"אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

התגברנו על הרבה משברים, אבל דבר לא דמה ל-7 באוקטובר ולמה שקרה לאחריו. גרפיטי על חומת ההפרדה באבו דיס (צילום: מלאני פידלר / פלאש90)

עאוני אל-משני ואני מכירים כבר יותר מעשור. הוא תושב בית לחם, אני תושב תל אביב, שעה נסיעה בסך הכל. נפגשנו דרך ידיד פלסטיני משותף, ומהרגע הראשון נוצר בינינו חיבור, זאת אף שעאוני לא מדבר עברית או אנגלית, ואת הקשר ניהלנו ועודנו מנהלים בערבית – שפה שבתחילת הדרך ידעתי מעט ועכשיו אני יודע הרבה יותר, אבל רחוק מדיבור שוטף בה. אנחנו בני אותו גיל, ואף שההיסטוריה האישית שלנו שונה בתכלית – אני שירתי בצבא, גם אם לא היתה לי קריירה צבאית מפוארת, ועאוני ישב בבתי הכלא הישראליים על פעילותו בפת"ח – הרגשתי, ונדמה לי שההרגשה היתה הדדית, שיש לנו ערכים משותפים, ויותר חשוב מכך – חזון משותף.

על יסוד אותם ערכים וחזון, ב-2012 היינו בין המייסדים של ארגון שבתחילה קראנו לו "שתי מדינות מולדת אחת", והיום מוכר יותר בשם "ארץ לכולם". בשנים הארוכות האלה נפגשנו מאות פעמים, נסענו יחד ברחבי ישראל והגדה המערבית ונפגשנו עם אלפי ישראלים ופלסטינים, ואנחנו משוחחים בטלפון לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, לפעמים יותר. במהלך השנים הפכנו לא רק שותפים לדרך פוליטית, אלא גם חברים.

לא היו חסרים משברים קשים ביחסי ישראלים-פלסטינים לאורך השנים האלה: צוק איתן ב-2014, אינתיפאדת הסכינים, צעדת השיבה, ועוד רבים אחרים. התגברנו עליהם. אבל דבר לא דמה ל-7 באוקטובר, דבר לא היה דומה למה שקרה וממשיך לקרות אחריו. הזעזוע ממה שקרה וקורה, והחשש העמוק לגבי העתיד של המקום הזה, מלווים אותנו מאז אותו בוקר נורא.

ניהלנו, עאוני ואני, שיחה לרגל מלאת שנה למלחמה. זו אינה שיחה שוויונית. בראש ובראשונה משום שעאוני, רגיש ככל שיהיה, לא מסוגל להבין את עומק הזעזוע הרגשי שאני חשתי מול הזוועות שחמאס חולל ב-7 באוקטובר; ואני, רגיש ככל שאהיה, לא מסוגל להבין את עומק הזעזוע הרגשי שלו לנוכח ההרג ההמוני והמכוון של עמו בעזה.

אבל השיחה הזו לא שוויונית גם מסיבה אחרת: אני נמצא בצד הכובש, עאוני נמצא בצד הנכבש. אני משוכנע עמוקות שבלי לשלול את האחריות של חמאס וארגונים פלסטינים אחרים לפשעים שהם ביצעו, היסוד לכל האלימות בין ישראלים ופלסטינים נעוץ במה שמדינתי ועמי עושים: כיבוש ושלילת זכויות הפלסטינים; ועד שאנחנו, הישראלים, נתקן את העוול הזה, לא נוכל לחיות כאן בשלווה. לא אנחנו ולא הפלסטינים.

אני מביא כאן את השיחה, תוך קיצורים הכרחיים.

מירון: אני רוצה להזכיר לך את השיחה שהיתה לנו ב-7 באוקטובר לפני שנה, בצהריים. אחד מאיתנו, לא זוכר מי, אמר שהתרחש הצפוי שהוא הבלתי צפוי. בעיניי, הצפוי היה שהמצור על עזה יתפוצץ יום אחד, ושכל הפילוסופיה הישראלית של הסטטוס קוו תתמוטט, יחד עם ההתעלמות משאלת הפליטים.

מה שלא היה צפוי בעיניי הוא הברבריות של חמאס באותו יום, הרג האזרחים, הטבח בפסטיבל הנובה, ולא היה צפוי גם הכישלון של הצבא הישראלי להגן על האזרחים. איך אתה רואה את זה כשאתה מנסה להיזכר בתחושות שלך באותו יום?

עאוני: אחרי כל מה שקרה, קשה לדבר על התחושות שלי באותו יום, כי התחושות השתנו בינתיים. מה שלא השתנה הוא שכל עוד יש כיבוש, כל עוד העם הפלסטיני מותקף, כל עד האסירים סובלים, הסיבות שיצרו את 7 באוקטובר עדיין קיימות. אני לא יודע מה יקרה, אבל אני יודע שהעם הפלסטיני לא יקבל שהמצב יימשך כפי שהוא לנצח. ב-7 באוקטובר היה חמאס, בעתיד יכולים להיות ארגונים אחרים, יותר רדיקליים. האם זה יבוא מהגדה? מירדן? אני לא יודע, אבל זה יבוא.

מירון: אני לא שואל מה אתה חושב היום. אני שואל מה הרגשת ב-7 באוקטובר, מה היתה ההפתעה הכי גדולה שלך ב-7 באוקטובר?

עאוני: ההפתעה הכי גדולה היתה היכולת של חמאס לעשות דבר כזה, והחולשה של הצבא הישראלי. באותו יום, הבנתי שחמאס הרג הרבה אזרחים. אלה היו תחושות רעות, אני נגד הרג אזרחים, יהיו אשר יהיו, נגד הרג אזרחים בפסטיבל, נגד הרג נשים וילדים, ישראלים, פלסטינים, זרים. הבעתי את התחושות האלה באופן ברור, כתבתי מאמרים, ואני עדיין חושב כך.

ההרג של 40,000 פלסטינים בעזה לא שינה את התחושות האלה. גם אם הרגו 40,000 פלסטינים, לא מקובל שיהרגו 1,000 אזרחים ישראלים, כמו שגם לא מקובל שיחוללו השמדה המונית בעזה.

מירון: באותו רגע, היה ברור לנו שאחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, התגובה הישראלית תהיה קשה ואלימה. ציפית שיקרה מה שקרה?

עאוני: בכנות, לא ציפיתי. ציפיתי שיהיה הרג, ציפיתי שיהיו הפצצות, שתהיה פלישה לעזה. אבל בהיקף כזה? בדרך הזו? לא ציפיתי. ההפתעה היותר גדולה לא היתה שהצבא עשה את הדברים האלה, אלא שהציבור הישראלי עודד את ההרג הזה, את ההרעבה הזו.

חשבתי שהצבא הישראלי יחולל פשעי מלחמה, אבל חשבתי שיש חברה ישראלית עם ערכים אנושיים ומוסריים שלא ישלימו עם השיח הזה. אני זוכר שחצי מיליון ישראלים בתל אביב יצאו נגד הטבח בסברה ושתילה והכריחו את שרון להקים ועדת חקירה. חשבתי שייצאו חצי מיליון ישראלים ויגידו: אנחנו נגד ההרג הזה בעזה. העובדה שהחברה הישראלית נעשתה יותר קיצונית מהצבא, ומתחה ביקורת על כך שהצבא לא הורג מספיק, זו היתה הפתעה בשבילי.

מה שלא היה צפוי בעיניי הוא הברבריות של חמאס באותו יום. קיבוץ ניר עוז, 30 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

איך אתה רואה היום את החברה הישראלית, שמחלקת ממתקים ושוקולד בתקשורת ופותחת שמפניה לרגל הרג אנשים?

מירון: גם אני לא ציפיתי שישראל תגיע לרמה כזו של אלימות, הרג וברבריות. זה הפתיע אותי. כואב לי שאנשים שאני רואה ברחוב, בבתי קפה, בבתי חולים, ייתכן שחוללו את הפשעים האלה או תומכים בהם. אני שומע מה אנשים אומרים ואני מתבייש. אתה יודע, אנחנו פועלים יחד כבר יותר מ-12 שנים למען שלום ושוויון בין יהודים ופלסטינים וקבלה הדדית, ואני שואל את עצמי האם יש אופק בחברה הישראלית לקבלה שיש עם אחר בארץ הזו שיש לו זכויות, שיש כאן בני אדם. ואני שואל את עצמי האם יש תועלת בכל המאמצים שלנו בכל השנים האלה, ואין לי תשובה.

החברה הישראלית לא רואה את מה שקרה ב-7 באוקטובר כמו שאתה רואה. הם ראו ושמעו רק את הברבריות הבלתי נתפסת של חמאס, יש להם קרובי משפחה שנהרגו, ואני מבין שיש רצון בנקמה. אנחנו בני אדם. אבל שהגענו לדרגה הזו, שאין לישראל שום גבול, זה קשה.

עאוני: בן אדם הוא בן אדם, אם הוא יהודי או פלסטיני, אמריקאי או צרפתי, ויש לו רגשות של נקמה וכעס. אולי אפשר להבין, מסיבות אנושיות, את העובדה שמה שקרה ב-7 באוקטובר מעורר רגשות נקמה. השאלה היא מה יוליד מה שקורה בעזה, מה יקרה לדור הפלסטיני שמתעצב ממנו? איך הילדים הפלסטינים יגדלו? האם הם יוכלו לראות בישראלי שותף? אין לי תשובה לשאלות האלה.

מירון: מה אתה עונה לאנשים ששואלים אותך על זה? הרי אנשים יודעים שאתה חלק מארגון שיש בו ישראלים ופלסטינים.

עאוני: שואלים אותי איך נוכל יכולים לחיות עם האנשים האלה? איך נחיה עם אנשים שיוצאים להפגנות כדי לומר שלא מספיק ההרג בעזה, צריך להרוג יותר, שהרעב לא מספיק, שהם רוצים לחסום את כל המשאיות שמביאות מצרכים לעזה. האם אתה יכול להגיד להם, לא, היהודים כועסים על 7 באוקטובר? הם יגידו לך, אבל לא ככה. מה שקרה, מירון, הוא יותר מתגובה. מה שקרה הוא מחשבה פוליטית לגרש ולהשמיד.

מירון: ערכנו יחד הרבה מפגשים עם ישראלים. אם היינו מקיימים מפגש כזה עכשיו, מה היית עונה למישהו שהיה שואל אותך, לא בכעס, איך אנחנו הישראלים יכולים לחיות עם הפלסטינים אחרי מה שראינו ב-7 באוקטובר, ואחרי שראינו שבכל סקרי דעת הקהל בגדה וגם בעזה יש רוב לתמיכה במה שקרה ב-7 באוקטובר?

עאוני: זו שאלה הגיונית וצודקת. אבל הזיכרון של הישראלים קצר. 75% מהפלסטינים היו בעד אוסלו, בעד שלום עם הישראלים, הפלסטינים ביריחו יצאו והניחו ענפי זית מול הטנקים הישראליים. אבל אחרי 30 שנה, הפלסטינים לא קיבלו זכויות. אתה שואל אותי למה החברה הפלסטינית תומכת בהתנגדות? כי הניסיון שלהם הוא שהישראלים צוחקים עליהם, משקרים להם בצל השלום. אם הפלסטיני פונה לשלום, הוא לא מקבל זכויות. אם הוא פועל באלימות, לוקחים לו את האדמות ומשתלטים לו הבית. אז הוא יגיד שהוא רוצה שלום?

השאלה היא מה יוליד מה שקורה בעזה, מה יקרה לדור הפלסטיני שמתעצב ממנו. ילדים בעזה על חורבות ביתם (צילום: עמאד נאסר / פלאש90)

נתניהו כבר יותר מעשור לא רוצה לשאת ולתת עם הפלסטינים. תגיד לי מה הישראלים מוכנים להעניק לפלסטינים כדי שיתמכו בשלום. הפלסטינים אמרו: אנחנו מוכנים לשתי מדינות בגבולות 1967, הסכימו למדינה מפורזת, הסכימו לפיקוח בינלאומי. אם הדבר הזה לא ניתן לפלסטינים, ולא ניתן להם לחיות חיים רגילים ללא אלימות ומפקיעים את אדמותיהם ומחמשים את המתנחלים, אז מצפים שלא יתמכו בחמאס? לפני 7 באוקטובר, התמיכה בחמאס היתה 30% עד 35%, היום היא בין 60% ל-65%.

מירון: שמעתי שיחה פתוחה בזום שהשתתפת בה עם ד"ר באסם נעים, חבר הנהגת חמאס, ואתה שאלת אותו למה חמאס החליט על פעולת 7 באוקטובר לבדו, ולמה לא הכין את העם בעזה ולא הגן עליו. היום אתה חושב שמה שחמאס עשה היה טעות?

עאוני: אולי הפעולה היתה טעות, ואולי היא לא היתה צריכה להיעשות בדרך הזו. אסור היה להרוג אזרחים ישראלים. אבל בלתי אפשרי היה שהמצב בעזה יימשך ללא קץ. בלתי אפשרי היה שעזה תישאר תחת מצור עוד 20 או 30 שנה, שבן גביר יעשה את מה שהוא עושה בבתי הכלא עוד עשר או עשרים שנה, שההתנחלויות בגדה ימשיכו כפי שהן היום. אולי 7 באוקטובר כשלעצמו היה טעות, אבל אי אפשר שייקחו מהעם הפלסטיני את אדמתו לאט לאט, יהרגו את בניו לאט לאט, יהרסו את בתיו לאט לאט, והוא יגיד אוקיי.

אני רוצה לשאול אותך שאלה. אלמלא 7 באוקטובר, אתה יכול להגיד לי שהיתה לפלסטינים מדינה, היו להם זכויות, היו נוהגים בהם טוב יותר? 7 באוקטובר לא הגיע משום מקום. אמרת לי ש-7 באוקטובר גרם לישראלים לכעוס, לעשות דברים לא רציונליים. אבל מה שקרה לפלסטינים מ-1967 עד היום, אולי גם הוא גורם לפלסטינים להיות לא רציונליים?

אבל מה שקרה ב-7 באוקטובר ומה שקורה מאז וכל מעשי הטבח, לא מבטלים את העובדה שיש שני עמים על הארץ הזו, ולא מבטלים את העובדה שלא ייתכן ששני העמים ימשיכו לחיות בדרך הזו של אלימות מתמשכת לנצח.

מירון: אתה מאמין בזה, למרות כל מה שקרה?

עאוני: אני מאמין, כן. מירון, מה שקרה בעזה גורם לאדם לכעוס, אבל יש מציאות בשטח שיש בה 7 מיליון ישראלים ו-7 מיליון פלסטינים בארץ הזו, מה שקרה בעזה לא הופך את מספר הפלסטינים ל-5 מיליון, וגם הטילים על ישראל לא יהפכו את מספר הישראלים ל-4 מיליון. אני לא חייב להאמין במציאות הזו, אבל היא קיימת בשטח, אם אקבל אותה או לא. המלחמה לא תשנה אותה, גם אם איראן או סוריה ייכנסו לסכסוך או אם ישראל תכבוש את בגדאד.

השמש עולה במזרח, אם אני מאמין בכך או לא. אני מאמין שצריך למצוא דרך לשני העמים האלה לחיות יחד, אבל לא כשעם אחד יכבוש את השני, לא כשעם אחד ישלוט על השני, לא כשעם אחד ידכא את השני, אלא שני עמים עם זכויות שוות, שיש להם חלומות, אנושיות.

צריך למצוא דרך לשני העמים האלה לחיות יחד. פעילי "ארץ לכולם" בהפגנה נגד ההפיכה המשפטית בירושלים, 2023 (באדיבות "ארץ לכולם")

אני חושב שהחברה הישראלית חולה והיא זקוקה לריפוי. אני לא יודע איך לרפא את החברה הישראלית. אני חושב שהמשכילים בישראל צריכים לרפא את החברה הישראלית מהאשליות האלה, כי הן מסכנות את הישראלים, כפי שהן מסכנות את הפלסטינים.

מירון: למה?

עאוני: כי היום כל המזרח התיכון משוכנע שישראל היא סכנה לאזור ושאי אפשר לחיות עם הסכנה הזו. לא רק הפלסטינים, גם המצרים חושבים ככה, וגם הירדנים, הסורים, הלבנונים, העיראקים, האיראנים, הכווייתים. היום בירדן חושבים שישראל מסוגלת לגרש מיליון או שני מיליון פלסטינים מהגדה לירדן, וזו סכנה לירדן. היא מסוגלת לגרש שני מיליון עזתים למצרים, וזו סכנה למצרים. ברגע שכל האזור חש שישראל היא סכנה, אני חושב שישראלים צריכים לחשוב פעמיים.

מירון: אנחנו עובדים יחד כבר יותר מעשור. איך אתה רואה את הבסיס לפעולות משותפות ולמאבק של ישראלים ופלסטינים יחד? האם יש להם סיכוי?

עאוני: אני חושב שאפשר להפוך את הסכנה לסיכוי. המלחמה הזו רעה, אבל אני מאמין שהיא יכולה להביא לחשיבה אחרת. העם הפלסטיני לא חוסל והישראלים לא חוסלו, לכן צריך לחפש ברירה אחרת.

הפלסטינים חווים משבר קיומי של אוכל, של מים, של בתי סוהר ובתי מעצר. הישראלים חווים את משבר המחר, משבר העתיד. כולנו חווים משבר, מסוגים שונים. כולנו יכולים להתגבר על המשבר הזה, זה מה שנדרש מאיתנו כדי להשיג שלום אמיתי. הדבר דורש שינוי מחשבתי ופוליטי, והוא נדרש בישראל יותר ממה שהוא נדרש מהפלסטינים. הישראלים מחזיקים במפתחות, הם ששולטים על כל הארץ, הם שמדכאים את העם הפלסטיני.

מירון: ומה נדרש מתנועות ישראליות-פלסטיניות?

עאוני: הפלסטיני לא מסוגל היום לשמוע את הישראלי. אם ישראלי ידבר אל החברה הפלסטינית, לא ישמעו אותו. הישראלי צריך לעבוד בישראל. מהפלסטיני נדרש שיעבוד בחברה הפלסטינית, אבל אין הרבה מה לומר לפלסטינים. אם אני אגיד לחמאס "הפסיקו את האלימות", הם ישיבו לי, "אוקיי, נפסיק את האלימות, ומה אחר כך? הם (הישראלים) יפסיקו את ההתנחלויות? יפסיקו את העינויים בבתי המעצר? יפסיקו את ההתעמרות?". אני עונה להם "לא". אין לי תשובות, מירון, אבדו לי התשובות מול הפלסטינים. אני מצפה מכל ישראלי שייתן לי תשובות, כדי שאוכל לענות לעם הפלסטיני.

מירון: אין לי תשובות. אני חושב שישראל איבדה את ההיגיון, היא לא חושבת על היום הבא. אחרי ההתקפה בטולכרם, כתבה לי ידידה פלסטינית שאנחנו, הפעילים היהודים, חייבים להתארגן ולהשמיע קול בעולם נגד הפשעים האלה. זה עכשיו או אף פעם. זה לא הזמן לפתרונות, היא כתבה לי, זה הזמן להצטרף למאבק של האחים הפלסטינים שלכם. אני יודע שאין איזון בימים האלה בין ישראלים לפלסטינים. פחות חשוב אם בית הדין הבינלאומי חושב שהמלחמה שישראל מנהלת היא ג'נוסייד או לא, ברור שישראל מוכנה למחוק את הקיום הלאומי הפלסטיני בעזה ואולי גם בגדה, ולכן אולי זה לא זמן לשיחה. זה זמן למאבק משותף, לא לפתרונות.

עאוני: היהודים פוחדים היום לדבר בקול רם כי החברה שלהם ימנית, גזענית, חדורת שנאה. אז מה אני רוצה מהם? שיבוא ישראלי ויגיד שהוא מזדהה אתי? לא, זה לא מועיל לי. הוא רואה אותי מת, הוא חי בצד של החיים, חי חיים נוחים, ואומר לי שהוא מזדהה אתי? לא, תודה.

הבסת הימין האידיאולוגי בישראל היא היום לא רק אינטרס פלסטיני, אלא גם אינטרס יהודי של מי שחושב שישראל צריכה להמשיך להתקיים במקום הזה. כי בסופו של דבר, המדיניות הזו יכולה להביא רק למקום אחד: לכך שישראל תחדל להתקיים. היא לא תביא לפיוס איתה, לא תביא לדו קיום איתה.

הבסת הימין האידיאולוגי בישראל היא היום לא רק אינטרס פלסטיני, אלא גם אינטרס יהודי. הפגנת ימין בקריאה להמשך המלחמה, 21 ביולי 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

מירון: למה אמרת שכשאתה שומע מישראלי שהוא מזדהה אתך זה לא מספיק?

עאוני: זה לא מספיק. אתה חלק מחברה ישראלית שמחוללת פשעי מלחמה. לא נדרש ממך שתגיד שאתה מזדהה איתי. נדרש ממך שתשנה את המצב הפוליטי כך שימנע מישראל לחולל פשעי מלחמה. זה התפקיד שלך, האחריות שלך, זה לב הקיום שלך: לבנות חברה על יסוד של אנושיות, כיבוד האחר והזכויות שלו. תסביר לי, מנקודת מבט יהודית, מה ההיגיון שמתרץ את מה שישראל עושה בלבנון, בעזה, בגדה.

מירון: זו שאלה שאני שואל את עצמי. אני מסכים שיש סכנה שמה שישראל עושה יביא לחיסול קיומה. זה האינטרס שלי, זה אינטרס יהודי להיאבק נגד החשיבה הזו. אבל באותו הזמן אני יודע שרוב היהודים בישראל תומכים בתקיפה בטולכרם, על בתי הספר בעזה, בלבנון. הם לא שומעים קול אחר.

עאוני: תפקידו של המשכיל בחברה הוא לא לחשוב כמו החברה שהוא חי בה. תפקידו להקדים את החברה. לשם כך יש נביאים ומשכילים, לכן רדפו אחריהם והם שילמו מחיר. אם אתה לא רוצה לשלם את המחיר היום, תשלם אותו בעתיד, הבנים שלך ישלמו.

מירון: וכשאותה ידידה פלסטינית אומרת שהדבר היחיד שיכולים לעשות הפעילים היהודים הוא להצטרף למאבק הפלסטיני?

עאוני: לא, אין צורך להצטרף לפלסטינים, תודה רבה. בצד הפלסטיני יש מספיק פעילים. מה שנדרש זה שהיהודי ימלא את תפקידו בחברה שלו, בלי קשר לפלסטינים. נדרש שתפעל בתל אביב, בחיפה, באשדוד, עם המפלגות היהודיות, עם המוסדות היהודיים, עם הסטודנטים היהודים, ותגיד להם שמה שמתחולל הוא מוטעה, שהוא הורס את הקיום שלנו, את העתיד שלנו.

בצד הפלסטיני יש מספיק פעילים. מה שנדרש זה שהיהודי ימלא את תפקידו בחברה שלו. הפגנת סולידריות עם האסירים הפלסטינים בשכם, 17 בספטמבר 2024 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

מירון: אני רוצה לשאול אותך משהו אחר. אני חושב שאחד הדברים שהיהודים הכי רוצים לשמוע מהפלסטינים הוא שאנחנו, היהודים, רצויים בארץ הזו. שהפלסטינים מקבלים את הנוכחות היהודית כאן. אבל רוב הפלסטינים רואים בישראלים תוצר של הקולוניאליזם הבריטי, ולא חלק מהארץ. אולי זה לא הרגע המתאים, אבל בעיניי זה חשוב.

עאוני: "גם אני רואה את הישראלים כמי שהגיעו לכאן עם הקולוניאליזם הבריטי, אי אפשר להכחיש. אבל הם הפכו כאן לעם. האמריקאים הם חלק מקולוניאליסטים שהגיעו מאירופה, אבל בסופו של דבר הם יצרו עם. אתה אומר לי שאני צריך להכיר בזכות היסטורית מלפני 3,000 שנה ליהודים בפלסטין? אני לא יודע מה קרה לפני 3,000 שנה, אני לא ארכיאולוג, וגם ארכיאולוג לא יכול להגיד למי יש זכות. אני מתמודד עם המציאות הפוליטית. אני לא יודע מי היה לפני מי. אבל בסופו של דבר אני מכיר שיש שני עמים בארץ הזו. איך הם הגיעו? אני לא יודע. ולמה זה חשוב?

כשדיברנו על מולדת אחת, רצינו לצאת מהמשחק של השאלה ההיסטורית. לא נדרש ממך לוותר על הנרטיב ההיסטורי שלך, וגם ממני לא נדרש לוותר על הנרטיב ההיסטורי שלי, אבל אני מכיר בכך שזו מולדת לשני עמים. "שתי מדינות מולדת אחת" פתרה את המשוואה הזו. יבוא יהודי ויגיד, אנחנו היינו קודם בחברון, אברהם היה כאן קודם, והפלסטיני יגיד: איברהים היה במקור מוסלמי ולא יהודי. אני פתרתי את הבעיה הזו כשאני אומר שזו מולדת לשני עמים. אני רואה את יפו כחלק מהמולדת שלי, אבל מעשית היא חלק ממדינה אחרת. אתה תסתכל על חברון איך שאתה רוצה, אבל היא חלק מהמדינה הפלסטינית.

מירון: למרות כל מה שקרה, אתה מאמין שיש אפשרות לפיוס בין יהודים ופלסטינים, או שזה רחוק מאוד?

עאוני: למה שלא אאמין? מי חולל את השואה? הגרמנים. אז איך לישראל יש יחסים טובים עם גרמניה? מי עשה קולוניזציה באלג'יריה כדי לנצל אותה? הצרפתים. אז איך זה שיש יחסים טובים בין אזרחים צרפתים ואזרחים אלג'יראים? המלחמות הן קשות, והן מייצרות שנאה. אם אתה רוצה להתגבר על השנאה, אתה צריך לייצר אינטרסים שווים. אנשים חיים את העבר מתוך כאב, אבל חושבים יותר על העתיד.

מירון: לפני שבוע הייתי באיטליה וישבתי עם פלסטינים. אחד מהם יצא מעזה בזמן המלחמה ואחרת עזבה את עזה לפני חמש שנים, אבל כל משפחתה ברצועה. יכולנו להסכים בקלות על כך שצריך להיות שוויון לכל מי שחי בין הירדן לים, במצב שבו אין עליונות לאף עם על האחר, ולי, כיהודי, אין זכויות עודפות לעומת הפלסטיני. אנחנו קרובים. השפות קרובות, היהדות והאסלאם קרובות, ודרך החיים לא רחוקה.

עאוני: אני מאמין בשיח בזה, אבל קיימת שכבה פוליטית, בעיקר בישראל, ואולי גם בחמאס, שצריכה לחשוב באופן שונה. לדעתי, אולי אירועי השנה האחרונה עצמם יעזרו לשנות את החשיבה.

מירון: באיזה אופן?

עאוני: כאשר פרויקט ההתפשטות הישראלי יגיע למבוי סתום, כאשר הישראלים יגיעו למסקנה שאין אפשרות לממש אותו באלימות, שהפלסטינים, למרות כל מה שקרה להם, נמצאים ויש להם זכויות, אולי זה יוליך אותנו לדרך אחרת. יידרש זמן, לא יודע כמה.

מאזן הכוחות חשוב, אבל הוא גם משתנה. תוך 24 שעות, ברית המועצות הגדולה הפכה מכוח שהיה שווה לאמריקה לכוח חמישי בעולם. העולם משתנה. ישראל היא מדינה חזקה, אבל זה עשוי להשתנות. אם הישראלים יסתמכו רק על מאזן הכוחות, הם אולי ישיגו ניצחון או שניים או שלושה, אבל בסופו של דבר, זה ייגמר.