בזמן שטובחים בעזתים, מי יתרגש מדו"ח על אלימות מינית נגדם?

פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה. מעצר גברים פלסטינים בעזה (לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

עכשיו זה מתועד, מוכח ומופץ בעולם: ישראל משתמשת באלימות מינית ובפשעים על רקע מגדרי, כולל אלימות מגדרית מיילדותית (reproductive gender-based violence) נגד נשים, גברים וילדים פלסטינים. כל זאת בדו"ח מקיף ומפורט שהוגש למועצת האו"ם לזכויות אדם על ידי ועדת חקירה מטעם האו"ם הממונה על השטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים, וישראל. הדו"ח פורסם במקביל להתכנסות הוועדה ליומיים של דיונים פומביים בעקבות ממצאי הדו"ח, שהתקיימו בז'נבה ב-11–12 במרץ, במהלכם שמעה הוועדה קורבנות, עדים לאלימות מינית, נציגים מהחברה האזרחית, אנשי אקדמיה, עורכי דין ומומחים רפואיים.

היה קשה מאד לקרוא את הדו"ח ולשמוע את העדויות, לראות שוב תמונות שאני מכירה את חלקן ונחרטו בזיכרון שלי ושל אחרים במהלך שנה וחצי של זוועה שמסרבת להיפסק.

עיקרי הממצאים, לדעתי, הם ארבעה:

ראשית – שלא במפתיע, מאז 7 באוקטובר עוצמת הפגיעות החריפה, תדירותן גברה והן הפכו שיטתיות.

שנית – פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה ובמטרה לפרק משפחות וקהילות מבפנים. מפני שהחברה הפלסטינית היא חברה שמרנית, השימוש בנשק הפגיעה בגופן ומיניותן של נשים פלסטיניות הוא אמצעי לדיכוי קולקטיבי. תופעה מוכרת מעימותים צבאיים ומלחמות כמו אלו שהתרחשו בבוסניה, ברואנדה, בניגריה (בהתקוממות בוקו חראם), ובעיראק (ברצח העם היזידי); בזמן לחימה, גופן של נשים הופך לשדה קרב לגיטימי עבור גברים אלימים, חדורי מטרה "לנצח".

>> הג'נוסייד יסתיים והפלסטינים ישתקמו, אבל הפשע לא יישכח

שלישית – המקומות הנסתרים והמסוכנים ביותר שבהם מתרחשות פגיעות והטרדות מיניות ופשעים על רקע מגדרי הם מתחמי הכליאה. מאלו שבהם עצר הצבא תושבים בעזה, הופצו לעולם תמונות ממצעדי העירום של פלסטינים. במתחמים אלה מוחזקת אוכלוסייה מוחלשת במיוחד ונטולת זכויות הרחק מעיני המצלמות. העדויות שמגיעות משם, בשל כך, הן גם הקשות ביותר. משם הגיע המונח "נאנס למוות", על הרופא עדנאן אל-ברש, בפעם הראשונה.

רביעית – שימוש באלימות מגדרית ברשת עלה במהלך המלחמה, כולל שיימינג ואיומים נגד נשים פלסטיניות, וחשיפת מידע אינטימי אודות התנהגות ונטייה מינית של נשים וצעירים ככלי להפעלת לחץ, דיכוי והפחדה.

הדו"ח מתייחס לא רק לכוחות הביטחון אלא גם לאזרחים (מתנחלים) המשתמשים בכלי של אלימות מינית בחסות החיילים, בעיקר בגדה המערבית, שם מתנחלים מנצלים את תפקידי המגדר ומעמדן וכבודן של נשים בחברה הפלסטינית, כדי להטריד נשים ולאמלל את חייהן. לפי העדויות, נשים פלסטיניות – כמו נשים בכל העולם – מתקשות מאוד לשתף מה קרה להן ברבים, מחשש מפני מה שצפוי להן בעקבות החשיפה. כך למשל, סטודנטית שתספר על חייל במחסום שחשף בפניה את איבר מינו (מחסום מוכר ליד חברון) לא תורשה לעבור משם עוד פעם, ולכן כדי להמשיך בלימודיה היא תעדיף להימנע מכך. נשים נפגעות הטרדה מינית שנענשות על מעשי גברים מטרידים – מוכר לכם? הפתרון של המשפחה החרדה לגורל בתה יהיה להפסיק את לימודיה במקום לפעול נגד אותו חייל במחסום, בין היתר כי המאבק בזירה זו אבוד מראש.

לצד הסיפורים ששמעה הוועדה, מי שבאמת תרם להשלמת התמונה שמבהירה את ממדי פשעי המלחמה על רקע מגדרי, היו חיילי צה"ל שפרסמו ברשתות החברתיות לפרטי פרטים ובגאווה רבה מה עשו לנשים פלסטיניות בעזה. תחושות הנקמה והגאווה הגברית ריחפו בבתים שבהם במסגרת מעשי הגבורה, החיילים השאירו חותם – פתחו מגירות, לבשו לבני נשים מעל המדים וריססו גרפיטי על הקירות.

התמונות שהפכו ויראליות ברשתות לפני כמה חודשים אמנם הוסרו מאז, אך הן הספיקו להיות מתועדות בדו"ח הזה. סרטוני ההלבשה התחתונה, הקללות, האיומים והההעלבה מכוונת של נשים בעזה מעוררים גועל, אך כל אלה לא נחשבים לעבירות מין חמורות בעיניי. זאת לא פגיעה מינית ישירה. אבל הפשטה בכפייה, של נשים וגם של גברים, היא בהחלט כן. ופגיעה ישירה באיברי מין באמצעות חפצים, כלבים, אלות וכלים חדים היא מעשה אונס.

לביצוע חיפוש פולשני בגופן של נשים, הסרת החיג'אב מהן או הפשטתן ברבים ותיעוד המעשים תוך כדי איומים באונס הם פשעי מין חמורים הפוגעים בכבודן ובגופן של נשים. פגיעות דומות מתקיימות גם בגברים ובנערים, שהדו"ח מקדיש להם פרק נפרד. הדו"ח מציין גם את תפקיד התקשורת בהכשרת הקרקע לפשעי מלחמה מגדריים, ולערוץ 14 מוקדש כמובן בחלק הזה מקום מרכזי.

סטודנטית שתספר על חייל במחסום שחשף בפניה את איבר מינו לא תורשה לעבור משם עוד פעם. מחסום קלנדיה, ב-29 באפריל 2022 (צילום: אורן זיו. למצולמים אין קשר לכתבה)

הדו"ח מציג תמונה מחרידה של תקיפה עקבית של כל מוסד, קליניקה, מרכז רפואי, מרכז טיפולי פוריות וכל מה שקשור לבריאות מיילדות בעזה. על פי הדו"ח, כוחות צה"ל תקפו כל מרכז שקשור לאימהוּת ולידה, ומנעו מנשים גישה לטיפולי היגיינה נשית, לתרופות ולסיוע בהריון ולידה. הפירוט כולל תמונות ירי צלפים בנשים הרות, בזקנה שגררה נכד שהרים דגל לבן, לידות בלי תנאים מינימליים, ניתוחים קיסריים בלי חומרי חיטוי והרדמה ועוד. בעקבות הראיות שנאספו אמרה נציבת האו"ם לזכויות אדם, נאווי פילאי, כי "אין מנוס מהמסקנה שישראל הפעילה אלימות מינית ומגדרית נגד פלסטינים כדי להטיל עליהם אימה ולהנציח מערכת דיכוי המערערת את זכותם להגדרה עצמית".

בניגוד לדו"ח המקביל שחקר את הפשעים המגדריים של לוחמי חמאס נגד נשים ישראליות ב-7 באוקטובר, הדו"ח הנוכחי לא זכה לתהודה תקשורתית רחבה בישראל ובעולם, למעט ידיעות צנועות. מסתבר שהעלייה חריפה בפשעים מגדריים נגד נשים וילדות במלחמה, והקביעה הנחרצת שהשימוש בכלי "הלוחמה המגדרית" היה שיטתי – ולא רק במסגרת מעידות של חיילים בודדים – לא הספיקו כדי להניע ארגוני נשים ברחבי תבל ובציון להתנגד, לגנות או לפחות לבדוק מה קורה לנשים בזמן מלחמה.

פרסום הנתונים בסמוך ליום האישה הבינלאומי לא הביא לארגון וובינרים, ימי עיון וכנסים באוניברסיטאות העולם בנושא, או בוועדות לקידום מעמד האישה בפרלמנטים ברחבי העולם.

כאן בישראל, עם חשיפת הפשעים המיניים במתקן שדה תימן כמה שבועות לפני פרסום הדו"ח, קבוצות "אימהות נגד המלחמה" פרסמה תגובה: "ממשלה שמטפחת תרבות של ביזוי ואובדן ערכים צריכה לחזור למדבר. אנו בארגוני האימהות לוקחות על עצמנו להתריע, להזהיר ולהוביל את המאבק כדי להבטיח את עתיד ילדינו. דרישתנו מצה"ל לקחת אחריות מלאה על התנהגות חייליו. יש להבטיח כי חיילים המנצלים את כוחם או פוגעים בכבודן של נשים יועמדו לדין משמעתי וייענשו בחומרה".

באיגוד מרכזי הסיוע לקורבנות פגיעות מיניות בישראל כן התייחסו בעבר לתמונות ולסרטונים שהופצו ברשת, אך לא הגיבו על הדו"ח המקיף. עיקר התגובות התמקדו בהתעללות מינית מתועדת במתקני הכליאה ובדיון התקשורתי שהצדיק את החשש "להתעללות בעלת אופי מיני".

"אין ולא יהיו שום נסיבות שיצדיקו שימוש בפרקטיקה המחליאה הזאת. גם לא חקירה או ענישה של הגרועים באויבינו. זו לא הגנה עצמית, ואסור לנרמל או לשתוק על זה", נאמר בהודעת האיגוד.

יו"ר נעמת, חגית פאר, הגיבה לפרסום הדו"ח: "האו"ם תומך בנוחבות ובחמאס. זה דו"ח שריח אנטישמי חריף עולה ממנו. יש כאן ניסיון לייצר מציאות חלופית והפוכה לטבח המיני שביצע חמאס בנשים וגברים ישראלים אל מול שתיקה רועמת של מוסדות בינלאומיים, כולל ארגוני נשים בעולם שמגנים כל אלימות מינית אלא אם מדובר בישראליות וביהודיות".

במענה לפנייה שלי, פרופ' רות הלפרין-קדרי ואל"מ (מיל') עו"ד שרון זגגי-פנחס, מייסדות פרויקט דינה במרכז רקמן, הנלחם להשגת הכרה וצדק לפשעי המין שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ובשבי, שלחו את התגובה הבאה:

"בשונה מגופים או"מיים אחרים, מאז הקמתה בשנת 2020 נוקטת 'ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית לענייני השטחים הכבושים ובכלל זה מזרח ירושלים וישראל' עמדה חד צדדית ואנטי ישראלית ברוב המכריע של פעולותיה. הדברים משתקפים גם בדו"ח זה שמיהרה הוועדה לפרסם בקול תרועה רמה. איך ניתן בכלל להשוות בין הטענות המועלות בדו"ח לבין פשעי האלימות האכזרית שננקטו באופן שיטתי ומתוכנן על ידי חמאס בשבעה באוקטובר וכללו מעשי אינוס אכזריים, השחתת איברי מין, ופגיעה מינית בגופות. דו"ח זה הינו צעד נוסף במסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. בניגוד לחמאס הנוקט בהכחשה שיטתית, אנו בטוחות כי אם יתברר כי יש יסוד למה מן הטענות, על הרשויות יהיה לחקור אותן לעומק".

וידוי קטן ואישי – גם אני התפכחתי במהלך המלחמה הזאת, התפכחות פמיניסטית. איבדתי שותפות פלסטיניות שלא אהבו את עמדותיי נגד לוחמי חמאס והפשיעה המגדרית כלפי ישראליות, ואמרתי קדיש בעקבות אובדן של חברות יהודיות שהתייחסו לנשים בעזה כאל מטרה לגיטימית ללחימה. כעסתי וריחמתי על חברות ישראליות שהיה להן קשה לעמוד על הערכים הפמיניסטיים המשותפים שלנו.

עשיתי חושבים, כמה עבודת בית אנחנו צריכות לעשות כדי לחזק את עצמנו ולא לאבד דרך, ולא לתת לגברים אלימים ושוביניסטים לנהל את מלחמות ההישרדות של הגבריות שלהם על גופן של נשים ערביות ויהודיות.

למדתי כמה אומץ צריך לאזור כדי להגיד שפגיעה במיניותה של אישה באשר היא פסולה, מגונה ואסורה ללא הבדל בין אישה פלסטינית לישראלית. חשבתי שאמור להיות ברור לכולן שאשה הרה ואמא של תינוק ג'ינג'י או כהה עור, עם עיניים ירוקות או חומות אסור לרצוח.

למדתי שצריך להזכיר לכל העולם שאין לנו ילדים מיותרים למטחנת הבשר הזאת שיצרו גברים צמאי הון ושלטון.

למדתי שאנחנו הנשים, הצעירות האימהות, הסבתות, הפמיניסטיות וגם אלו שלא, כולנו חייבות להגיד די, די למלחמה הזאת. המולדת הזו לא תשוחרר על הגוף שלנו, ולא מתוך הרחם שלנו.