newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני לא יכולה להמשיך לחיות כשאני מפחדת מאבא שלי, מאחי, מהדוד"

אלימות נגד נשים בחברה הפלסטינית אינה תופעה חדשה, אך שלא כמו לפני 30 שנה, הנשים הפלסטיניות כבר לא חוששות לצאת לרחובות. היום הן עושות את זה ב-11 מוקדים, מרפיח דרך חיפה וגוש חלב ועד ביירות וברלין. "לא ייתכן שאתה נאבק נגד הכיבוש ובו זמנית מדכא את הנשים"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אני יוצאת כי יש לי זכות לבחור. אני יוצאת כי יש לי זכות לחיות. אני יוצאת כי יש לי זכות להרגיש בטוחה, כי אני לא רוצה לפחד יותר. אני יוצאת כי יש לי זכות לחופש. אני יוצאת כי יש לי רצונות משלי, צרכים משלי, כי אני זאת שצריכה להחליט עם מי להתחתן ומתי, כי יש לי זכות ללמוד, כי יש לי זכות להתלבש איך שאני רוצה, לצאת מהבית ולחזור מתי שאני רוצה, לבחור איפה לגור ועם מי.

"אני יוצאת כי אכפת לי. אני יוצאת כי נמאס לי להתעורר בבוקר ולקרוא על עוד אישה שנרצחה. אני יוצאת כי אני אישה, כי אני בן אדם – וגם כי אני פלסטינית ואי אפשר להפריד את המאבק החברתי מהמאבק הפוליטי". כך אומרת רים סלאמה, בת 37 מהעיר רמלה. סלאמה משתתפת היום בהפגנה שאירגנה יוזמת طالعات-טאלעאת-יוצאות, יוזמה חדשה של נשים פלסטיניות וערביות, שמארגנת היום הפגנות בכ-11 מוקדים בישראל ומחוצה לה למאבק באלימות נגד נשים – תופעה שמתגברת והולכת בחברה הפלסטינית.

ההפגנות מתקיימות תחת הכותרת "אין מולדת חופשייה בלי נשים חופשיות". המארגנות מציינות כי מתחילת השנה נרצחו 29 נשים פלסטיניות על ידי קרובי משפחתן. לפי נתוני "מרכז האישה להדרכה חברתית ומשפטית", מספר הנשים הפלסטיניות שנרצחו השנה בגדה וברצועה היה 20 – 5 מהן ברצועת עזה ו-15 בגדה.

הפגנה ברפיח נגד אלימות נגד נשים, 26 בספטמבר 2019 (צילום: רחים חאטיב / פלאש90)

הפגנה ברפיח נגד אלימות נגד נשים, 26 בספטמבר 2019 (צילום: רחים חאטיב / פלאש90)

המקרה שזיעזע את הנשים בכלל ואת ארגוני הנשים בפרט היה מקרה הרצח של אסראא ע'רייב, בת 21 מבית סאחור, שהגיעה לבית חולים עם שבר בעמוד השדרה וסימני חבלה ואלימות קשים על גופה. למרות זאת, הצוות הרפואי החליט לשחרר אותה לבקשת משפחתה, ויום לאחר מכן ע'רייב נרצחה.

התנהגות הצוות הרפואי, המשטרה והפרקליטות, וטענת המשפחה ששד נכנס בע'רייב והוא זה שפגע בה החרידו את הרחוב הפלסטיני, ולא רק את הנשים. ההקלטות של זעקתה ותחנוניה הקפיצו את הציבור, וההקלטות וההאשטג "כולנו אסראא ע'רייב" הסתובבו ברשת יותר משבועיים.

לפי הנתונים, 65% ממקרי הרצח של נשים פלסטיניות מתבצעים על ידי קרוב משפחה, אם זה אב, אח, בעל או בן זוג. ברצועת עזה נרשם מספר נמוך יחסית של מקרי רצח, אך פעילות פמיניסטיות טוענות שהמספר האמיתי גדול בהרבה מהמדווח, כי יש משפחות שמסוות את הרצח בטענה שהאישה התאבדה, או אף מאלצות את האישה להתאבד על ידי בליעת כדורים או קפיצה.

"צועקים נגד כל האחראים והרשלנים"

ההפגנה הראשונה של היום התקיימה בשעה 11 בבוקר ברפיח, העיר הדרומית ביותר ברצועת עזה והקרובה ביותר למצרים. נג'אח עייאש, מנהלת המרכז לתוכניות לנשים ברפיח כבר 20 שנה, התגייסה מיידית לטאלעאת. המרכז שעייאש מנהלת מטפל בפניות של נשים שנפגעו מאלימות ומגיש להן סיוע משפטי ונפשי, וגם מלווה נשים במשטרה. חלק מהנשים הללו מופנות לבית הבטוח בעזה, שהוא המקלט היחיד לנשים מוכות באזור. בגדה יש שלושה מקלטים לנשים מוכות – אחד בשכם, אחד ביריחו והשלישי בבית לחם.

נג'אח עייאש (צילום: סרחאן חסן)

נג'אח עייאש (צילום: סרחאן חסן)

לדברי עייאש, "הנשים ברצועה סובלות מדיכוי כפול – פטריאכלי ופוליטי. הסגר שהוטל על הרצועה מכל הכיוונים, הגבלת התנועה והחופש של אנשים, האבטלה, המצב הכלכלי, העוני, היעדר מקומות בילוי, הפערים הכלכליים וההפגזות הבלתי פוסקות של ישראל על הרצועה העצימו את האלימות נגד נשים. אנחנו מקבלות המון פניות מנשים שעוברות אלימות, והרבה נשים נוספות לא מעזות לדווח. יש הרבה צעירות שלא מצליחות לסיים את הלימודים בגלל המצב הכלכלי הקשה, והמשפחות מעדיפות להקריב את הלימודים שלהן כי הן 'בנות'".

ההפגנה הבוקר היתה ההפגנה הראשונה שמתקיימת ברפיח נגד אלימות נגד נשים. מרכז הנשים ברפיח גייס נשים מכל הרצועה, ועייאש החליטה לקיים את העצרת בבוקר, בניגוד לשאר ההפגנות שמתקיימות אחר הצהריים, כי רצתה שתלמידות בתי הספר העל יסודיים ישתתפו בה. לדבריה, "הנערות האלה מאוד חשובות. הן קהל היעד המרכזי. אנחנו מתחילות בהעלאת מודעות אצל נשים מגיל מאוד צעיר. אנחנו מקיימות הרבה סדנאות והדרכות להעלאת מודעות של נשים בכלל ושל הצעירות בפרט לעניין האלימות".

הפגנה נגד אלימות נגד נשים ברפיח, 26 באוקטובר 2019 (אמאני מוהנא, המרכז לתוכניות לנשים ברפיח)

העלאת מודעות מגיל צעיר. הפגנה נגד אלימות נגד נשים ברפיח, 26 באוקטובר 2019 (צילום: אמאני מוהנא, המרכז לתוכניות לנשים ברפיח)

נאהד אבו טעימה, מארגנת ההפגנה ברמאללה ומתאמת מחלקת המגדר באונבירסטת ביר זית, אומרת כי "אנחנו יוצאות ויוצאים לא רק כדי לצעוק נגד האלימות. אנחנו צועקות גם נגד כל האחראים והרשלנים – בין אם זו הממשלה, החוקים, בתי המשפט, בתי החולים. יש לנו האשטג, שבו אנחנו דורשים להעניש את כל האחראים שלא נלחמים באלימות ולא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. הם יכולים וחייבים לעצור את השחזת הסכינים".

נאהד אבו טעימה (צילום: עלי בטחה)

נאהד אבו טעימה (צילום: עלי בטחה)

לדברי אבו טעימה, "אם חצי מהחברה הם הבעיה כרגע, הם גם יכולים להיות הפתרון. לא ייתכן שאתה נאבק נגד הכיבוש ובו זמנית מדכא את הנשים ומתייחס אליהן כאל שפחות או אזרחיות סוג ד'. אי אפשר לחלק את החירות או להפריד אותה. או שאתה בן אדם חופשי, או שלא".

כבר לא מפחדות לדבר ולמחות

תופעת רצח הנשים והאלימות נגד נשים אינה חדשה בחברה הפלסטינית ובעולם כולו. כבר לפני 30 שנה הקמנו, הפעילה הפמיניסטית מנאר חסן, כותבת שורות אלה ועוד כמה סטודנטיות פמיניסטיות ופוליטיות, בזמן שלמדנו באוניברסיטת חיפה, את הארגון "אלפנאר" (המגדלור), שהיה הארגון הראשון מסוגו בארץ שהגדיר את עצמו "ארגון פמיניסטי-פלסטיני" ויצא נגד תופעת רצח הנשים.

את ההפגנה הראשונה שקיימנו בחיפה, בפינת רחוב ח'ורי קרוב לוואדי אלנסנאס, אני זוכרת היטב. היינו בקושי עשר נשים, כולנו בתחילת שנות ה-20 לחיינו. עמדנו עם שלטים נגד הרצח, ושקשקנו מפחד. אנשים עברו לידינו ולא הבינו על מה אנחנו מוחות. ההפגנה התקיימה בזמן האינתיפאדה הראשונה, ואז היה מקובל יותר למחות נגד הכיבוש. אך אנו חשבנו שאי אפשר להפריד את בעיית הנשים מהבעיה הפוליטית של השחורר הלאומי, ושכדי להצליח במאבק צריך קודם כל לשחרר את הנשים.

