אנחנו, האזרחים הערבים, נותרנו הקבוצה היחידה שמאמינה פה בשלום

אנחנו לא יכולים לעשת דה הומניזציה ליהודים שאנחנו חיים אתם, ולא לבני עמנו בעזה ובגדה. הפגנה בכיכר הבימה בתל אביב, מאי 2021 (צילום: אורן זיו)

"בכר, התעורר, חמאס כבשו את ישראל". להודעה זו התעוררתי באותה שבת, 7 באוקטובר בשנה שעברה. כמו בכל שבת, לא כיוונתי את השעון המעורר, וכמו כולם התעוררתי מופתע מהמראות של אנשי חמאס שמסתובבים בעוטף עזה ופותחים באש.

>> איומים, חקירות וצנזורה עצמית: העיתונאים הערבים בימי מלחמה

יותר מכל הרגשה אחרת, חשתי באותו בוקר פחד. לא פחד על מדינת ישראל בגלל המתקפה של חמאס, ואפילו לא פחד על עזה בגלל התגובה הצפויה של ישראל או פחד ממה שעלול לקרות בעקבות האירועים האלה. זה היה פחד מהלא נודע, פחד ממשהו שמעולם לא קרה לפני כן.

במלחמת אוקטובר 1973 טרם נולדתי, ולכן מעולם לא ראיתי את ישראל מותקפת ככה. כל חיי ראיתי בישראל את התוקף, וגם כשהיא היתה נתונה למתקפות טילים מעזה, לא ראיתי בהן משהו חמור מספיק כדי להוביל אותי לתפוס את ישראל כקורבן. גם אם קשה להגדיר אותה קורבן, אין ספק שב-7 באוקטובר ישראל היתה הצד המותקף, במיוחד לאור הפגיעה הגדולה באזרחים ישראלים. לכן עוצמת הפחד היתה גדולה מכל מה שהכרתי לפני, סוג של פחד מעורב בהלם.

באותו יום כתבתי על האירועים בעמודי המדיה החברתית שלי, ואחר כך שתקתי במשך כמה ימים, כי לא היה מה להגיד. ואז התחילה התגובה הישראלית להתעצם, ההפצצות בעזה התחילו להתרחב, והחלו הדיבורים על מבצע קרקעי.

במהלך השבועות הראשונים של המלחמה, פתחה המשטרה, בהשראת השר איתמר בן גביר, במערכה נרחבת נגד החברה הערבית. במסגרת עבודתי, סיקרתי מעצרים וכתבי אישום. כך כתבתי על צעירה שנעצרה אחרי שפרסמה צילום של שקשוקה, על מעצר של אזרחים פלסטינים מכיוון שעקבו אחר עמוד שדיווח על החדשות מעזה (וזאת אפילו בלי שהוסיפו תגובה או לייק לפוסט), ועל מקרים נוספים רבים.

כתבתי בתקשורת, מילאתי את תפקידי העיתונאי, סיפרתי את האמת, דיברתי על הטרגדיה האנושית שהתחילה להתרחב מדי יום בעזה, על מלחמת ההשמדה. מצאתי את עצמי בודד, לצד מספר קטן מאוד של פעילים ועיתונאים, אפשר לספור אותם על כף יד אחת, אזרחים פלסטינים שלא הפסיקו לכתוב על עזה, למרות הסיכון.

מעצרים ללא שום סיבה. פרופ' נדירה שלהוב-קירבוקיאן מובאת להארכת מעצר בבית המשפט המחוזי בירושלים, אפריל 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מאז 7 באוקטובר, לפני שהעליתי פוסט או סטורי או הודעה בעמוד שלי, הייתי שם את עצמי במקומו של חוקר בשב"כ ושואל: האם יש מישהו יכול לחשוב שבפוסט הזה יש הסתה כלשהי לאלימות נגד מדינת ישראל? אם התשובה התיאורטית היתה חיובית, גם כשידעתי שאני לא עובר על החוק, הייתי מוותר על הפרסום.

מהשבוע הראשון השארתי לאשתי מספרי טלפון של כמה עורכי דין ופעילים בתחום זכויות העיתונאים, כדי שתוכל להתקשר אליהם במקרה שיעצרו אותי. עשיתי את זה בידיעה שאני לא כותב דבר שנוגד את החוק, אלא רק מתוך מילוי חובתי העיתונאית וההומנית, אחרי שהבנתי שאנחנו בשלב חדש, שלב חדש של פחד.

הסיפור שלי עם הפחד לא התחיל ב-7 באוקטובר. עד אירועי מאי 2021, לא פחדתי על עצמי או על משפחתי במקום הזה. הגעתי לגיל ההתבגרות עם עליית הימין בישראל. אני כמובן לא מתכוון לעליית הליכוד בשנות השבעים, אלא לעליית הימין של נתניהו אחרי 2009. הייתי עד לשינוי ההדרגתי ברחוב הישראלי, אבל הוא לא הדאיג אותי.

האמנתי שיש לי זכות במקום הזה, שהמטרה שלי צודקת, ושאני דבק בזכויות עמי הפלסטיני. האמנתי שאפשר להשיג את הזכויות האלה באמצעות שלום, בהסכמים, ושהבעיה בישראל טמונה בנתניהו ובכמה קיצונים סביבו.

האמונה הזו נעלמה עם אירועי מאי 2021. ראיתי במו עיניי עימותים ישירים בין ערבים ליהודים, לא רק בין ערבים למשטרה. ראיתי הסתה המונית בקבוצות וואטסאפ וברשתות חברתיות, ובפעם הראשונה הרגשתי פחד אמיתי לעתיד שלי ושל משפחתי כאן. הבנתי שהימין הקיצוני פלש לרחוב הישראלי והשתלט עליו.

ואז הגיע 7 באוקטובר, וההסתה נגד האזרחים הערבים, כולם, ללא הבדלה, הגיעה לא רק מממשלת הימין ומחסידיה. הרגשתי שישראל כולה, ימין ושמאל, מזרח ומערב, נגדנו.

זו היתה השנה הקשה ביותר בחיי ובחיים של כמעט כל מי שאני מכיר, סביר להניח שבחיי כל מי שחי בארץ הזו. ללא ספק הושפעתי מהמראות של 7 באוקטובר, ובפרט ממה שקרה לאזרחים ישראלים. גם אם לא האמנתי לכל הדיווחים הישראליים על האירועים, מה שראיתי בסרטונים הספיק לי כדי להבין שמה שקרה היה איום ונורא. ועם זאת, האמת היא שמדינת ישראל, אף על פי שהיא אוהבת להציג את עצמה כקורבן מול העולם, לא היתה כזו, בשום שלב. היא לא השתהתה אפילו לרגע לאחר מתקפת חמאס בטרם החלה בפלישות האינטנסיביות שלה לעזה.

ישראל חזרה במהירות מתפקיד הקורבן לתפקיד המועדף עליה, תפקיד התוקף, ההורס וההורג. התחלנו לראות תמונות של הזוועות בעזה; זוועות שמעולם לא ראינו כמותן, שהתקשורת הישראלית בחרה להסתיר. תארו לעצמכם שמראה שרידי גופות של ילדים הפך שגרתי; ראש כרות של ילד, או אישה שרופה, או עשרות גופות שנערמו במקום אחד, או קברי אחים, צילומים של משפחות שלמות שנמחקו, האב, האם וכל ילדיהם, נעלמו כולם.

תארו לעצמכם את השגרה שאנחנו חיים בה, כאשר אנו רואים את בני העם שלנו נטבחים יום יום, מבלי שאנחנו יכולים לארגן אפילו הפגנת מחאה (בחודשים הראשונים, מניעת ההפגנות היתה מוחלטת, כעת זה מעט השתנה).

