הקיום של עם ישראל חי, העם הנבחר והנרדף, האנטישמיות והשואה, לעולם נחיה על חרב, כולם שונאים אותנו, זה או אנחנו או הם ועוד. לתקופה ארוכה זה עבד בכל החזיתות, היו רגעים של "יחד" מפוקפק. ניצחון אין, אבל כאב, נקמה, הסתה, גזענות, חורבן ושנאה יש בשפע.
הרומן בין נתניהו למלחמות התעצם. ההתמכרות לארומה של עשן ההפצצות התגברה, וראש הממשלה הבין שעדיפה מלחמה על הפסקת אש, על שחרור החטופים, על החזרת האזרחים בצפון ובדרום לבתיהם, על משא ומתן עם חמאס. זה בטח לא הזמן לדבר על הסדר מדיני עם הפלסטינים. המלחמה היתה מה שמחזיק אותו בשלטון, מסיח את הדעת מהמשפט שלו, מעורר סימפטיה וסולידריות אל מול בית המשפט בהאג ומרחיק את מועד הבחירות. באותו זמן נתניהו שמר את גחמת ההתנחלויות בעזה ועל תקוות הסיפוח על אש קטנה, בפינה חשוכה של המטבחון הפוליטי. זה היה הניצחון האמיתי של נתניהו ושל האנשים שאיתם הוא מרגיש באמת ביחד.
האזרחים שיצאו לרחובות בהמוניהם לפני המלחמה כדי להציל את הדמוקרטיה ומערכת המשפט, אלו שהתעקשו שאין קשר בין הכיבוש לבין הדמוקרטיה ושאפשר לחיות עם דמוקרטיה יהודית לצד דיכוי עם אחר בכלים לא דמוקרטיים, התגייסו בהמוניהם למילואים בחיל האוויר, בדובדבן, בנח"ל ובגולני. ה"אחים לנשק", שרצו להאמין שמלחמה תחזיר חטופים ותביא ביטחון, נפלו בקרבות סרק במחנות הפליטים או חזרו פצועים בגוף או בנפש.
הונו אותם וסיפרו להם שהפגזות ומחיקה של בתי חולים, בתי ספר, תיאטראות ובתי מגורים, שעשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי פליטים רעבים ופצועים חסרי מרפא – זו תמונת הניצחון שעם ישראל מייחל לה. אבל כשהם ינחתו בחו"ל בחופשת הפסח, תמונות הניצחון שהם שיתפו ברשתות ישאירו אותם לבד ולא יחד. האם הם סומכים על הממשלה הזאת שתגן עליהם?
אנחנו, כל הפלסטינים והישראלים, שאינם רוצים להילחם עוד, לא רוצים להיהרג בדרך להקמת בית המקדש, אנחנו שלא רוצים לשלם מיסים לטובת בנייה של מאחזי נוער הגבעות ושמירה עליהם ובטח לא להכות רועה צאן פלסטיני, אנחנו שמודאגים מהעתיד שמחכה לילדים שלנו בין הנהר לים – נותרנו לבד במערכה למען השלום.
חלק ניכר מהחברים הפוטנציאליים שלנו למאבק למען השלום והדמוקרטיה "התפכחו", נטשו את המחנה הקטן השפוי, וחברו לשבט החמים והנעים והמעצים של "העם היהודי". אני מקווה שהתהליך ההתפכחות בחזרה יעבור עליהם בקלות. אני מקווה שהיום כמה מהם מבינים שהם לא רצויים בשבט ההוא, שגם הם יואשמו בבגידה בקרוב, אם יביעו עמדה. גם הם יסבלו מעוד חקיקה פשיסטית שתעבור לה באישון ליל.

הסכם לשחרור חטופים עושים עם היריב. מירב לשם-גונן, אמה של רומי, במסיבת עיתונאים אחרי חזרתה מהשבי, 20 בינואר 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
הסכם הפסקת האש והטעימה מביצוע הפעימה הראשונה שלו מוכיחים לנו ששלוש מטרות המלחמה, שממשלת ישראל הכריזה עליהן, הן הונאה גדולה. מחיקת הכוח של חמאס לא הושגה, חיילי אל-קסאם ליוו את שלוש החטופות המסכנות וניצלו את רגעי התהילה העולמית עד תום במפגן כוח, שאזרחי עזה המותשים יצטרכו להתמודד איתו.
החזרת החטופים לא תמה, ולמדנו שרק משא ומתן מביא אותם לחיק אהוביהם. מדברים עם האויב ומבצעים איתו עסקאות להחזרת חטופים, לא מפגיזים אותו. כל בר דעת יודע שישראל יכלה לחסוך מוות של רבים מהם כבר בתחילת המלחמה או לפחות מאז מאי שעבר. עשרות אלפי קורבנות חפים מפשע מחיקת שכונות ואזורים שונים אינה הדרך. נקודה.
המטרה השלישית, שיואב גלנט, בני גנץ ונתניהו הבטיחו היתה החזרת הביטחון לאזרחי המדינה. אבל אין ביטחון בשום מקום במדינה הזאת. בלי הסכם – אין ביטחון, בלי שלום – אין ביטחון. פלסטינים חסרי כל, מורעבים וחולים לא יביאו ביטחון לשכונה הדרומית של חלקת אלוהים הקטנה זאת. הגיע הזמן להבין כבר שגורל הישראלים וגורל הפלסטינים שזורים זה בזה, ולא באים האחד על חשבון השני.
במלחמה הזאת כולנו הפסדנו. כן, גם הפלסטינים שחלקם חוגגים את הפסקת האש. בתום החגיגות הצנועות והאנושיות של אנשים ששרדו את תופת המלחמה, כל אמא שכולה תחזור לאוהל לבכות בשקט את מות ילדיה. כל יתום ילך לישון לבדו בקור באוהל הרטוב עם דמעה בעין, רחוק מחיקה של אמא שאיננה. תמונות הצהלולים והשמחה ברחובות עזה המוחרבת אמיתיות, כי בסוף החיים ינצחו את המוות, כי לילה אחד בלי הפצצות הפך להיות חלום של כל ילד קטן בעיר האוהלים.
מכל מראות השמחה עם הפסקת האש וחלוקת הממתקים בשוק בכיכר אל-סראיה בלב עזה, לא אשכח את האמא הכועסת שסירבה לקחת ממתק בתור לחלוקה, וצעקה מדם ליבה: "מה יש לחגוג כאן? כמה שהידים יש לנו, כל משפחתי הלכה, את הדם שלהם אתם חוגגים?". היא גררה את הבן הקטן שלה בידו, וחזרה למאהל שלה בבכי.
אולי אולי מטחנת הדמים הזאת עצרה. אינשאללה ובעזרת השם המלחמה הסתיימה. בפנינו ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים חפצי החיים, יש דרך ארוכה, כואבת ומייגעת בדרך להחלמה. המאבק שלנו על החיים ממשיך, והמלחמה האמיתית שעלינו להיאחז בה היא המערכה על האנושיות שלנו. הקרב שלנו יהיה רק למען החמלה והחמלה בלבד, ובקרב הזה, תאמינו לי, "יחד ננצח".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן