ביבי ביקש לשלוף שפן מהכובע ויצא לו ברווז

הניצחון הכי גדול בתולדות מדינת ישראל? בנימין נתניהו מבקר בזירת הנפילה של טיל איראני במכון ויצמן ברחובות, 20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)

"האם אנחנו יכולים להגיד שזה הניצחון הכי גדול בתולדות מדינת ישראל?", שאל מנחה בערוץ 12 את אלוף במיל. גיורא איילנד, כשעתיים לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקף אתמול (שלישי). איילנד הצטנע. הניצחון ב-1967 היה גדול יותר, הוא הרגיע את המראיין שמן הסתם עוד לא נולד אז, אבל זה בוודאי ניצחון אדיר.

בתור מי שהיה בן 10 ב-1967 וזוכר לפחות את האווירה של אותם ימים, אין ספק שיש קווי דמיון בין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת שנים-עשר הימים בין איראן לישראל, שעל סיומה הכריז אתמול לפנות בוקר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ. תחושת הקלה קולקטיבית על איום שהוסר, גאווה אדירה ביכולות הצבאיות של ישראל, בוז ואפילו לעג ליכולות של האויב, הרגשה שישראל היא מעצמה שאי אפשר לנצחה ושהניצחון הזה הוא כה מכריע, עד שהוא מבטיח את קיומה של ישראל לשנים ארוכות.

>> בין עזה לאיראן: ישראל, ארה"ב והתפרקות הסדר הבינלאומי

מלחמת 67', כפי שאנחנו יודעים, לא סיימה את עידן המלחמות. להיפך, במידה רבה אפשר לומר שהיא פתחה אותן, והמלחמה הנוכחית בעזה – ואולי גם באיראן – היא המשך כמעט ישיר של מה שנראה אז, ביוני 67', כניצחון מוחץ. אבל בעוד שעברו כמה שנים עד שישראל והישראלים הבינו שמלחמת 67' לא חוללה את השינוי שלו קיוו, נדמה שכבר אתמול בבוקר, מהרגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף, היה ברור שהמלחמה עם איראן לא תסיים את כל המלחמות, או אפילו את המלחמה עם איראן.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בתחילת השבוע, מיד אחרי המתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין באיראן, כי "הבטחתי לכם שמתקני הגרעין של איראן יושמדו, בדרך זו או אחרת. ההבטחה הזו קוימה". גם הנשיא טראמפ אמר כי "מתקני הגרעין הושמדו לחלוטין" בהפצצה האמריקאית במוצאי שבת. אולם האיראנים עצמם טוענים שהם הוציאו את רוב האורניום המועשר מפורדו לפני ההפצצה האמריקאית, וב-CNN נמסר אתמול כי לפי הערכת המודיעין האמריקאי, ההפצצה בפורדו עיכבה את תוכנית הגרעין האיראנית ב"כמה חודשים", לכל היותר. כיוון שהמטרה המוצהרת העליונה של המלחמה היתה הסרת האיום המיידי של פצצה איראנית – והמודיעין האמריקאי מראש לא חשב שאיראן בדרך לשם – ספק לא מבוטל אם המטרה הזו הושגה.

ספק לא מבוטל אם המטרה הושגה. זירת תקיפה ישראלית באיראן (צילום מהרשתות האיראניות)

גם מעל ההשפעה של המלחמה על כוח ההרתעה של ישראל במזרח התיכון תלוי סימן שאלה. אין ספק שישראל הוכיחה עליונות מרשימה: טסה בשמי איראן ללא הפרעה, ידעה בדיוק היכן נמצאים בכירי מערכת הביטחון האיראנית ומדעני הגרעין ופגעה בהם במדויק, והפגינה יכולת מבצעית וטכנולוגית מסחררת. היא גם הוכיחה שהיא הכוח הצבאי הדומיננטי, ללא שום עוררין, במזרח התיכון, ושהיא יכולה להתנהג כ"בריון שכונתי", בלי לשעות לחוק בינלאומי או אפילו למו"מ שאיראן ניהלה עם ארה"ב על הגבלת תוכניתה הגרעינית, ולזכות למרות זאת לתמיכה מלאה של מדינות המערב, ארה"ב בראשן. העובדה שנתניהו הצליח להביא את ארה"ב להשתתף באופן אקטיבי במלחמה שיזמה ישראל גם היא מקרינה מן הסתם על הדימוי של ישראל באזור.

הרתעה בעורף הישראלי

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שגם האיראנים השיגו הרתעה מסוימת. מאז 1948, מרכזי הערים הגדולות בישראל מעולם לא הועמדו תחת איום כמו במלחמה הזו. בניינים שלמים קרסו, 29 אזרחים ישראלים נהרגו – ארבעה מהם בהתקפה האחרונה בבאר שבע, קרוב ל-10,000 ישראלים נשארו חסרי בית, 25 בניינים מיועדים להריסה (לעומת מבנה אחד מאז 7 באוקטובר), 40 אלף תביעות למס רכוש, רחובות הערים התרוקנו, רוב החיים הכלכליים שותקו. 7 באוקטובר היה אירוע מחריד, אבל הוא נתפס כחד-פעמי. ב-12 הימים האחרונים, מיליוני ישראלים הרגישו שתחושת החסינות שלהם, כפי שכתבה אורלי נוי, נסדקה.

במובנים של הרתעה, איראן הראתה שלמרות יכולות ההגנה המרשימות של ישראל, אפשר לפגוע בעורף הישראלי. הטילים האיראניים סיפקו תמונות מתל אביב או בת ים או באר שבע שהזכירו את עזה, ואת המראות האלה ראו ברחבי המזרח התיכון גם מי שלא בהכרח אוהדים את המשטר האיראני. גם אם רוב הישראלים הרגישו שהסבל שלהם "שווה את המחיר", החוויה של ריצה למקלטים, של לילות ללא שינה וימים "הפוכים" היא לא כזו שהם יתרפקו עליה בעתיד. לסכסוך הבא עם איראן, אם יתלקח מחדש מסיבה כלשהי, הישראלים לא יגיעו מאוד נינוחים.

די ברור שנתניהו והצמרת הישראלית לא ששו למלחמת התשה, בדיוק משום שהיא היתה עלולה לשחוק את תחושת "הניצחון המוחלט" שהשתררה כאן בימים הראשונים של המלחמה. זו כנראה הסיבה שכבר מיום ראשון השבוע, מייד אחרי ההפצצה האמריקאית, כל הפרשנים בישראל דיברו על הרצון "לסגור את הסיפור". החל מהיום הראשון להתקפה הישראלית, איראן הודיעה שלא תהיה מוכנה לנהל מו"מ תחת אש, ולכן היא מבקשת הפסקת אש לפני שאפשר יהיה לעבור לדיון בתוכנית הגרעין שלה. ישראל סירבה, והיה נראה שנתניהו מיישם באיראן את האסטרטגיה שהכריז עליה במרץ השנה מול חמאס: מעכשיו, מו"מ אך ורק תחת אש.

לא חוויה שישראלים יתרפקו עליה בעתיד. תושבים תוספים מחסה בחניון הבימה בתל אביב, 18 ביוני 2025 (צילום: אורן זיו)

בסופו של דבר הפסקת האש הוכרזה, לפחות לכאורה, ללא תנאי, בדיוק כפי שאיראן ביקשה. שקט תמורת שקט. במסיבת עיתונאים ביום ראשון שעבר, מייד אחרי המתקפה הישראלית, נתניהו הציב שלושה יעדים לסיום המלחמה: פירוק תוכנית הגרעין האיראנית, פירוק הטילים הבליסטיים וחיסול התמיכה שלה ב"ציר הטרור". שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר במפורש כי אחת ממטרות המבצע היא "לערער את משטר האייתולות", כלומר להביא לשינוי משטר. נראה שזה גם מה שעמד מאחורי ההפצצות של ישראל בימים האחרונים לפני הפסקת האש על בית הכלא הגדול בטהראן ועל מטה של הבסיג', המיליציה של המשטר.

המטרה הזו, הפלת המשטר, לא התממשה. איראן אומרת שלא תמהר להיכנס למו"מ עם ארה"ב, משום שלדבריה ארה"ב הונתה אותה וניהלה איתה שיחות בעודה נותנת אור ירוק לתקיפה הישראלית. איננו יודעים מה הוסכם או לא הוסכם מאחורי הקלעים בין טראמפ לאיראן, אבל כרגע לא נראה שיש מסלול מוסכם למימוש אפילו אחת משלוש המטרות שהציג נתניהו: לא הסכם להגבלת הגרעין; לא הגבלה על טילים בליסטיים, שהרמטכ"ל אייל זמיר ציין את ייצורם המוגבר כסיבה המרכזית ל"מכה המקדימה" נגד איראן; ובוודאי שלא הגבלה על הקשר בין איראן לפרוקסי שלה, מה שבז'רגון הישראלי מכונה "חגורת האש".

