"בבסיס הקרחון של הסירוב עומד ייאוש"

סרבנות בזמן מלחמה שונה מאוד מסרבנות בימים רגועים ביטחונית. כלי רכב צבאיים ישראלים ליד הגבול עם עזה, ב-4 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

איש לא יכול לנקוב במספרים מדויקים, אף מפלגה פוליטית או מנהיג פוליטי לא קוראים לה במפורש, אבל כל מי שמסתובב במרחבי המחאה או במרחבי הרשתות החברתיות יודע: הסירוב להתייצב לצבא, לכל הפחות לשירות מילואים, הפך לחלק משיח פוליטי לגיטימי. והוא מגיע למקומות שמעולם לא היה בהם: למשתתפי העצרות בקפלן או בבגין מול הקריה בתל אביב או מול הכנסת בירושלים, למה שאפשר לקרוא בהכללה מרכז-שמאל ציוני.

נכון, דיבורים על סירוב, או ליתר דיוק על "הפסקת התנדבות" למילואים, הופיעו בעוצמה הולכת וגדלה במחאה נגד ההפיכה המשטרית. בשיא המחאה, ביולי 2023, הודיעו יותר מאלף טייסים ואנשי צוות אוויר כי יפסיקו להתנדב לשירות אם החקיקה לא תיעצר. ההתראות מצד ראש השב"כ וראשי הצבא על כך שההפיכה המשטרית מסכנת את ביטחון המדינה באו על הרקע הזה, ובימין ממשיכים לטעון עד היום כי הודעות הסרבנות האלה לא רק עודדו את חמאס לתקוף, אלא גם החלישו את הצבא בפועל. אולם ב-7 באוקטובר, כל המאיימים בסרבנות הופיעו למילואים. ובכל מקרה, סרבנות בזמן מלחמה, כמו המצב היום, שונה מאוד מסרבנות בימים רגועים ביטחונית כמו התקופה שלפני 7 באוקטובר.

"אין ספק שיש לסירוב יותר לגיטימציה מאשר בתחילת המלחמה", אומר יובל גרין, אחד ממארגני קבוצת "חיילים למען החטופים", שהודיעו שיסרבו לשרת במילואים כל עוד הממשלה מסרבת לחתום על הסכם לשחרור כל החטופים. "הפכנו יותר רלוונטיים. כלי תקשורת עוסקים בזה, הוזמנו לערוץ 13 ולערוץ 11. כשיצאנו עם המכתב הראשון במאי, והמכתב השני באוקטובר, זה לא היה בכלל בשיח. אנשים מדברים עכשיו על סירוב כעל השלב הבא במאבק. פעם אנשים שהכרתי ממש כעסו עליי, עכשיו אני מרגיש הרבה יותר הבנה. יום אחרי יום אני רואה הצהרות סירוב. אי אפשר להשוות למה שהיה קודם".

גם תום מהגר, שסירב בזמן האינתיפאדה השנייה ופתח עם תחילת המלחמה הזו עמוד פייסבוק בשם "אני סירבתי" עם סרטונים של סרבנים שהסבירו למה סירבו בעבר, מרגיש את השינוי. "עוד לפני 7 באוקטובר היתה אמירה שסרבנות היא לגיטימית", הוא אומר. "7 באוקטובר יצר בהתחלה הרגשה של 'ביחד ננצח', אבל עכשיו זה נשחק. סרבנות היא כבר כלי לגיטימי, לא רק של השמאל הרדיקלי. כדי לתקוף בעזה מספיקים שלושה מטוסים, אבל סרבנות עדיין שמה קווים אדומים, גורמת למערכת להבין את גבולות הכוח".

כך, לדוגמה, בימים האחרונים הופיעו ב"הארץ" מאמר של אמא לחייל שכתבה, בשמה, כי "ילדינו לא יילחמו במלחמת ברירה משיחית"; ומאמר בעילום שם של לוחם מחטיבה 228, תחת הכותרת "המלחמה הנוכחית בעזה נועדה לקנות יציבות פוליטית בדם. לא אקח בכך חלק". תנועת "עומדים ביחד" פרסמו יחד עם "חיילים למען החטופים" מודעה של שני עמודים, המצהירה בין השאר כי הם "מסרבים למות ולהרוג במלחמת נתניהו", ואורי וולטמן מהנהגת "עומדים ביחד" מספר ששלטים עם הניסוח "מצילים את החטופים, מסרבים למלחמה" נחטפו בהפגנות.

"לא לנצח תוכל הממשלה לנצל את הרגש הפטריוטי הבריא של אזרחי ישראל המשרתים". יאיר גולן בפגישת סיעת העבודה בכנסת, ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בשבועות האחרונים גם מתפרסמות ידיעות על ירידה משמעותית בהתייצבות למילואים. באמצע מרץ הצבא מסר לשר הביטחון, ישראל כ"ץ, כי לפי נתוני אכ"א, שיעור ההתייצבות עומד על 80%, אולם לפי ערוץ 11, מדובר במניפולציה, והנתון האמיתי הוא כ-60%, לעומת התייצבות של כ-120% מייד אחרי 7 באוקטובר. דיווחים אחרים דיברו על התייצבות של פחות מ-50%, ועל כך שיחידות מגייסות חיילי מילואים ברשתות החברתיות.

לגיטימציה, או לכל הפחות הבנה לסרבנות, אפשר למצוא גם בדברים שאמר ל"שיחה מקומית" יאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים ומי שהופך למנהיג הפוליטי הבולט ביותר בהפגנות בשבועות האחרונים. "זו תופעה בלתי נמנעת כאשר מדינה מותחת לנצַח את המלחמה, ללא מטרות בנות השגה, ללא תכלית וללא תוחלת למציאות ביטחונית יציבה יותר", אמר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. "לא לנצח תוכל הממשלה לנצל את הרגש הפטריוטי הבריא של אזרחי ישראל המשרתים. ברקע הדברים יש נושאים תומכים כמו העברת חוק ההשתמטות המקומם, והפרובוקציות הבוטות באיו"ש".

מרגישים מנוצלים

"הסרבנות באה בגלים, וזה הגל הכי גדול מאז מלחמת לבנון הראשונה ב-1982", אומר ד"ר ישי מנוחין, בעצמו סרבן וממובילי ארגון "יש גבול", שקם במלחמת לבנון הראשונה ומלווה סרבנים עד היום. "ההבדל הוא שחלק גדול מהסרבנות במלחמת לבנון הראשונה היה אופטימי. הגל הנוכחי, שהתחיל עוד לפני המלחמה, בא מתוך ייאוש".

מנוחין מספר כי מאז אוקטובר 2023, ב"יש גבול" היו בקשר עם 150–160 סרבנים אנשי מילואים, ובארגון "פרופיל חדש" טיפלו בכמה מאות מקרים. לדבריו, מכל המקרים הוא מכיר רק חייל מילואים אחד שסירב לשרת במנהל האזרחי בעזה ונשפט לשבועיים על תנאי. "כל השאר קיבלו את מה שהם רצו – כלומר לא לשרת במלחמה – ואם הם לא קיבלו את מה שהציעו להם, הם נשלחו הביתה. ואני מדבר על מי שהצבא מגדיר כסרבנים אידיאולוגיים".

גרין אומר שהסירוב שלו היה יחסית ייחודי, שכן הוא הודיע שהוא מפסיק לשרת אחרי שקיבל פקודה להצית בית בעזה. "בנקודה הזו כמו שלי נמצאים מעטים", הוא מודה, "אבל אנחנו עושים יותר רעש. רוב הקרחון של הסירוב הוא סרבנות אפורה של אנשים שפשוט נמאס להם, גם אנשי ימין. אבל על הציר הזה יש גם יותר ויותר אנשים שחושבים שהמלחמה הזו לא נכונה. אני רואה שבתקופה האחרונה מגיעים יותר אנשים ממה שאפשר לקרוא לו רקע קפלניסטי-גנציסטי. אנשים שלאו דווקא אכפת להם מפלסטינים, אבל כבר לא שלמים עם המטרה של המלחמה. אני קורא לזה סרבנות אידיאולוגית אפורה. על המכתב שלנו חתומים 220 איש, אבל ברור לי שהסרבנות האידיאולוגית האפורה היא הרבה יותר גדולה. אין לי שום דרך לדעת כמה כאלה יש, אבל אני בטוח שהרבה".

כמו גרין, גם למנוחין קשה להעריך מה המספר האמיתי של אנשי מילואים שלא מופיעים לשירות משום שאינם מאמינים במלחמה. "בזמן מלחמת לבנון, ההערכה שלנו היתה שעל כל סרבן שנכנס לכלא, יש עוד שמונה או עשרה סרבנים אידיאולוגיים", הוא אומר. "אז אם 150 או 160 איש אמרו שהם לא הולכים לצבא מסיבות אידיאולוגיות, אפשר להעריך שיש לפחות 1,500 סרבנים אידיאולוגיים. וזה רק קצה הקרחון, שיש לו בסיס ענק".

בשיא המלחמה, הצבא דיווח שגייס כ-295 אלף חיילי מילואים. אם הנתונים המדברים על התייצבות של 50% או 60% נכונים, פירוש הדבר, אומר מנוחין, ש-100 אלף איש, אולי יותר, לא התייצבו למילואים, אם משום שנמאס להם או מסיבות יותר אידיאולוגיות. "זה המון. זה אומר שלממשלה תהיה בעיה להמשיך במלחמה ובכיבוש", הוא אומר.

פרופ' יעל ברדה, סוציולוגית מהאוניברסיטה העברית ופעילה במחאה, אומרת שההיענות ההולכת וקטנה להתייצבות למילואים נובעת קודם כל מ"עייפות החומר", כלומר שמדובר בעניין כלכלי. היא מתייחסת לנתון של סקר שירות התעסוקה, לפיו 48% ממשרתי המילואים דיווחו על פגיעה משמעותית בהכנסות, ו-41% אמרו שפוטרו או שנאלצו לעזוב את עבודתם לאחר שירות המילואים. "זו קריסה של המשפחה הישראלית", אומרת ברדה. "נראה שמי ששם עכשיו את הגבולות לשירות מילואים אלה בני המשפחות עצמם. אם בהתחלה שמעת את הנרטיב של האימהות הגיבורות, שגם עובדות במשרה מלאה וגם מחליפות חיתולים ומטפלות במשק הבית כשהבעל במילואים, היום כבר כמעט לא לגיטימי להשמיע את הנרטיב הזה. הוא נתפס כנותן לגיטימציה להמשך המצב הנוכחי".

גם מנוחין נותן משקל גדול לצד הכלכלי. "הצבא והשירות הצבאי הם חלק מאוד משמעותי בחוויית הביחד בישראל", הוא אומר, "אבל יש עוד משהו שהוא מאוד ישראלי: הישראלים לא רוצים לצאת פראיירים, והם מגיעים עכשיו למצב שהם מרגישים שמנצלים אותם. הם רואים שאחרים מקבלים פטור, והם לא. הם מרגישים שאם יקרה להם משהו, איש לא יתמוך בהם ובמשפחותיהם. הם רואים משפחות של חטופים שעושות גיוס המונים כדי לשרוד".

הפגיעה ברשתות התמיכה החברתית, אומר מנוחין, התחילה ב"ימים העליזים של שמעון פרס בשנות ה-80" והמשיכה מאז. "במובן זה, 7 באוקטובר הוא חלק מההתפוררות של הסולידריות הישראלית, תוצאה של אימוץ חברתי של קווים ניאו-ליברליים. בסוף 2023, 30% מהישראלים חיו בחוסר ביטחון תזונתי. השורה התחתונה היא שהמדינה לא ממש שם, וזה ברור ליותר ויותר ישראלים".

לפי מנוחין, "בבסיס הקרחון של הסירוב עומד ייאוש. לאנשים לא ברור לאן זה הולך. אתה רואה את הריצה לדרכונים זרים, עוד לפני 7 באוקטובר, את החיפוש אחרי מקומות 'טובים' להגירה. יש התכנסות לדאגה לקבוצת האינטרס שלך. כשגולדקנופף מספר בגאווה איך הוא לקח דיור מתוכנן לחילונים ולציבור הכללי והעביר אותו לחרדים, זה חלק מהעניין. יש פחות ופחות אנשים שהזהות שלהם היא רק ישראלית. יש יותר ויותר זהות על פי קבוצות חלקיות – הם ישראלים תל אביבים, ישראלים ציונים דתיים, חרדים וכולי.

"כשגולדקנופף מספר בגאווה איך הוא לקח דיור מתוכנן לציבור הכללי והעביר אותו לחרדים, זה חלק מהעניין". חברי הכנסת יצחק גולדקנופף ומשה גפני מיהדות התורה בכנסת, ב-20 בדצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

"בימים הראשונים, המלחמה נתנה תחושה של ביחד, היא מרחה מילוי ודבק על הסדקים האלה. אבל די מהר אנשים ראו שההתגייסות מתמסמסת והם ממשיכים לעשות מילואים, שכל מה שהבטיחו להם לא מומש, ושמנהל החברה שלהם מעדיף בסופו של דבר מישהו אחר במקומם. ומעל לכל, לא מחזירים את החטופים".

הצבא חושש מהמשמעות של סירוב המוני

מנוחין טוען שיש תחושה שהצבא משחק עם הנתונים של הסרבנות האפורה והאידיאולוגית. "הייתי בכלא במרץ 1983, היינו 22 סרבנים. פתאום במאי 1983, המספר קפץ ל-50 סרבנים. לא הבנו מה השתנה במדיניות של הצבא", הוא מספר. "כמה שנים אחר כך היה ראיון עם משה וחצי (הרמטכ"ל דאז, משה לוי; מ"ר), והוא סיפר שכשהתחילו דיונים על נסיגה חד צדדית מלבנון, הצבא השתמש בנתוני הסרבנות כדי להגיד לממשלה שיש לו בעיה".

העובדה שכמעט איש מאנשי המילואים שסירבו לשרת לא הגיע לכלא, אומר מנוחין, היא "מוזרה, כי הכלא מלא בעריקים. לצבא יותר נוח לעסוק בעריקים. לכן יש הרגשה שהצבא משחק עם הנתונים, ומדליף ידיעות שאין מספיק מילואימניקים כדי לרמוז לממשלה שיש בעיה. אני יודע שהממשלה יודעת את זה, והיא תוקפת את הצבא על זה שהוא לא מטפל בסרבנות. אבל הצבא עונה לה: אנשים לא מופיעים למילואים, אבל אין סרבנות. הצבא מפחד להכניס סרבנים לכלא, כי אם הוא יעשה את זה, זה עשוי לקבור את המודל של צבא העם. גם הממשלה מבינה את זה, ולכן לא לוחצת יותר מדי. היא מסתפקת בכך שהצבא מעיף כמה מילואימניקים, כאילו שככה תיפתר הבעיה".

מעבר לאי התייצבות על רקע כלכלי, ברדה מחלקת את הסרבנות היותר אידיאולוגית לכמה סוגים. "סוג אחד של סרבנות נובע מ'מה שראיתי בעזה', אבל זה מיעוט", היא אומרת. "סוג אחר זה אובדן אמון בהנהגה, במיוחד כשהממשלה לא עשתה הכול כדי להחזיר את החטופים. יש פער בלתי נסבל בין מה שהממשלה אמרה שהיא עושה לבין מה שהיא עשתה באמת. והפער הזה, בין מטרות המלחמה למה שקרה בפועל, גורם לאנשים לאבד אמון".

ברדה מזהה גם "מיאוס משיח ההקרבה, מעין תגובת נגד לשיח שמציגים המתנחלים, שלפיו ראוי להקריב את החיים לטובת משהו גדול יותר. מול התפיסה שהקולקטיב חשוב מהפרט, במיוחד כשמי שמדבר על הקולקטיב הזה הוא סמוטריץ', אנשים אומרים: 'יש לי את החיים שלי, המטרה של המדינה חשובה, אבל לי יש את המטרות שלי'.

"כאן נכנס העניין שהחרדים לא מתגייסים, התחושה ששרים רוקדים בחתונות כשחטופים במנהרות, וגם אלימות המתנחלים. המופעים של חווארה הרתיחו את המפגינים עוד לפני המלחמה, בזמן המחאה נגד ההפיכה המשטרית. עכשיו אנשים אומרים: לא נילחם למען המשיחיות שלהם. אלה לא הסיסמאות של 'לא נמית או לא נמות בשירות הציונות', אבל זה מיאוס מהשיח הדתי המשיחי. במלים אחרות, דווקא השיח המתנחלי על ההקרבה למען הקולקטיב דחף אנשים לחשוב על הפרטי, האינדיבידואלי. זה לא סוג הפטריוטיות שהם מזדהים איתה".

"מיאוס מהשיח הדתי המשיחי". בצלאל סמוטריץ' במצעד הדגלים בשער שכם, ב-29 במאי 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מנוחין מותח קשר בין המחסור המסתמן בחיילים ובין ההתנהגות האלימה של החיילים. גם הפוגרומים שחיילים שותפים להם בגדה המערבית לאחרונה, כמו במסאפר יטא, קשורים למחסור בחיילים ולשחיקה. "כדי לעשות כיבוש מסודר, צריך יותר חיילים", הוא אומר. "אתה פחות נזקק לפשעי מלחמה אם יש לך מספיק כוח אדם. הפשעים משדרים חולשה של הצבא. חיילים שחוקים מוכנים לעשות דברים שבמצב אחר אולי הם לא היו עושים. אני מסכים עם יגיל לוי שיש גם שינוי אידיאולוגי אצל החיילים, אבל ההידרדרות כל כך מהירה שזה מעבר לעניין האידיאולוגי. לא כל איש לאומי הוא בהכרח פושע מלחמה, אבל אחרי 300 ימי מילואים ואין ספור משימות, קהות החושים מביאה לפשעי מלחמה".

מנוחין מודה ש"הצבא הוא רכיב מהותי בזהות הישראלית, אבל יש כוחות אחרים שעובדים נגד זה. יש תחושה של נטישה. תחושה של רֵעות קיימת כשאתה מרגיש שיש לך גב. זה נפגע ב-7 באוקטובר". הצבא, לפי מנוחין, חושש מהמשמעות של סירוב המוני. "יש חשש גם מפגיעה תדמיתית כלפי חוץ, מה סירוב המוני יגיד על ישראל מול העולם", הוא אומר. "אחת הסיבות למתקפת 7 באוקטובר היתה התחושה, כפי שביטא אותה נסראללה, שישראל היא מדינת קורי עכביש. אם תהיה סרבנות גדולה, אותם 100 אלף איש שלא יתייצבו, זו תהיה מכה קשה לביטחון ישראל. התרומה של ממשלת הימין על מלא-מלא לביטחון ישראל".

נתוני ההתייצבות למילואים, ממשיכה באותו קו ברדה, הם "הסוד הכי שמור בצבא. אנחנו רפובליקה שהזכויות בה מבוססות על הצבא. מהכלל הזה הוחרגו רק החרדים. הצבא הוא האבן השואבת של המדינה. אם פעם הדימוי של הישראלי זה היה המתיישב-החייל, כרגע זה רק החייל. אם אנשים יגידו שמתחת לסף מסוים הם לא יבואו לצבא, הרי שזה סוף הסיפור (של הרפובליקה הישראלית; מ"ר). לכן בצבא שומרים על המספרים האלה בסוד, כמו ששומרים בסוד על מספר הפצועים".

ברדה מזכירה שהתופעה של השימוש בסרבנות כאיום פוליטי התחילה כבר במחאה נגד ההפיכה המשטרית. "אבל עכשיו, אחרי קריסת הפסקת האש, אפשר לומר שכל תנועת המחאה מתנגדת לחידוש הלחימה בטענה שזו מלחמת נתניהו", היא אומרת. "יש הדגשים שונים, אבל יש הסכמה על זה. זה בהחלט חידוש. מעולם לא היה קרע כזה שבו בסיס הלגיטימיות של המשטר נמצא בסכנה.

"ב-1973 אמרו שגולדה היתה לא כשירה, שהיא טעתה, אבל לא הטילו ספק בנאמנות שלה. במלחמת לבנון הראשונה הטילו ספק בנאמנות של שרון ובגין, אבל זה היה בשוליים. עכשיו אנשים משוכנעים שנתניהו מוכן לרסק את המדינה למען טובתו האישית.

"פרשת קטרגייט מוסיפה פה גם אלמנט של בגידה. פגשתי אתמול מישהי שלא ממש מעורבת פוליטית, והיא אמרה לי שהיא מאושרת שעצרו את אוריך ופלדשטיין. אנשים זקוקים לאישור הזה שנתניהו נאמן רק לעצמו, לא למדינה, שהוא לא פועל למען האינטרסים של ישראל. זה קיצוני מאוד. לא היה דבר כזה".

למרות זאת, מודל הגיוס עוד לא קרס. "אנשים אומרים: יש את הממשלה ויש את המדינה. הם הולכים לשרת כי הם עדיין עם המדינה", מסבירה ברדה. "העובדה שהם נלחמים על ראש השב"כ היא חלק מזה, כי השב"כ מייצג את המדינה. האנשים האלה דבקים במדינה, במוסדות הביטחוניים, כי אם הם לא יאמינו בהם, לא יישאר להם כלום. הציבור מבין שברגע שנשבר האמון בצבא, הסיפור נגמר. וזה מפחיד. הם מפחדים לקחת חלק בהפלת הצבא, כי זה יהפוך אותם לאשמים. ביבי מעמיד את הישראלים בפני בחירה איומה. לא משנה מה תעשה, אתה תהיה שותף לפשע: או לפשע של רצח עם, או לפשע של חיסול המדינה".

הבעיה הגדולה, אומרת ברדה, היא ש"אין מי שבאמת עושה את התיווך, שמחבר בין הפגיעה בראש השב"כ ובין הסרבנות. חסרה חשיבה משוכללת. מפני שאין אופק, אין תוכנית, אין חלופה, קשה לאנשים לתפוס מה זה אומר שהצבא נופל. קשה להם להכיר בכך שהמוסדות של פעם, כמו הצבא, כבר ממש לא מספיקים עכשיו. זו לדעתי אחת הסיבות להצלחה של יאיר גולן. זה לא כי הוא מייצג את הצבא הישן, כמו שאנשים לפעמים חושבים. זה כי היה לו את האומץ להגיד ש'יש תהליכים' עוד שהיה בצבא (ואחר כך כמובן שלקח רובה והולך להילחם ב-7 באוקטובר). הוא מסמל מישהו שבא משם, מהצבא, אבל לפחות מבין שצריך משהו אחר".