אמירה דומה נשמעת היום מכיוון טאלעאת. ההבדל הוא שאז אנשים שעברו לידינו כינו אותנו "זונות" ו"מופקרות", והרבה נשים פחדו להשתתף בפעילות אף שהאמינו בדרכנו. בהפגנה השנייה שקיימנו בראמה, בעקבות רצח של צעירה על ידי אחיה, כבר נעצרנו על ידי המשטרה. הארגון לא החזיק מעמד זמן רב והתפרק, אולי מכיוון שהקרקע לא היתה בשלה עדיין. אך מקרי הרצח ממשיכים ואף מתרבים. מה שהשתנה ב-30 השנים שחלפו הוא הנכונות והתעוזה של נשים פלסטיניות לדבר על התופעה, ולצאת לרחובות ולמחות נגדה.

"האלימות נגד נשים מושרשת עמוק"

חיפה נחשבת היום למעוז התנועה הפמיניסטית, הפוליטית והתרבותית הפלסטינית. בגלל קרבתה לצפון הארץ, צעירים וצעירות פלסטינים רבים מצאו בה מקום שמכיל ומקבל אותם. חלקם הגיעו ללמוד בה ונשארו. חלקם עברו לחיפה מכפרים וערים אחרות בגלל הריכוז הפלסטיני בה ומכיוון שבשנים האחרונות היא נהפכה לעיר תוססת יחסית עבור הצעירים הערבים, שיש בה הרבה פעילות תרבותית, חברתית ופוליטית – כמו ההפגנה לפני כמה חודשים לתמיכה בקהילת הלהט"ב הפלסטינית – ושמאפשרת להם למצוא בה ביטוי של ה"אני" שלהם.

סלאמה, מאמנת אישית לחיים במקצועה, עברה גם היא לפני כמה שנים מרמלה לחיפה. לדבריה, "אין אישה שלא עברה סוג כלשהו של אלימות. האלימות אינה בהכרח פיזית. כאישה שסבלה מדיכוי אני יודעת שאולי מחר או מחרתיים מישהי שאני מכירה עלולה להיות הקורבן הבא. נולדתי ברמלה, שם התוודעתי לרצח של נשים. הכרתי באופן אישי אישה ואת הבת שלה שנרצחו בגלל מי שהיא בחרה להתחתן איתו. אם אנחנו לא נקום ונעצור את האלימות נגדנו, כלום לא ישתנה.

ריים סלאמה (צילום: ריים סלאמה)

רים סלאמה (צילום: רים סלאמה)

"אנחנו אלה שסובלות, ואם לא נפעל יחד אף אחד לא יעשה כלום. אנחנו חיות בחברה שאנחנו מרגישות שחצי ממנה מאיים עלינו. אין לנו תחושת ביטחון. לא כך החיים צריכים להתנהל. גברים אמורים להיות השותפים שלנו, אנחנו אמורים להיות ביחד ולתמוך אחד בשנייה. אני לא יכולה להמשיך לחיות בחברה כשאני מפחדת מאבא שלי, מאחי, מהדוד ומבני הדודים בגלל שהם גברים ואני אישה. אני צריכה לצאת לרחוב ולצעוק בכל הכוח – תפסיקו!"

סלאמה מבדילה בין רצח נשים לרצח גברים. לטענתה, "האלימות בחברה נגד גברים שונה מאוד מהאלימות נגד נשים. האלימות נגד נשים היא דבר מתוכנן מראש. יש רקע, יש אידיאולוגיה שעומדת מאחוריה ומסורת, יש לגיטימציה חברתית. האח או האבא לא קם ברגע ורוצח את אחותו או בתו. הוא חושב על זה, הוא מתכנן את הרצח ואת אמצעי הרצח. זה לא אינסטינקט רגעי, זה מושרש עמוק בתוכו. אלימות של גברים נגד גברים היא לרוב ספונטנית ואימפולסיבית, רגעית. יש מקרים שבהם גבר רצח גבר אחר בגלל חניה. זה קרה אצלנו ברמלה".

"אם לא אפעל, אהיה הקורבן הבא"

10 מתוך 11 המוקדים שבהן מתקיימות היום הפגנות הן ערים גדולות וקטנות. שלושה מהם ערי בירה. רק הפגנה אחת נערכת בכפר קטן ומרוחק, שליו ופסטורלי – גוש חלב "אלגיש", שנמצא בצפון הארץ קרוב לגבול עם לבנון. לפני כתשעה חודשים נרצחה יארא איוב, בת 16, תושבת הכפר.

