בדרום סוריה מתבסס כיבוש ישראלי אלים

"יש לנו עקרונות ברורים: איננו רוצים חזרה על 1967 וגם לא לנטוש את בתינו ואדמותינו". טנק מרכבה ישראלי חונה במחוז קוניטרה שבסוריה, 5 בינואר, 2025. (צילום: טארק אל-סלאמה)

במקביל לחידוש המתקפה הצבאית ברצועת עזה העמיקה ישראל גם את החדירות הקרקעיות שלה לדרום סוריה, תוך שהיא מבצעת תקיפות אוויריות מלטקיה וחומס ועד לאזורים הכפריים סביב דמשק. בהתקפה מסיבית ב-25 במרץ כוחות ישראליים הפגיזו את אל-קויה, כפר קטן בעמק הירמוך, במחוז דרעא, וגרמו למותם של לפחות שישה.

"[כוחות ישראליים] החלו לירות על החקלאים מיד כשראו אותם," שחזרה ל-972+ נאדיה עבוד, עיתונאית בת 28 מהעיר דרעא הסמוכה, עדויות שמסרו לה תושבי הכפר. "החקלאים, שמחזיקים בנשק להגנה על אדמתם, השיבו אש". המצב הסלים במהירות לעימות גדול יותר, הצבא ביצע לפחות תקיפה אווירית אחת על הכפר. "שניים מ[החקלאים] נהרגו במקום. כשאחרים מיהרו לעזור, הלחימה עוד התעצמה".

אף שֶעבוד הדגישה ש"תושבי דרעא רוצים שלום ושהסכם הפרדת הכוחות הסורי-ישראלי משנת 1974 יכובד", היא הזהירה שההתנגדות תימשך. "אם אל-קויה תותקף שוב, הם יגנו עליה עד אחרון התושבים".

תקיפת אל-קויה היתה מהקטלניות מאז ישראל פלשה לסוריה, לפני כארבעה חודשים. ב-8 בדצמבר, שעות ספורות לאחר קריסת משטרו של נשיא סוריה לשעבר בשאר אל-אסד, כוחות ישראליים פעלו במהירות להשתלט על עמדות שמירה נטושות בפסגות ההרים, תוך כיבוש שטחים, בניגוד להסכם מ-1974.

מאז, מטוסי קרב ישראליים ביצעו טיסות כמעט יומיות ותקפו אתרים צבאיים לשעבר של אסד – 600 תקיפות בשמונת הימים הראשונים של המתקפה. במקביל, כוחות קרקעיים התקדמו 19 קילומטרים לתוך שטח סוריה, הקימו לפחות תשעה מאחזים צבאיים והרחיבו רשתות כבישים ותשתיות תקשורת.

הצבא מצדיק את ההפצצות כהכרחיות למניעת נפילת מאגרי הנשק לידי הממשלה החדשה בדמשק, בראשות הנשיא הזמני אחמד א-שרע. אך א-שרע לא הראה סימנים לכך שהוא מחפש עימות עם ישראל, וממקד כעת את תשומת לבו בשיקום סוריה ובשתדלנות להסרת הסנקציות הבינלאומיות, מה גם שהשפעתה של איראן בסוריה נחלשה בעקבות בריחתו של אסד. ובשטח, בסמוך לבסיסים צבאיים לשעבר, נותרו לא מעט כפרים – בית לאלפי סורים, הנאלצים לשאת בנטל כיבוש צבאי אלים של ישראל.

הפרד ומשול

בראסם אל-רוואדי, כפר קטן ליד קוניטרה, באזור החיץ המפורז הסורי-ישראלי, התעוררו התושבים ב-8 בדצמבר לקול יריות והפצצות אוויריות. "ב-11 בבוקר, [חיילים ישראלים] פרצו את דלתות הבתים כדי לבדוק הכול בפנים", סיפר עלי אל-אחמד, תושב הכפר בן ה-65. "בזמן שהצבא הישראלי חיפש בבתים והרס חלק מהם, משפחות רבות הועברו לבית הספר". בארבעת החודשים האחרונים, הכפר נשאר תחת שליטה ישראלית וכמעט 350 אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם, שנתפסו, לטענת אל-אחמד, לשימוש צבאי.

אף על פי שראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיר תחילה את החדירה הישראלית לדרום סוריה כחדירה "זמנית", הנוכחות הצבאית ההולכת ומעמיקה של ישראל מרמזת אחרת. לאחרונה, שר הביטחון ישראל כ"ץ אישר שישראל מוכנה להישאר בשטח המדינה לתקופה בלתי מוגבלת.

"זה עתה סיימנו מלחמה, אבל אין לנו בעיה לפתוח באחת נוספת". חקלאים מהכפר אל-רפיד שבסוריה, בפאתי הכפר, 20 בפברואר, 2025 (צילום: טארק אל-סלאמה)

מוחמד פיאד, עורך דין ופעיל זכויות אדם, הוכה ונעצר על ידי כוחות ישראליים בינואר בעודו מסקר את פעולותיהם בכפר חמידיה. נוסף למפגשים אלימים אלה, סיפר ל-972+ במשרדו בקוניטרה, גורמים צבאיים ישראלים "נכנסים לכפרים ברכבים אזרחיים לבנים כדי לאסוף נתונים, מבצעים סקרים סטטיסטיים בתירוץ של הצעת סיוע הומניטרי". כמו כן, הוא טען שהם הציעו לשלם לתושבים המקומיים "לפחות 75 דולר ליום כדי לעבוד בבניית התשתיות של הבסיסים".

"אחרי שלקחו מאיתנו הכל, הם מציעים לנו מזון, תרופות, חשמל ועבודה", הסביר פיאד. "הם מנסים לעורר פילוג והיפרדות מהממשל החדש". אבל עד כה, ציין, התושבים דוחים הצעות אלה ו"מסרבים לכל התערבות בנוגע לחלוקת סוריה".

ב-24 בפברואר, משפחות בקוניטרה ובדרעא חוו לילה של הפגזות ישראליות, לאחר חודש של רגיעה יחסית. למחרת, התעוררו לטנקים וטנדרים חמושים שנכנסו לכפריהם. המתקפה באה מיד אחרי ועידת הדיאלוג הלאומי הראשונה של סוריה, שבה התכנסו מנהיגים פוליטיים ודתיים מכל הקהילות כדי לדון בעתיד המדינה.

"זה עתה סיימנו מלחמה, אבל אין לנו בעיה לפתוח באחת נוספת עם ישראל אם נידרש להגן על מדינתנו," אמר עומר חנון בן ה-47 למגזין 972+, בביתו בכפר אל-רפיד, ליד קוניטרה. חנון היה אחד ממארגני המחאה האזרחית נגד החדירה הצבאית הישראלית, ב-25 בפברואר, כאשר חיילים התקדמו לעבר הכפר מהר פרס, שתחת שליטה ישראלית מאז כיבוש הגולן ב-1967.

לפי חנון, ותושבים מקומיים אחרים שרואיינו על ידי מגזין 972+, החיילים הישראלים הפולשים התנהלו לפי אותו דפוס שזוהה בכפרים אחרים באזור. "הם השמידו עצים בני מאה שנה וירו על כל מי שהתקרב", אמר, בתארו את הגעת צבא ישראל לאל-אסבח, כפר קטן ליד אל-רפיד. "הם הרגו שני צעירים על אופנוע שנשאו רובה ציד, דבר מקובל באזור, להגנה על חיות המשק".

באדר סאפי, מורה בבית הספר המקומי בקודאנה, כפר על גבול הגולן הכבוש, סיפר למגזין 972+ שעשרות חיילים ישראלים החרימו אדמות וקיימו סיורים קבועים בעיירה מלווים בכלבים. "איבדתי את הספירה ביחס לחדירות שלהם לכפר שלנו," אמר. "שכן וחבר שלי, שאדמתו נלקחה [על ידי החיילים], גר עכשיו בביתי. הוא בוכה כל יום, כי איבד הכול".

שייח' אבו נאסר, בן 70, מאל-רפיד, אמר שכאשר הצבא הישראלי פלש, האוכלוסייה המקומית התנגדה להוראה להישאר בבתים. "אנחנו מאמינים שזו אדמתנו. נטענו כאן ענבים ותאנים. איננו מכירים במדינה הכובשת", אמר, והוסיף שכוחות הממשלה הסורית החדשה מעולם לא הגיעו לכפר להציע סיוע. "אנחנו לבד, אבל נישאר כאן על אדמתנו, גם אם מישהו אחר שולט בנו".

מנצלים את הדרוזים

ישראל גם מצדיקה את הכיבוש בסוריה בטענה שבכך היא תומכת בדרוזים שבדרום סוריה. הדרוזים הם המיעוט הדתי השלישי בגודלו המהווה כ-3 אחוזים מאוכלוסיית המדינה. תוך הסתמכות על נאמנותם של הדרוזים הישראלים, המשרתים בצבא במספרים משמעותיים, ישראל ניסתה להציג את נוכחותה כמקובלת על התושבים.

ב-1 במרץ, נתניהו וכ"ץ הורו לצבא להתכונן להגן על ג'רמאנא, כפר דרוזי בדרום סוריה. "אנו מחויבים לאחינו הדרוזים בישראל לעשות הכול כדי למנוע פגיעה באחיהם הדרוזים בסוריה", הצהיר כ"ץ, בעקבות דיווחים על התנגשויות בפרבר של דמשק. "אם המשטר יפגע בדרוזים – הוא ייפגע על ידינו".

"אנחנו מאמינים שזו אדמתנו. נטענו כאן ענבים ותאנים. איננו מכירים במדינה הכובשת". שייח' אבו נאסר בפתח ביתו שבאל-רפיד, סוריה, 20 בפברואר, 2025 (צילום: טארק אל-סלאמה)

בעבר שכונת פרבר בשולי דמשק, ג'רמאנא היא כיום בית ליותר ממיליון סורים ממעמד הפועלים. לפי ק' אבו אל-חסן, סטודנט לאומנות בן 25, ג'רמאנא היא כיום "עיר רב-אתנית ורב-דתית", שאוכלוסייתה גדלה במהלך מלחמת האזרחים כאשר הפכה ל"מקלט לעקורים מאזורים אחרים של דמשק בשל השקט היחסי שלה".

שתי התקריות בג'רמאנא שעוררו את התגובה הישראלית – אחת בבית החולים אל-מוג'תהד והשנייה במחסום ג'רמאנא – נבעו ככל הנראה מסכסוך בין אנשי ביטחון מקומיים לבין כוחות הממשלה הסורית החדשה. אך לפי מכרם עובייד, עורך דין החבר בוועד הפעולה האזרחית של ג'רמאנא, אלה היו למעשה "שתי התנגשויות בלתי קשורות, בעלות אופי אישי", שהסלימו לעימות בקנה מידה גדול יותר. האירועים הובילו בסופו של דבר להסכם שאפשר לכוחות היאת תחריר א-שאם – שלדברי עוביד, "התערבו רק כדי להפסיק את הלחימה ולהשיב את הסדר" – להקים משרד ולחלוק את האחריות הביטחונית בכפר עם האוכלוסייה הדרוזית המקומית.

ללא קשר לאופי ההתנגשויות, עבור ממשלת ישראל, היתה זאת הזדמנות לנצל את האוכלוסייה הדרוזית כדי להעמיק את השפעתה על סוריה. שבוע לפני האירוע בג'רמאנא, נתניהו הודיע, "לא נסבול כל איום על העדה הדרוזית בדרום סוריה."

כעת, כאשר הקבוצות הדתיות והאתניות המגוונות של סוריה מנהלות משא ומתן על דו קיום שברירי בעקבות נפילת אסד, הפלישה הישראלית מאיימת על האיזון העדין הזה. "ההתערבות הישראלית מרחיבה את הפער בין הדרוזים לקהילות סוריות אחרות", אמר למגזין 972+ פריד עייש, פרופסור לאומנות חזותית בן 32, בדירתו שבג'רמאנא. "היא גם יוצרת אי שקט במדינות שכנות, דבר [שגם כן] משרת את האינטרסים של ישראל".

כל הסימנים מראים שישראל לא תיסוג מהאזורים שכבשה בדרום סוריה. למעשה, תיתכן הסלמה נוספת, לאור העובדה שישראל ממשיכה לבצר את מאחזיה ולתפוס עוד שטחים. במקביל, בעקבות ההתקפות בפברואר בקוניטרה ובדרעא, האוכלוסייה המקומית נעשית מעורבת יותר ויותר בהתנגדות למתקפה הישראלית.

הפגנות נגד הפלישה נערכו בחלקים שונים של דמשק, וכן בדרעא, ח'אן ארנבה, א-סווידא, ובעיירות וכפרים רבים במחוז קוניטרה. אפילו הקהילה הדרוזית דחתה הצעות לסיוע הומניטרי והתגייסה להתנגדות. כאשר שר הביטחון כ"ץ התחייב "לסייע" לדרוזים בג'רמאנא, המיליציות הדרוזיות של סווידא הזדהו עם דמשק, נחושות להגן על עמם ממשימת החילוץ כביכול של ישראל.

"דרום סוריה [ישמור] על כבודו", הצהיר פיאד, עורך הדין ופעיל זכויות האדם. "יש לנו עקרונות ברורים: איננו רוצים חזרה על 1967 ומסרבים לנטוש את בתינו ואדמותינו".

טארק אל-סלאמה הוא שם עט של עיתונאי מדמשק אשר ביקש לשמור על אלמוניותו מחשש לביטחונו. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אמיר רותם