מבחינה צבאית, ישראל מסיימת את המלחמה כמנצחת. מבחינה מדינית, לא נראה שהשיגה יותר מדי, אם בכלל. ב-1967 ישראל השיגה הישג ממשי; במלחמה האחרונה ההישגים מעורפלים ובאים מעולם ה"הרתעה" מאשר מעולם הממשות. זה לא צריך להפתיע, שכן מאז תחילת המלחמה בעזה, נתניהו למעשה ויתר על הניסיון להציב יעדים מדיניים לפעולה הצבאית, והתמכר להפעלת כוח כדרך היחידה להשיג את מטרותיו: בעזה, בלבנון, בסוריה. המלחמה באיראן הצביעה שוב על המגבלות של האסטרטגיה הזו.

הפער הזה בין המטרות הגדולות ובין ההישגים החמקמקים יותר כבר יוצר תחושה של אכזבה מסוימת, לפחות בקרב אנשי הימין. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' דיבר על "טעם מר" לצד "הניצחון המזהיר"; ואילו בני סבטי, המומחה לענייני איראן שהפך לאחד הפנים המזוהים עם המלחמה, צייץ כי "הפסקת אש באמצע שיגורים נגד ישראל וגם הרוגים (היא) החלטה לא רציונלית. איראן תצא מחוזקת" – וזה לאחר שיום קודם לכן התריע מפני הקולות הקוראים להפסקת אש וצייץ "אסור להפסיק".

גם ההצלחה לגייס את הצבא האמריקאי לפעולה ישראלית – מה שנתפס רק לפני ימים ספורים כהצלחה אישית אדירה של נתניהו וזיכה את טראמפ בתואר "שליח האל למען העם היהודי" מפיו של אריה דרעי – נראית עכשיו באור קצת אחר. בכך שהפקידה בידי ארה"ב את השלמת הפעולה שלה באיראן – חיסול המתקן בפורדו – ישראל, כך נראה, ויתרה גם על נתח מסוים מהריבונות שלה. לכן לא היתה לה אפשרות של ממש להתנגד להפסקת האש שהכריז עליה טראמפ, ונאלצה לסובב באוויר את מטוסיה שהיו בדרך להפציץ באיראן כתגמול על הטיל שנורה שלוש שעות אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף, לאחר שטראמפ הורה לה במפורש "לא להטיל את הפצצות", אירוע שקשה לזכור דומה לו בשנים האחרונות.

המנדטים לא הגיעו

על פניו, נתניהו נראה כמנצח הגדול של המלחמה הזו. גם יריביו המרים בתקשורת נותנים לו את הקרדיט על ההצלחה, שלא לדבר על תומכיו שחזרו לדבר עליו במונחים אלוהיים. הוא עצמו נדמה כמי שנולד מחדש: הוא מתראיין לתקשורת, מסייר באתרי נפילות הטילים, אוכל פלאפל, מעשים שכמעט חדל מהם לחלוטין מאז תחילת ההפיכה המשטרית, בוודאי שמאז 7 באוקטובר. אין פלא שבתקשורת התחילו ספקולציות שיקדים את הבחירות כדי לקצור את פירות התהילה.

הסקרים שפורסמו מאז תחילת המלחמה היו פחות אופטימיים ממה שאפשר היה לשער מבחינת נתניהו. הליכוד עולה, אבל גוש הימין נשאר סביב 50 מנדטים, נתון שאפילו לא יאפשר לנתניהו למנוע הקמת ממשלה חלופית של מפלגות יהודיות, בלי חד"ש-תע"ל ורע"מ. ייתכן שהעובדה שדווקא הטייסים ואנשי המודיעין – שתי קבוצות שהיו מזוהות עם המחאה בקפלן ולפיכך זכו לקיתונות שופכין מצד פוליטיקאים בימין והפרשנים בערוץ 14 – מצטיירים כגיבורים הגדולים של המלחמה, מעמעמת את חלקו של נתניהו. ה"קפלניסטים", כשם קוד, מרגישים שהם ניצחו את המלחמה, ולכן אין שום סיבה שיילכו להצביע בעד נתניהו.

עכשיו, כשהמלחמה נגד איראן הסתיימה, עזה חוזרת לתודעה. פלסטינים נושאים מיכלי מים בעיר עזה, 10 באפריל 2025 (צילום: רווידה עאמר)

העלנו כאן בשבוע שעבר את הטענה שהסיבה העיקרית שנתניהו בחר דווקא עכשיו לצאת למלחמה באיראן היתה להשכיח את עזה – להשכיח את הכישלון לחסל את חמאס; להשכיח את הכישלון להחזיר את החטופים; להשכיח את הלחץ הבינלאומי שהתחיל לצבור תאוצה מול מראות הזוועה היוצאים מהרצועה; להשכיח את המיאוס הגובר בחברה הישראלית מהמלחמה בעזה; להשכיח את העובדה שגם התוכנית המפלצתית לרכז את הפלסטינים בדרום הרצועה כהכנה לגירושם איננה מתקדמת, וחוץ מירי על פלסטינים רעבים בתור לחלוקת מזון, אינה משיגה דבר.

עכשיו, כשהמלחמה נגד איראן הסתיימה, עזה חוזרת לתודעה. אם מישהו היה זקוק לתזכורת, הוא קיבל אותה בדמות הידיעה על מותם של שבעה חיילים אתמול בח'אן יונס, וייתכן שבניגוד למה שנתניהו קיווה, הלחץ לסיים את המלחמה בעזה רק יגדל. מטה משפחות החטופים כבר סימן את הכיוון. "מי שיכול להביא להפסקת אש עם איראן, יכול גם להפסיק את המלחמה בעזה", נאמר בהודעת המטה אחרי ההודעה על הפסקת האש.

עוד לפני האירוע הקטלני בח'אן יונס, פרסם אורי משגב עדות של קצין המשרת בעזה ומתאר תחושה של ייאוש כללי בקרב החיילים. המלחמה באיראן עשויה דווקא להביא ישראלים רבים למסקנה שאם ישראל התמודדה בהצלחה – אמיתית או מדומה, פחות חשוב – עם איום קיומי כמו הגרעין האיראני, היא יכולה להתמודד עם איום משמעותי הרבה פחות כמו חמאס ולעשות אתו הסכם לסיום המלחמה תמורת שחרור כל החטופים. גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון ואיש ליכוד מובהק, אמר בדיוק את הדברים האלה אתמול בערוץ 12.

איש אינו יודע האם טראמפ אכן ידחוף לסיום המלחמה בעזה כדי לשכלל את הדימוי שלו כעושה שלום. ייתכן שהוא עצמו אינו יודע. אבל אם אכן ילך לכיוון הזה, יהיה לנתניהו הרבה יותר קשה להתנגד לו, אחרי שהוא עצמו, נתניהו, נתן לו את המפתחות לסיום המלחמה באיראן. המתקפה חסרת המעצורים של סטיב בנון – האידיאולוג של תנועת MAGA שהביאה את טראמפ לבית הלבן – על נתניהו תוך הגדרתו כ"שקרן חצוף" בוודאי אינה מבשרת טובות לנתניהו. מדינות אירופה שהתייצבו בסך הכול לצד ישראל במלחמתה מול איראן, כמעט מתוך רפלקס של "מערב מול מזרח", עשויות בהחלט להעצים עכשיו, עם תום המלחמה, את האיומים שלהן בסנקציות על ישראל אם לא "תסיים את הסבל" בעזה, ואולי אפילו לממש אותם.

"האיום הקיומי" מצד איראן, האמירה שהוא היחיד שיכול להסיר אותו, היו אחד הקלפים הכי חזקים של נתניהו מאז שנכנס לפוליטיקה לפני יותר מ-30 שנה. עכשיו הוא זרק אותו על השולחן, ויהיה לו קשה להשתמש בו שוב. הרי נתניהו לא יוכל לטעון בזמן הקרוב שאיראן נמצאת כפסע מפצצה, שכן בכך הוא יבטל את הישגי "הניצחון המזהיר" שעליו הצהיר קבל עם ועדה וטלוויזיה. הטיהור האתני של עזה וסיפוח הגדה המערבית הם ככל הנראה המטרות שאליהן נתניהו וממשלתו חותרים עכשיו, אבל פוליטית הם קלף הרבה יותר חלש, הרבה פחות מושך, הרבה פחות "סקסי", במיוחד אם הקלף הזה עומד לבדו, בלי הקלף של האיום של איראן ושל "ציר הרשע".

בלי קלפים בשרוול, נתניהו עשוי להגיע למסקנה שכדאי לו לעשות עסקה כוללת בעזה, כמו שאמר ארדן, ואז ללכת לבחירות על אדי "הניצחון" באיראן בעודו מחבק את החטופים שישובו הביתה. סמוטריץ' ובן גביר יפרשו מן הסתם מהממשלה, אבל אם נתניהו ינצח בבחירות, הם ישלימו איתו למען המטרה של המשך ההפיכה המשטרית וסיפוח הגדה. זהו הימור שמנוגד למה שנתניהו עשה ב-20 החודשים האחרונים, אבל ייתכן שבאופן פרדוקסלי, הסיכוי למהלך כזה גבר אחרי הסיום הלא ברור של המלחמה באיראן.