סיוואר סוסאן (צילום: ראואן סוסאן)

סיוואר סוסאן (צילום: ראואן סוסאן)

סיוואר סוסאן, תושבת הכפר בת 21 שלומדת הנדסה בטכניון, אומרת כי "הרצח של יארא איוב זיעזע את הכפר כולו. זה השפיע עלינו מאוד. לא עיכלנו, לא האמנו שזה יכול לקרות אצלנו. זה היה המקרה הראשון. תמיד הרגשנו שהכפר הקטן שלנו, שבו כולם מכירים אחד את השני, הוא מקום בטוח לחיות בו. פתאום גילינו שלא.

"אחת מהחברות בכפר ראתה את עמוד הפייסבוק של טאלעאלת, שבו הן קוראות לעוד נשים לארגן הפגנות באזור מגוריהן. התארגנו תוך חמישה ימים, קבוצה של 16 צעירות וצעירים, והצטרפו אלינו שתי אמהות. החלטנו שאנחנו נענים ליוזמה החשובה הזאת, ואירגנו עצרת ברחוב הראשי בכניסה לכפר".

לשאלה למה חשוב לה להשתתף בהפגנה כזאת עונה סוסאן בהתלהבות: "זאת חובתי המוסרית, כאישה וכפלסטינית, להשתתף בהפגנה הזאת. אנחנו צריכות לעשות רעש. אני אישה. אם לא אקח חלק ואפעל למען שינוי, אני אהיה הקורבן הבא, או אחותי, או החברה או השכנה שלי, או כל אישה שאני מכירה או לא מכירה".

"לא רוצה לחיות במציאות כזאת"

בשנים האחרונות יש תופעה של עזיבת צעירים וצעירות פלסטינים לברלין, בירת גרמניה, בין אם ללימודים, לזמן קצר או לצמיתות. לחלקם נמאס מהקונפליקט המתמשך, וחלקם מחפשים להתנסות בחוויות חדשות.

אחת מהצעירות האלה היא מייסאן חמאדן, בת 28, פעילה פוליטית ופמיניסטית, תושבת כפר עוספייא, שהקימה את "אורפד שעבכ בחמיכ" (תסרב, העם שלך יגן עליך), ארגון שמטרתו לעזור לסרבני גיוס דרוזים וערבים. היא מאסה בקונפליקט והחליטה לקחת פסק זמן מהארץ, ועברה לברלין לפני שנתיים. לדבריה היא אולי עברה לשם פיזית, אך רגשית היא עדיין כאן, עוקבת אחרי כל מה שקורה, ונושאת עמה את בעיית הנשים והבעיה הפלסטינית.

מייסאן חמאדן (צילום: למא קאסם)

מייסאן חמאדן (צילום: למא קאסם)

גם חמדאן ראתה את עמוד הפייסבוק של טאלעאת, ומכירה את הדמויות הפועלות ביוזמה. היא הציעה להן לקיים עצרת בברלין, בגלל מספר הפלסטינים והערבים הגדול בעיר. היא התחברה ל"חראק פלסטין מדברת", תנועה שמטרתה לקדם את העניין הפלסטיני בברלין, ויחד הרימו את העצרת. בהמשך הצטרפו אליהן גם פעילות סוריות, לבנוניות ומצריות.

לדבריה, "לא משנה איפה את גרה, ביום-יום את עוברת הטרדה מינית. אפילו בברלין, אני הולכת ברחוב, לא משנה איך אני לבושה, וגברים מעירים לי או לנשים אחרות הערות סקסיסטיות. אני לא רוצה לחיות במציאות הזאת, שנשים לא יכולות ללכת ברחוב חופשיות רק בגלל שהן נשים".

חמדאן מוסיפה כי "עבורי כל פעילות היא פוליטית, גם אם היא מוגדרת פמיניסטית. אנחנו פועלות בתוך מציאות פוליטית מאוד קשה של כיבוש ודיכוי. עבורי טאלעאת בברלין הוא חלק ממה שקורה במקומות אחרים. המשותף בינינו הוא שאנחנו נשים שסובלות גם מדיכוי חברתי וגם מהכיבוש. הכיבוש פעל חזק וקשה כדי להנציח את הפרימיטיביות הערבית ולעודד אלימות. הם המרוויחים העיקריים מזה. נשים הן איום רציני, וחברה משוחררת היא איום משמעותי".


סרטון שהפיצו מארגנות ההפגנות – אזהרה: אלימות משפחתית
"אמא? אמא? מה אתה עושה כאן? תע… תעזוב אותי. תעזוב אותי. אמא. תצא החוצה"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מאז הקיץ, השלטונות החריפו את ההצקות לתושבי אל עראקיב. התושבים במחאה לציון שבע שנים להריסה הראשונה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

תושבי אל עראקיב: המדינה מנסה להתיש אותנו ע"י קנסות

המאבק המשפטי של תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר, שנהרס 173 פעמים, עולה מאות אלפי שקלים. עכשיו נחלצו פעילים לקמפיין מימון המונים לטובת תושבי הכפר. "זו הבעת סולידריות בסיסית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf