אנשים שפויים שמחים על סיום מלחמה. ישראלים לא
התגובה הנורמלית והטבעית של לבנונים, שמייחלים לסוף המלחמה, מתהפכת על פיה כשזה מגיע לציבור הישראלי. אולי מפני שמבטיחים כאן יותר משנה "ניצחון מוחלט", שאינו ניתן למימוש, אבל מכתיב מלחמה נצחית כדרך חיים
ישראלים הגיבו בחמיצות נוכח האפשרות של הפסקת אש בצפון. אנשים מסתתרים בצד הדרך, ליד מודיעין, באזעקה, ב-7 באוקטובר 2024 (צילום: יונתן שאול / פלאש90)
בסרטון קצר שהתפרסם אתמול (יום שני), נראים תושבים לבנונים חוגגים את הידיעות על הפסקת האש המסתמנת בין ישראל לחזבאללה. בתקשורת הזרה, הופיע הדיווח הבא על הסרטון: "פליטים לבנונים התקבצו בתיכון חארת צידא כדי לחגוג את הדיווחים בכלי תקשורת ישראליים ואמריקאיים המצביעים על אפשרות של הסכם להפסקת אש קרובה. הידיעות הללו זימנו רגע של תקווה והקלה לאלה המושפעים מהסכסוך המתמשך". אנשים שמחים שהמלחמה שמחריבה את חייהם עומדת להסתיים, כפי שמצופה מבני אדם נורמליים.
אותו סרטון פורסם גם על ידי ערוץ האינסטגרם הישראלי "פוש – דיווחים בזמן אמת", עם יותר מ-860 אלף עוקבים, תחת הכותרת: "בלבנון חוגגים את הסכם הפסקת האש: 'ישראל נכנעת לחזבאללה'". בדקתי עם חברים שערבית היא שפת אימם – לא נאמר שם דבר על ניצחון.
התגובות בערוץ הישראלי, מיותר לומר, בהתאם: זעם מקיר לקיר על ההסכם המסתמן, שמחה מופגנת לאידם של הלבנונים שחייהם נחרבו, ונפנוף נמרץ בזכר החיילים ש"מותם היה לשווא". גם מול לבנון, הטוקבקיסטים דורשים את "הניצחון המוחלט".
התגובה הישראלית החמוצה נוכח האפשרות של הפסקת אש בצפון חרגה הרבה מעבר לגבולות הטוקבקים. מהראשונים לצאת נגדה היו ראשי רשויות ותושבים בצפון, שטוענים כי ההסכם המסתמן לא נותן מענה ראוי לביטחונם. איתן דוידי, יו"ר מושב מרגליות, למשל, מציב כתנאי להפסקת אש "שיהיה אזור חיץ של 2–3 ק"מ. הכפרים האלה שאיימו עלינו במשך הרבה שנים, הם יהיו שייכים לנחלת העבר".
מהצד הישראלי, ישנם לפחות 28 יישובים הנמצאים במרחק של עד 2 ק"מ מהגבול עם לבנון, ביניהם גם יישובו של דוידי עצמו, אותם שר הביטחון המפוטר יואב גלנט הורה לפנות כבר לפני שנה. כיצד היתה מתקבלת בישראל תביעה לבנונית דומה, להקים אזור חיץ של 2–3 ק"מ בצד הישראלי ולמחוק מעל המפה את היישובים הללו? למה זה נראה לישראלים כל כך טבעי ומובן מאליו שהחשש שלהם לביטחונם מצדיק חורבן כה מסיבי של חיי אחרים?
אחרי שנה של מלחמה אינטנסיבית שהפכה את חיי תושבי הצפון לגיהינום, ריסקה את עמוד השדרה הקהילתי שלהם והכריעה אותם כלכלית, אפשר אולי להבין את החששות הכבדים של תושבי הצפון, אבל הם ממש אינם היחידים המחמיצים פנים מול הפסקת האש.
בהתקף חרדה קל נוכח אפשרות של רגיעה, ערוץ 14 מיהר לפרסם סקר דעת קהל שלפיו 55% מהציבור הישראלי מתנגד להפסקת המלחמה בצפון. בדיון שהתנהל באולפן, ירון בוסקילה, מזכ"ל "תנועת הביטחוניסטים", הדגיש כי בקרב מערכת הביטחון יש "התנגדות מקיר לקיר" להסכם. הם אפילו מצאו אזרח לבנוני שהצהיר כי "צה"ל הגיע להישגים אדירים ויש לחסל את חזבאללה סופית". בדיוק כמו מה שאמרו העזתים של אוהד חמו על חמאס.
את ההתנגדות הפבלובית של ערוץ התעמולה של נתניהו לכל ניסיון להוריד את גובה הלהבות אפשר היה לצפות מראש, אבל ערוץ 14 לא לבד במקרה הזה. גם יוסי יהושוע, כתב "ידיעות אחרונות" לענייני צבא וביטחון, למשל, אינו מרוצה. "מי שמנצח באופן מובהק מכתיב כללים להפסקת אש ואם הצד השני לא מקבל אותם, אז מוסיפים לכתוש אותו. אחרת זה לא ניצחון ובטח שלא ניצחון מוחלט", הוא כותב בתגובה להסכם שכנראה מתגבש.
אמנם, הוא מודה, "כפרים שלמים שוטחו", אבל מיד הוא ממשיך לתהות "מה יקרה אם תושב לבנוני ירצה לחזור ולהקים מחדש את ביתו? ונניח שהוא בא בבגדים אזרחיים, מי תוקע לנו שלא מדובר בשיעי המשויך לחזבאללה אולי גם לוחם?". שוב, נסו לשוות בעיני רוחכם כיצד היתה ישראל מתייחסת לקריאה לבנונית להשמיד כל יישוב אזרחי שממנו יוצא הצבא הישראלי לתקיפות בשטחה. אבל ליהושוע הבטיחו ניצחון מוחלט, וכעת הוא לא מוכן להסתפק בפחות מזה.
תגובות דומות נשמעו כמובן גם במערכת הפוליטית, משני עבריה. בפנייה נרגשת לנתניהו, איתמר בן גביר הפציר: "אדוני ראש הממשלה, אל תעשה את הטעות. אנחנו על סף ניצחון היסטורי, צריך להמשיך, להמשיך, להמשיך". איש האופוזיציה הרופס, בני גנץ, שתמך בכל פשע מלחמה נתעב שחולל נתניהו בעזה והגן עליו בלהט לאחר הוצאת צו המאסר נגדו על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג, החליט לבקר את נתניהו דווקא על רקע הכוונה להגיע להפסקת אש, ועקף אותו מימין בהצהרה "אסור לעשות חצי עבודה".
ביקשתי הבוקר מחברה, עיתונאית פלסטינית, שתאסוף עבורי כמה תגובות מתושבים לבנוניים, חלקם עמיתים למקצוע, להסכם המסתמן. "אנחנו מנסים לא להיות אופטימיים מדי, כי ידוע שהרבה פעמים ישראל אומרת לא ברגע האחרון, כמו בעזה, אבל באופן כללי כולם ממש רוצים שהמלחמה תיגמר"; "תומכי חזבאללה מאמינים שהפסקת אש תיחשב לניצחון, אבל הלבנונים האחרים מרגישים שכמות ההרס והמוות לא הופכת דבר לניצחון. רוב התושבים רוצים שהמלחמה תיגמר"; "אנשים מהדרום, מבעלבכ ומדאחייה רוצים נואשות לחזור לבתיהם"; "יא רבּ, אינשאללה יום אחד בקרוב גם בעזה" – אלה היו כמה מהתגובות שהיא שמעה.
מדהים עד כמה התגובה הנורמלית, האנושית, הטבעית הזו של אנשים, לייחל לסיומה של מלחמה במקום להתמשכותה הנצחית, מתהפכת על פיה כשזה מגיע לציבור הישראלי. אולי מפני שמנהיגיו מבטיחים לו כבר יותר משנה איזה "ניצחון מוחלט" אמורפי, שאיש לא יודע איך בדיוק הוא אמור להיראות, אבל כל עוד נותר מה להשמיד, ברור שהוא עדיין לא הושג והציבור לא יכול לבוא על סיפוקו.
ישעיהו ליבוביץ' נהג לומר על המשיח שהוא "תמיד יבוא", כפי שמספרת נכדתו, חגית עופרן, בסרט יפה הנושא את אותו השם. ביאת המשיח, הגאולה, היא תמיד בלשון עתיד, כמשהו שעצם הכמיהה אליו מחייבת אותנו לתקן את דרכינו באופן מתמיד. זוהי הפונקציה שהכמיהה לביאת המשיח אמורה למלא בחייו של יהודי. בטוויסט מעורר פלצות, ישראל הפכה את המלחמה, ההרס והשמד למשיח שלו מייחלים כאן, גאולה שלא ניתנת למימוש אף פעם אבל מכתיבה מלחמה נצחית כדרך חיים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