לכך אפשר להוסיף את הגזענות שהתעצמה גם היא; את המשבר הכלכלי שהערבים הם הראשונים להיפגע ממנו, כחברה ענייה; את מכת הפשע המאורגן שפוקדת אותנו; את כל מה שקורה בגדה המערבית, ואת ההתפתחויות האחרונות בלבנון. וככל שהזמן חולף, מעשי הטבח נגד בני עמנו בעזה מתרבים, באחד האחרונים שבהם, לפני ימים ספורים, אנשים נשרפו חיים בבית החולים דיר אל-בלח.

תמונות של הרס בכל מקום. ילדים עומדים בתור כדי לקבל ארוחה חמה, בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, ב-18 באוגוסט 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

תמיד דיברתי עם הילדים שלי על פוליטיקה ועל הזהות הפלסטינית שלהם, אבל תוכן השיחות לא חרג ממה שמתאים לילדים בני 6 ושנתיים. ואז הגיע 7 באוקטובר, והילדים שלי התחילו לדבר על המלחמה, על המתים, על הזוועות שמתרחשות כל יום, ואין דרך להסתיר את זה מהם. הזוועות מציפות את הרשתות החברתיות ואת ערוצי החדשות.

עם התפתחות האירועים בצפון, הילדים שלי החלו להבחין בין קולות פיצוצים וקולות אזעקות. זה הפך לנושא השיחה הקבוע שלהם. אני מתבייש להתלונן על כך שהמלחמה השפיעה פסיכולוגית על הילדים שלי, בזמן שהמלחמה הורגת ילדים אחרים, מבתרת אותם לחתיכות וקוטלת את משפחותיהם, וכשילדים בעזה עדיין שוכבים מתחת להריסות.

אנחנו נמצאים במציאות איומה שהפכה לעגומה עוד יותר, במיוחד עם הפסקת המשא ומתן על עסקה שתסיים את המלחמה. כל הראיות מעידות שהמלחמה תמשיך להתרחב, ואנחנו, האזרחים הפלסטינים בתוך הקו הירוק, חשופים להתרחשויות ולדיבורים בשני הצדדים – בישראל ובתקשורת שלה, ובעזה, בלבנון ובתקשורת הערבית.

יחסית לקבוצות אחרות בחברה הישראלית, המצב שלנו מיוחד. אם יחסי ישראל עם הפלסטינים משתפרים, אנחנו נהנים מכך. אם הם מידרדרים, אנחנו מושפעים מכך לרעה יותר מקבוצות אחרות.

הדבר השני שמייחד אותנו, עכשיו יותר מאשר בעבר, הוא שאנחנו הקבוצה היחידה שעדיין מאמינה באפשרות להגיע לשלום צודק. אנחנו הקבוצה היחידה שעדיין קוראת לכך בפומבי, בעוד שהרחוב הישראלי ברובו, לפי מה שאנחנו רואים בתקשורת לפחות, כבר לא מאמין בשלום כפתרון, עד כדי כך שהרעיון כמעט ולא מוזכר באולפני הטלוויזיה.

אלמלא היו חטופים בעזה, לא היינו רואים הפגנות גדולות בעד עצירת המלחמה. גם הרחוב הפלסטיני בגדה ובעזה לא מאמין ששלום עם ישראל הוא אפשרי. במיוחד לאחר מלחמת ההשמדה הישראלית בעזה, מי שמדבר על עתיד של שלום עם ישראל, נתפס אצל הפלסטינים כלא נורמלי ומוציא את עצמו מהקונצנזוס.

אנחנו, האזרחים הפלסטינים בתוך הקו הירוק, עדיין מאמינים וקוראים לכך בכל פלטפורמה. אנחנו לא יכולים לעשות דה-הומניזציה ליהודים שאנחנו חיים איתם, עובדים איתם ומכירים אותם כחברים או עמיתים, ואנחנו לא יכולים כמובן לעשות דה-הומניזציה לבני העם שלנו בעזה או בגדה. נשארנו, לכן, הקבוצה היחידה שמאמינה ברובה המוחלט שיש פה שני עמים שמגיע להם לחיות. על פניו, זאת עובדה משמחת, אך האמת היא שזה מצב שאין עצוב ממנו.