newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ניתן למגר את האלימות בחברה הערבית. אבל מי ירים את הכפפה?

מספר קורבנות האלימות מתחילת השנה עלה ביום שישי ל-63. יש מי שמצפים מהח"כים של הרשימה המשותפת כיום "לארגן את הכוחות המובילים בחברה כדי שנוכל להחזיר את המושכות להנהגה הנורמטיבית"

מאת:

יומיים בלבד אחרי שהסתיימו הבחירות לכנסת ה-22, המציאות הקשה בחברה הערבית בישראל היכתה שוב. בערב יום שישי, בטווח של שעות ספורות, נרצחו ארבעה אזרחים ערבים ונפצעו שלושה נוספים בשלוש זירות שונות – כפר יסיף, מוסמוס ובסמת טבעון. בכך עלה מספר קורבנות האלימות בחברה הערבית מתחילת השנה ל-63.

המציאות הקשה הזאת מוכיחה לכולם שלתוצאות מדיניות ההזנחה וההפקרה ביישובים הערביים בשנים האחרונות יש לוח זמנים נפרד – המחייב התערבות מיידית, אינטנסיבית ויסודית, וכן הבנה מעמיקה, רצון כן ומנהיגות אמיתית. לפי נתוני מרכז אמאן למאבק באלימות בחברה הערבית, ב-2014 נרצחו בישראל 61 אזרחים ערבים; ב-2015 נרצחו 58; ב-2016 נרצחו 64; ב-2017 נרצחו 72; בשנה שעברה נרצחו 75 והשנה המגמה נמשכת: יותר מ-75% ממקרי הרצח בוצעו בירי מנשק חם.

מבקר המדינה הקודם, יוסף שפירא, הוציא דו"ח מיוחד באוגוסט אשתקד, שקבע כי גורמי הביטחון והשב"כ כשלו במניעת ההפצה והשימוש בנשק בלתי חוקי בחברה הערבית, מה שגורם להתגברות הפשיעה והאלימות. בדו"ח מצויין כי מאז שנת 2000 ועד נובמבר 2017, קיפחו את חייהם 1,236 אזרחים ערבים.

מאז אירועי אוקטובר 2000, נדמה כי הקרע בין החברה הערבית לחברה היהודית בישראל החמיר. דו"ח ועדת אור הממשלתית, שהוקמה בעקבות האירועים, כלל המלצות לתיקון העוול שנגרם לאזרחים הפלסטינים, המהווים חמישית מאוכלוסיית ישראל, כתוצאה ממדיניות ההפקרה וההזנחה של ממשלות ישראל לדורותיהן. אך המלצות אלה לא רק שלא יושמו, אלא שהמדיניות הזאת העמיקה – ותוצאותיה החמירו והלכו עם השנים.

הורי קורבנות אירועי אוקטובר מפגינים מול בית המשפט העליון בזמן ישיבות ועדת אור, ב-2011 (צילום: פלאש90)

ההמלצות לא יושמו. הורי קורבנות אירועי אוקטובר מפגינים מול בית המשפט העליון בזמן ישיבות ועדת אור, ב-2011 (צילום: פלאש90)

אין כמעט חולקים על כך שתופעת הפשע והאלימות הגואה בחברה הפלסטינית בישראל היא אחד מהסממנים הבולטים של המדיניות הזאת. היא גם מסמנת השתלטות של תת-תרבות חדשה, זרה וא-נורמטיבית, על המרחב הציבורי ביישובים הערביים במדינה.

לשאלה מה גרם להידרדרות הזאת יש שתי תשובות עיקריות בקרב הפעילים בנושא בחברה הערבית. הטיעון הראשון הוא פונקציונלי – כלומר המשטרה פועלת בצורה רשלנית במיגור האלימות והפשיעה בשל זהותם של הקורבנות. הטענה היא שהמשטרה היא ראי לחברה הישראלית, שלרוב מחזיקה בתפישות ימניות, ולכן חוסר הרצון להשקיע משאבים בטיפול באלימות ביישובים הערביים אינו מפתיע.

הטיעון השני הוא פוליטי – לפיו התפישה במשטרה היא שהפשיעה הגואה בחברה הערבית משרתת את המדינה, בכך שהאזרחים הערבים נאלצים להתעסק בבעיות הפנימיות שלהם במקום בשיח פוליטי-לאומי-אזרחי. לפי טיעון זה, יש אינטרס לשמור את בעיית האלימות על אש קטנה כדי להגביל את מעורבותם של האזרחים הערבים בסוגיות פוליטיות שקשורות ליחסים בין האזרח למדינה.

כך או כך, ברור שמה שעומד בבסיס הבעיה הקשה, שרק מחמירה והולכת, הוא מצד אחד היעדר אכיפה מספקת מצד המשטרה של איסוף הנשק הבלתי חוקי מהיישובים הערביים, ומצד שני היעדר חקירות רציניות לאירועים הרלוונטיים – שמניבים מעט מאוד כתבי אישום נגד החשודים, אם בכלל. סביר מאוד להניח שאם הנרצחים היו יהודים ולא ערבים, התנהגותה זו של המשטרה לא היתה עוברת בלי ביקורת קשה מצד הציבור והתקשורת.

הפגנה של ראשי מועצת טייבה נגד האלימות בעירם ובמחאה על אוזלת ידה של המשטרה לטענתם, ב-2012 (צילום: יואב ארי דודקביץ' / פלאש90)

"תרבות עוינת" בתוך המשטרה. הפגנה של ראשי מועצת טייבה נגד האלימות בעירם ובמחאה על אוזלת ידה של המשטרה לטענתם, ב-2012 (צילום: יואב ארי דודקביץ' / פלאש90)

בדו"ח ועדת אור היתה התייחסות מפורשת להימצאות "תרבות עוינת" בתוך המשטרה כלפי האזרחים הערבים. יש שיאמרו שהיחס הזה מייצג את יחסם הכללי של מוסדות המדינה כלפי החברה הערבית.

מדיניות ההפקרה יצרה תחושת חוסר אונים בקרב הציבור הפלסטיני ביישובים הערביים, שהפכו כבר מזמן לפאבלות ושכונות מצוקה. בנוסף, יחסה של המשטרה נתן מעין אור ירוק למבצעי הפשעים ובעיקר לשולחיהם, שהשתלטו במידה רבה על חלקים רבים במרחב הציבורי ביישובים הערביים בשנים האחרונות.

וכיצד מתמודדות הרשויות המקומיות ביישובים הערביים עם התופעה? ניתן לומר שהן נעות בין התרעה בקול ענות חלושה לעצימת עיניים מחשש לפגיעה לשיתוף פעולה אקטיבי.

"ארגוני הפשיעה מקבלים לגיטימציה"

לדברי עו"ד רידא ג'אבר, מנהל מרכז אמאן, "ניתן לאמוד את מספרם של ארגוני הפשיעה הפועלים בחברה הערבית בכמה עשרות, בין ארגונים גדולים לשלוחות קטנות של ארגונים אלה. המלכוד טמון בכך שהציבור שותק מחשש לפגיעה, ועל ידי כך מקנה להם לגיטימציה. עם הזמן, פעילותם נתפשת כנורמטיבית, והם אף עלולים להיתפש כאינדיבידואלים שנהנים ממעמד חברתי ופוליטי מכובד".

ג'אבר מוסיף כי "הסכנה נובעת לא רק מהשתלטותם על הרחובות ביישובים הערביים, אלא גם על התודעה של התושבים. הם מנכסים לעצמם לא רק מכרזים וכסף ציבורי, אלא בעיקר סטטוס פוליטי כגורם לגיטימי בעיני הציבור. אפשר לראות בכך סוג של תזוזה מגורם מנודה הפועל בחצר האחורית של החברה לגורם מוביל הפועל בפומבי בחצר הקדמית".

"הסכנה נובעת לא רק מהשתלטות ארגוני הפשיעה על הרחובות ביישובים הערביים, אלא גם מהשתלטותם על התודעה של התושבים. הם מנכסים לעצמם סטטוס פוליטי כגורם לגיטימי בעיני הציבור"

ארגוני הפשיעה האלה מחזיקים מאות עובדים בשטח, או בעגה העבריינית "חיילים", מרביתם בחורים צעירים שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי קשה. לדברי ג'אבר, "העוני, החסך וההזנחה מצד החברה, לעתים גם מצד המשפחה ומוסדות החינוך, מביאים אותם להיקלט בארגוני הפשיעה. שם הם מוצאים יחס שונה, תמיכה רגשית, כוח, סטטוס כלכלי שמתבטא גם בתגמול כספי מהיר, ואפילו משמעות".

ג'אבר אומר כי "המשטרה בחרה ובוחרת לפעול בסוגיה הזאת כמגשרת בין 'הניצים', כדי להרגיש ולהשתיק אירועים נקודתית וארעית, וממאנת להפעיל את סמכותה במאבק למיגור התופעה. במקרה הרצח של מנהל בית הספר הטכנולוגי עמל1 בטייבה, מר יוסף חאג' יחיא, לפני כחמש שנים, התעוררה ביקורת ציבורית קשה בחברה הערבית והמשטרה פעלה ביד קשה נגד ארגון פשיעה שנקשר לאירוע. השקט נשמר במשך שנתיים-שלוש, ואז הבעיה חזרה מחדש וביתר שאת".

לדבריו, "נכון שחובתנו כחברה לפעול בצורה מעמיקה ושיטתית בעניינים של חינוך ורווחה, אך אם הנושא לא יטופל מצד המשטרה בצורה כירורגית, נקודתית ואינטנסיבית בשנתיים-שלוש הקרובות, התופעה הקשה רק תתעצם".

"עבריינים לא יוכלו לעמוד מול חברה מאורגנת"

האזרחים הערבים בישראל רואים בסוגיית הפשיעה והאלימות הגואה נושא מרכזי, אם לא הסוגיה העיקרית מבין הסוגיות הבוערות שבהן נדרשים הח"כים הערבים לטפל. התעלמות הממשלה ממנה מובילה גם לכעס ולתסכול של הציבור מהח"כים הערבים, שנתפשים מבחינתם כאמונים על הקשר בינם לבין מוסדות השלטון.

הח"כים הערבים מצדם מבינים זאת, והתבקשו ומתבקשים להתמודד לא פעם עם הסוגייה הכואבת. בהקשר זה התבלטה פעילותם של הח"כים ברשימה המשותפת בכנסת ה-20, ובראשם ח"כ חנין זועבי, שהציעה תוכנית מפורטת לפעילות מול המשטרה, ח"כ אחמד טיבי בפעילות מול גופי הממשלה ודרישתו להקצאת משאבים וח"כ עאידה תומא בפעילותה למאבק בנגע האלימות נגד נשים.

הח"כים עאידה תומא סלימן ואחמד טיבי, באפריל 2016 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

"נציע תוכנית מפורטת". הח"כים עאידה תומא סלימן ואחמד טיבי, באפריל 2016 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בבחירות האחרונות ולקראת כינונה של הכנסת ה-22 צפויה לח"כים של הרשימה המשותפת הרבה עבודה. לצד הצורך להמשיך לטפל בנזקי החקיקה הגזענית של השנים האחרונות וחיפוש אחר אפיקים ליציאה מהמבוי המדיני הסתום, מסתמן כי הם ייאלצו גם לתת תשובות משכנעות יותר לציבור הערבי באשר לתוכניותיהם המעשיות למיגור התופעה הכואבת.

הח"כים מבינים את כובד האחריות, אך מבהירים שההתמודדות עם תופעת הפשיעה והאלימות מחייבת החלטה פוליטית ברמת הממשלה, שתאמץ תוכנית מעשית להתמודדות עם הסיבות העומדות בבסיס התופעה לצד הקצאת המשאבים הדרושים לכך.

לדברי ח"כ טיבי, "פעילותנו הפרלמנטרית תתרכז באשרור תוכנית מקיפה בתחומי החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי, העוני, הרווחה, ייבוש השוק האפור, ובעיקר פעילותה של המשטרה מול הפשיעה המאורגנת ואיסוף הנשק הבלתי חוקי.

"אנחנו נציע תוכנית מפורטת בכל התחומים הללו, שתהווה בסיס להחלטת הממשלה והמשרדים השונים, ושתוכן בידי אנשי מקצוע, בהמשך למה שנעשה עד כה מטעם הארגונים השונים בחברה הערבית. אנו נדרוש הקמת מנהלה ממשלתית עצמאית שתרכז את הפעילות ושתפעל בתיאום בין המשרדים הממשלתיים הרלוונטיים למען יישומן של כל ההחלטות, לצד הכנת תוכנית פעולה יישומית תחומה בזמן עם הרשויות המקומיות הערביות ושלוחותיהן השונות".

לדברי ג'אבר, "תפקידם של הח"כים הערבים, הוא להוות הגוף המקשר בין השלטון המרכזי לרשויות המקומיות לעניין הובלת תוכניות והקצאת משאבים למיגור התופעה הקשה. לצד זה תפקידם הוא גם ארגון הכוחות המובילים בחברה כדי שנוכל להחזיר את המושכות להנהגה הנורמטיבית, כגון שלטון מקומי, גופים פוליטיים, מוסדות חינוך, רווחה, דת ועוד, ומיצובם מחדש בהובלת המרחב הציבורי ביישובינו. שהרי עבריין, אלים ככל שיהיה, לא יוכל לעמוד מול חברה מאורגנת".

לקראת הרכבת הממשלה החדשה נותרה שאלה מרכזית אחת – האם מישהו ירים את הכפפה? האזרחים הערבים מהווים חמישית מאוכלוסיית המדינה, ושיתופם, גם כתמיכה חיצונית, כגורם לגיטימי ומשפיע הוא הערובה היחידה הוודאית לשינוי מדיניות, שיביא לעצירת ההידרדרות ולפתרון הבעיה בטווח הבינוני.

סנאא חמוד היא עיתונאית עצמאית, יועצת תקשורת ומשפטנית מנצרת      

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf