newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זה נגמר בלב של כולם. מזרחה בטרמפים: חלק שנים עשר ואחרון

לפני החזרה הביתה יש לי 24 שעות למצוא מוזיקאי כורדי וללמוד שיר בשפה שאני לא מדבר. ואז הטיסה שלי הביתה מתבטלת. מזל שאברהם, אוסמן ובאטמן באים להצלתי. יומן מסע, סוף

מאת:
השאירו תגובה
א א א

25.

מחר אני חוזר הביתה, למקום הכל כך קרוב והכל כך רחוק ההוא. אני חוזר בטיסה למקום שלעברו נעתי על פני הקרקע מזה יותר משבועיים, ושאין לי דרך להגיע עד אליו על פני הקרקע פשוט כי העולם מוזר. אה, וקצת מחורבן.

נותרה לי עוד משימה אחת. אני צריך להוסיף שיר על דיארבקיר לפרוייקט "שירים על מקומות, מושרים במקומות, אבל בחדרי מלון". רצוי שזה יהיה שיר בכורדית. כללי המשחק הם שאם יצטרף אלי מקומי, עלי לשיר לפחות שורה אחת מתוכו, אם לא – עלי לשיר את כולו. יוצא שיש לי יום אחד למצוא מוזיקאי כורדי, או ללמוד שיר בשפה שאני לא דובר בה מילה, בעיר שבה אף אחד לא מסוגל לתקשר איתי.

אני יוצא להתהלך ותוך כמה בלוקים שומע מוזיקה. היא נובעת מתוך חנות דיסקים וקלטות. כמה חבר'ה יושבים בה ומעבירים את הזמן עם תה וסיגריות. אחד מהם הוא אוסמן, בחור נחמד שמוכר טבק בחנות סמוכה. הוא מזמין אותי לשם ואני קונה ממנו שקית של טבק, כמתנה לחברים מגלגלים. הטבק הכורדי היה אסור למכירה בתורכיה על פי חוק במשך עשרות שנים, בנסיון לשבור את כלכלת הכפרים.

מה עוד היה אסור? שמות כורדיים, למשל. אוסמן הוא שם תורכי. להוריו לא היתה ברירה. פעם, אני לומד, מילה בכורדית היתה מכניסה אותך למעצר. המצב השתנה בהדרגה ועבר שינוי דרמטי עם עלייתו לשלטון של ארדואן. השלטון החדש היה מקובע פחות באקסיומות של דיכוי כורדים והבין שהוא יכול להרוויח מכוח ההצבעה שלהם. בעקבות הגישה הצהיר עבדאללה אוצ'לאן על נטישת דרך האלימות, ולמרות שגורמים קנאים עדיין מאיימים על השקט, משהו בהחלט התרחש במרחב. אוסמן מת על ארדואן. את זה אפשר להבין גם בלי יכולת לשונית מעמיקה.

> הגרילה הכורדית שמשנה את כללי המשחק

צילום: יובל בן עמי

הוא מציע להכיר לי מוזיקאים. הוא מפקיד את חנות הטבק בידי חבר, מצית עוד סיגריה ואנחנו יוצאים לדרך, חוצים את החומות ומטיילים במורד סימטה, אל סוג של מתנ"ס לאומני כורדי שתמונות של אוצ'לאן ושלטי PKK תלויים בחזיתו. בפנים מסודר דיוואן יפה לנגינה ושירה, אבל הוא ריק. המתנדבים במקום מסבירים לנו שהמשטרה אוסרת על נגינה ושירה במקום לעת עתה. טוב, כל שינוי הוא יחסי.

יש עוד מקום, בסימטה אחרת. אוסמן מוביל אותי לשם ובדרך מנסה להכין אותי לאכזבה. אנשים שרים שם, הוא מסביר, אבל בלי כלים. "זה בסדר, לא צריך כלים", אני מחווה, מסוקרן.

אנחנו נכנסים לחצר פנימית רוגעת, מוקפת בקירות בזלת. סביב שולחן יושבים בה כמה גברים מבוגרים ושותים תה, כמובן. אחד מהם שר.

הוא שר בלאדה. זה ברור. כי היא מתמשכת ומפתיעה ומצחיקה את היושבים לצידו, הוא שר בסגנון שירה קדום להפליא, זה ברור, כי זה נשמע בדיוק כמו קריאת התורה בטעמי המקרא. אני כאן, על החידקל, בארם נהריים, במולדתה של תרבות המזרח התיכון. כך שרו כאן סיפורים לאורך כל ההיסטוריה, כך העבירו אותם הלאה עד המצאת כתב היתדות ואחריו כתב הדיו. כך הושרו גם סיפורי התנ"ך לראשונה. אני בחצר הדנגבש, כינוי שניתן גם לסגנון השירה וסיפור המעשה המפליא הזה, וגם ליוצריו. כל איש בחצר הוא דנגבש, פייטן של אמת. והמקום הזה הוא הרחם של כל מה שאני מכיר כבן תרבות. טוב שיש עלי את השח-נבון, להסריט משהו מזה.

היום אני שותה תה כורדי חזק. לפני שבועיים שתינו ליקר דובדבנים, כזה חמצמץ מאובידוש, וכזה חריף יותר – מליסבון. והרחובות היו מלאים בשירת פאדו. מהו פאדו, שירת הנשמה של פורטוגל, אם לא המשך של הדנגבש? הדמעות והצחוק של שירת המזרח נדדו מדרום על אוכפי סוסים ערבים, ומצפון בעגלותיהם של צוענים, ונרקמו מחדש במערב הכי רחוק. וזאת רק דוגמה אחת. הפלא התרבותי שאני עד לו השאיר חותם בכל תרבות שקיימת. המסע שלי מסתיים עמוק בתוך הלב של כולם.

חצר הדנגבש מצויה בבעלות עיריית דיארבקיר, שומר עליה דובר האנגלית הראשון שפגשתי מעבר לפרת. מהמוט. הוא מסכים לסייע לי עם השיר, אבל לא מסכים שאשיר דנגבש ולא שאגייס את אף אחד מפייטני החצר. "אתה בדיארבקיר, אתה צריך לשיר שיר פוליטי", הוא אומר, מנחה אותי אל מחשבו ומראה לי סרטון יוטיוב שבו לוחמי גרילה יושבים בהרים ונשבעים שלא יחדלו ממאבקם לפני שדיארבקיר תהיה בשליטתם. חיש מהר הוא מדפיס את המילים ושולח אותי לדרכי, למלון ולמצלמה, להפיץ את המסר.

26.

בבוקר הלכתי ברגל לשדה התעופה הגרוטאתי של דיארבקיר, שמצוי ממש בלב העיר עצמה, עדות לכמה שתפחה בעשורים האחרונים. כשהגעתי התברר שטיסתי בוטלה. חברת התעופה העלתה אותי ואת יתר הנוסעים על מונית שירות מחניקה ונסענו לשדה התעופה הבא ממזרח, שמשרת עיר עם שם מוצלח: באטמן. כך הציל האביר האפל את יומי, העיף אותי לקונקשן באיסטנבול והשיב אותי הביתה, ומאחר ולא שילמתי על מונית השירות, הושלם מסע הטרמפים בעוד סוג של טרמפ.

טסתי שעתיים מערבה לנמל התעופה אטאתורכ, כלומר חזרה לאירופה, ואז עוד פעם שעתיים מזרחה, אבל בזווית קצת אחרת, והגעתי לנמל התעופה בן גוריון, למרחב שמסרב להיות מזרח ואינו מערב, לארץ שזה עתה הפציעה ממלחמה מחרידה שלא ברור מדוע התרחשה. אני אוהב את הבית ורך לי בו, אבל מי יאשים אותי בכך שאני מבולבל? בכך שעדיין לא פרקתי את התיק? מי יאשים אותי בכך שמאז הנחיתה אני מאזין ללא הפסקה לביצועים שונים של "בגבעות סביב אורפה משתוללות דליקות"? זה השיר המזרחי שהקשבתי לו הכי הרבה אי פעם. אולי המסע מזרחה הפך אותי קצת יותר לבן המזרח, ואולי זאת פשוט כמיהה, צורך שלא ניתן לממש, מה שלא יהיה, כשעיני עצומות אני רואה מולי כביש פתוח אל אופק של זריחה, דווקא זריחה, ומכוניות שחולפות לעברה.

> מזרחה בטרמפים: הפרויקט כולו מההתחלה ועד הסוף

צילום: יובל בן עמי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק - מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק - מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

מגפה קטלנית בשער והפלסטינים מעבר לגדר בי-ם מופקרים לגורלם

גם בימים כתיקונם הרשויות הישראליות לא מספקות שירותים בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, אבל כיום ההזנחה הזו עלולה להסתיים באסון. באין בדיקות, ציוד רפואי ואפשרויות בידוד, התושבים מתארגנים לעזור לעצמם במקום בו גם הרשות הפלסטינית מנועה מלפעול   

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf