אף אחד לא יעשה את העבודה בשביל ישראל

כותב אורח: אמיר רותם

נדב איל, עורך חדשות החוץ בערוץ 10, הציע בטורו האחרון ב"ידיעות אחרונות" פתרון לאתגר עזה: התגייסות בינלאומית לצורך השתלטות על הרצועה במטרה להפיל את חמאס ("בדרך כזו או אחרת"), וזאת תחת ההגדרה המכובסת של "התערבות הומניטרית". על הדרך הוא עוזר לקבע נרטיב מזיק, שבמקרה הטוב הוא חלקי ולקוי. המהלך שמציע איל גם מעניק פטור מלא לישראל מכל אחריות למצב ברצועה וגם מצ'פר אותה בתעודת קורבן, טובה לכל תאריך.

"רגע לפני שעזה הופכת לסומליה", מזהירה הכותרת, שמתחתיה, בהתאם לנרטיב הרווח בישראל, מוצגת המובלעת הפלסטינית כמין גידול פרא שצמח לישראל במקום לא נעים, משהו ספונטני ומפתיע שקרה לנו, ושלמרבה הצער נצטרך אנחנו לפתור, כי אין מי ש… בעצם, רגע; למה אנחנו? יותר אלגנטי שכוח בינלאומי יגמור את האי-נוחות הזאת, שהיא, גם לתפישתו של איל, לגמרי צבאית. מה שמשאיר אותנו עם ההתנהלות האזרחית של ישראל, שנמשכת כבר שני עשורים ויותר, עם מעט מאוד קשר לביטחון ועם הרבה ענישה של התושבים תוך משטור חייהם האזרחיים, לצד צמצום צורכיהם ל"הומניטריים".

> לעולם לא תוכל להיות "החייל הטוב במחסום"

ללא מים, ללא חשמל. רצועת עזה, קיץ 2017 (עבד רחים חטיב/פלאש90)

מה יש בטקסט? פתיחה שאורזת את המצב הנוכחי: "טפטוף" מהרצועה, העינוי המתמשך שנגרם לתושבי דרום-ישראל; פלסטינים תושבי עזה הרוגים בהפגנות ליד הגדר; אזכור העובדה שהאירועים התלקחו בעקבות הכרזת טראמפ; והאיום הנוכח תמיד של סבב לחימה נוסף. מה חסר, עד כה? המהלכים שהביאונו עד הלום, טרם השלכת הגפרור של נשיא ארצות הברית לעבר האזור הדליק שלנו. חמישים שנים של שליטה ישראלית, בין אם בנוכחות פיזית בשטח ובניהול צבאי של כלל החיים האזרחיים ובין אם בשליטה "מרחוק", הכוללת סגירה הרמטית של תנועה של אנשים ושל סחורות, לקיחת החירות לאשר או לאסור, לקצוב או לשחרר, כל פרט, גם הקטן ביותר, שנחוץ כדי לקיים חיים תקינים.

ישראל אינה דיירת מכובדת בשכונה טובה שסובלת משכן לא מנומס. היא הקבלן של השכונה. והשוטר. איכות התשתיות, מצב הכלכלה, בריאות התושבים – כולם תוצאה של התנהלות ופעולות של חמאס, של הרשות הפלסטינית, של מצרים ושל הקהילה הבינלאומית, אבל בעיקר של מדיניות ישראלית מכוונת ובלתי מוסתרת, שמטרתה מאז ומתמיד היתה לשמור את תושבי עזה במצב הישרדותי סביר, לא יותר ולא פחות.

נדב איל פוטר את ישראל ואת מדינות ערב מלקחת חלק ב"התערבות הומניטרית", כדי לבדל את המהלך ממאה שנות הסכסוך היהודי-ערבי. והסיבה שישראל אמורה לתמוך ברעיון הזה היא, לטעם איל, שאם יתרחש אסון הומניטרי בעזה, הוא יוטל לפתחה של ישראל. "צודק, לא צודק, זה מה שיקרה," הוא כותב. יקרה או לא יקרה, קל לענות, לגמרי צודק. ישראל שותפה בכירה למצב המדורדר בעזה, וגם היום, כשיש כל כך הרבה לעשות, הרבה לפני פלישה צבאית, מסתפק הפקיד הבכיר ביותר שעוסק מטעם ישראל בעניינים האזרחיים הפלסטיניים, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בשליחת מכתב לאו"ם כדי להתריע מפני המצב ההומניטרי המידרדר. נדב איל מזכיר זאת כדי להראות שגם ישראל מבחינה כי ייתכן שיהיה מי שיראה בה צד מעורב.

הטקסט כולו מצער מאוד, לא רק בגלל הלחימה ההומניטרית שאיל מציע, אלא גם בגלל שהוא משכתב את מערך הכוחות ומאפשר לישראל להמשיך להימנע מלקחת אחריות למעשיה, הפוגעים קשות בזכויות האדם של מיליונים. איל הוא לא הראשון לאיים בנבואות זעם תוך אזכור מדינות עולם שלישי רעילות; הוא בוחר בסומליה ובדרום-סודאן, שאת סיפורן הוא מכיר היטב. עזה היא לא אף אחת מהן. יש בה רוב של צעירים תאבי חיים ומשכילים, החיים במאה ה-21 בתנאים של ימי הביניים. מה שהם צריכים זאת הזדמנות לחיות כפי שהם יודעים ורוצים, ומה שנחוץ להם כעת אלה התנאים לעשות זאת. הצגתם כגוף אחיד של מסוכנוּת היא מהלך של דה-הומניזציה וחטא חמור לאמת.

אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון זכויות האדם גישה, הפועל למען חופש תנועה, בעיקר אל ומתוך רצועת עזה.

> אלו הח"כים ממפלגת העבודה שתמכו בחוק לאפליית ערבים בקבלה לעבודה