בבאר שבע מעדיפים להסתכל על נדל"ן במקום על העוני
דו"ח העוני שפורסם השבוע מגלה שהעניים, עניים יותר. דו"ח האגודה לזכויות האזרח, שפורסם גם השבוע, עוסק באחד מפרקיו במרחבי השיח הציבורי ההולך ומצטמצם בבאר שבע. בינתיים, משקיעי הנדל"ן נוהרים בהמוניהם לבירת הנגב, בה נוצר מנגנון על פיו העניים ושותפיהם מושתקים בשיטתיות
בשנת 2013 ישבה הוועדה למלחמה בעוני, אותה הקים שר הרווחה דאז, מאיר כהן מדימונה, בראשותו של הח"כ הבאר שבעי אלי אלאלוף ובישרה על שורת המלצות שהוגדרו כדרמטיות, אשר יש בהן כדי לחלץ את ישראל מהעוני. לא מעט אנשי תקשורת דרומיים שבחו את עבודת הוועדה בסופרלטיבים השמורים למדור הרכילות במקומון. הם שכחו ששר האוצר וראש הממשלה (אז, יאיר לפיד ובנימין נתניהו) דוגלים בניאו-ליברליזם אכזרי וכי נתניהו נהנה מתמיכה אוטומטית של רוב ערי הדרום.
השבוע התפרסם דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, המביא נתונים שמפאת הזמן הדרוש לאיסופם ועיבודם, מתייחסים לשנת 2014. אמנם מחוז הדרום אינו מוביל בממדי העוני, הוא השלישי אחרי ירושלים והצפון, אבל דוחות עוני, מטבעם, הופכים אנשים למספרים. גם הקריטריונים המגדירים מהו עוני ומיהו עני, הם כאלה שלא מותירים תקווה להיחלץ אי פעם מעוני. עוני הוא מעגל קסמים: קשיי קיום, ריצה אינסופית אחרי בירוקרטיה במטרה לזכות בסיוע כלשהו, התמודדות עם ריביות וקנסות כבדים בשל אי עמידה בתשלומי מים וארנונה, וסכנה כי גם המעט שיש להם, יעוקל.
> האם באר שבע היא באמת בירת ההזדמנויות של הנגב?
עיר של נדל"ן, עוני ואבטלה
מצד שני, יש הרואים בחשיפת ממדי העוני מעשה אנטי פטריוטי, ברמה המקומית. יש מי שהעוני פוגע בניסיונותיו להציג את הפריפריה כמרחב של הזדמנויות ופיתוח אדיר, מה שלא בדיוק קורה בשטח. נכון, הנדל"ן פורח בפריפריה והוא תחום העיסוק החם ביותר. זה לא כי הפריפריה פורחת, אלא כי המרכז רווי, הריבית הבנקאית אפסית, ועיקר הרוכשים הם משקיעי נדל"ן, שעבורם דירה בבאר שבע עדיין זולה משמעותית מדירה בתל אביב וגם מניבה להם תשואה נפלאה. דירה בשכונה ג' בבאר שבע עולה פחות מ-500 אלף שקלים, אך מניבה שכירות בין 1800 עד 2700 שקלים לחודש.
מחירי הנדל"ן עלו בבאר שבע בשנה האחרונה ב-19 אחוזים, מבלי שחל בעיר שינוי דרמטי. לא נוספו בעיר מקומות עבודה בהיקף ובאיכות שישנו את מפת התעסוקה שלה. על פי נתונים שפרסמו דן אנד ברדסטריט בנובמבר השנה, רמת הסיכון הממוצעת של העסקים בבאר שבע היא הגבוהה מבין הערים הגדולות בארץ. 13 אחוז מהעסקים בעיר בסכנת סגירה.
על פי המחקר, 1,670 עסקים בבאר שבע נמצאים בסכנת סגירה. בשנת 2014 נסגרו בבאר שבע כ־1,350 עסקים, עלייה של כחמישה אחוזים בהשוואה ל-2013. האבטלה בבאר שבע מתקרבת לשבעה אחוזים, על פי נתוני הדוח. בשטח, ייתכן כי מספר המובטלים גבוה יותר. לו הייתה באר שבע סיפור הצלחה, היה קשה למצוא בה שטחי מסחר ריקים. טיול בעיר העתיקה, שזכתה בשנים האחרונות לתקציבי עתק, מגלה חנויות סגורות, חללים מוזנחים, ובעלי עסקים החוששים לזעוק. מאחורי המספרים נמצאים אנשים, משפחות, ערבים להלוואות, ספקים ולקוחות. הם לא נהנים מפריחת הנדל"ן הבאר שבעית.
שלטי החוצות בבירת הנגב מלאים היום במודעות ענק של סוכני נדל"ן, צעירים לבושים בחליפות, שמנסים לעלות על הטרמפ. לאחרונה נערך בבאר שבע כנס נדל"ן גדול, אליו הובאו ברכבת מיוחדת כ-300 משקיעי נדל"ן מתל אביב. הם זכו למצגות וסרטים (שחלקם סבל מבעיות טכניות שלא צריכות להיות בעיר הממותגת כבירת סייבר), ונאומים מלאי פאתוס על פריחתה של באר שבע. הוצגו בפניהם מגדלי היוקרה המוקמים בימים אלה בבירת הנגב, בני 20 ו-30 קומות, במפרטי פרימיום. באמת, בבירת הנגב נבנים מגדלי מגורים יפהפיים. הדיירים המתפנקים לא תמיד יודעים מה מסתתר במרחק חמש דקות הליכה.
המתחם בו שוכנת עיריית באר שבע מטופח מאוד: עצי זית, הרבה ירק, מזרקות, חנויות ובתי קפה, לצד מגדלי יוקרה למגורים. בית הספר למשחק של באר שבע נושק לשכונה ג' ולבניין מגורים, המחזיק בשיא הארצי לעסקאות נדל"ן. משם, הכביש מתפצל למספר רחובות, שהזמן נראה כי עצר בהם מלכת: גאולים, אסירי ציון ויד ושם. הבתים נבנו בשנות החמישים ותחילת שנות השישים ושמשו בעיקר את העולים שהגיעו ברובם מעיראק, רומניה, הונגריה וצפון אפריקה. שכונה ג' הייתה כור היתוך נעים, תמים, עם בית הקולנוע השכונתי (אורות, העומד כיום עזוב), ומרכז חנויות שלא השתנה זה שישים שנה.
רחובות של יאוש
רחוב גאולים ושכנו, רחוב אסירי ציון, הם שני רחובות צרים שאוטובוס רגיל יתקשה לנוע בהם. ביקרתי שם אחרי שלא הייתי בהם שנים. שום דבר לא השתנה שם. הרחובות האלה מוכרים: זיסו, עין גדי, יד ושם, חביבה רייך, גולומב. הם קרובים לאוניברסיטה, אבל רחוקים ממנה שנות אור. במרחב הזה אין סופרמרקטים גדולים, אלא מכולות קטנות, כמו פעם. המכולות האלה הן המקום האחרון בבאר שבע בהם עדיין אפשר לקנות בהקפה כשאין כסף זמין, ורוב החודש אין.
המרחבים הציבוריים מוזנחים: מזרקים משומשים, אשפה, שאריות אסבסט, צואת אדם. אנשים מסתגרים בד' אמות: אין להם הכוח להשפיע או הדרך להשפיע. אם פעם העיתונות המקומית הרבתה לעסוק ברווחה, היום הדיווחים מאוד זהירים, עד לא קיימים. רוח המפקד חלחלה מטה, לשורות הכתבים. השבוע אמר לי איש תקשורת באר שבעית שהוסבר לו שעליו להיות חכם ולא צודק ולדעת שפרנסתו תיפגע במקרה שמפרסמים יתלוננו על דיווחים לא פטריוטיים, כאלה שלא יתאימו לכותרת "גודל השעה".
מרחבי השיח הציבורי בבאר שבע הצטמצמו מאוד. דו"ח האגודה לזכויות האזרח, אשר פורסם השבוע, מפרט גם את תמונת המצב של השיח הציבורי בבאר שבע, הנתון תחת מגבלות.
בהיעדר שיח חברתי, בין אם במכוון ובין אם לאו, לאותן חצרות אחוריות של באר שבע אין קול, לא בתקשורת ולא בסדר היום של המפלגות. עניים אינם מניבים תשואה והם פוגמים ביחסי הציבור שהעיר כל כך משקיעה בהם. אבל הם שם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן