אמא שלי לא תנאם על כפר סבת, אבל סיפורה לא ייעלם
צעדת השיבה השנתית היתה אמורה להיערך השנה בכפר סבת, הכפר בגליל התחתון שממנו באה משפחת אמי. בלחץ המשטרה, המצעד בוטל ואמא שלי לא תספר מהבמה את סיפור משפחתה שגורשה. ישראל מתעקשת להזכיר לנו שהנכבה נמשכת
לסגור מעגל על הגירוש מכפר סבת. פאטמה עיסא סלאימה ליד חורבות הכפר שבו נולדה (צילום: באדיבות אתר זוכרות)
השנה מצאתי את עצמי מעורבת עד הצוואר בארגון צעדת השיבה, אירוע המאפשר לאזרחים הפלסטינים לזכור את הנכבה, להחיות את ההיסטוריה של 580 הכפרים העקורים, לשמוע סיפורי פליטות מהשורדים ומצאצאיהם ולחלום על צדק שטרם הגיע למחוזותינו. הייתי מעורבת בארגון האירוע יחד עם פעילי הוועד להגנה על זכויות העקורים, כי הצעדה היתה אמורה להיערך על אדמות כפר סבת בגליל תחתון, משם הגיעו סבתא אמנה וסבא מחמוד שגדלתי על הסיפור שלהם.
>> הדור השלישי לנכבה לוקח בעלות על הזיכרון והזהות הלאומית
חשבתי לעצמי שאם אמא שלי תנאם על הבמה מול אלפי אנשים ותספר למה קראו לה "ילדת האוהל" ואיך משפחתה התפרקה תחת האש וכל אחד ברח לכוון אחר, ואם היא תנקוב בשמן של שתי הדודות תוריא וזוהיא. שהלכו לאיבוד כילדות בנות ארבע וחמש עד שנמצאו, ואם היא תזכיר שהדוד שלה לא אוכל תאנים וסברס עד היום כי זה מה שהיה להם לאכול בשדות הפליטות ביולי הארור ההוא, אז היא תסגור מעגל ותוציא מארון הנכבה את הדיכאון, העצב והכעס שנכחו בבית שלנו שנים רבות.
אבל המצעד התבטל. אמא לא תהיה על הבמה, והנאום שהכינה ושלחה לי שוב ושוב גרסאות שלו לא יזכה להישמע.
תהלוכת השיבה הפכה עם השנים למסורת: משפחות שלמות, פעילים, קבוצות וארגונים נוסעים לכפר שנבחר, ובעיקר לשדות או לאדמות שנשארו עליהם שרידי מסגד, בית ספר או בית קברות. הצעדה מאורגנת בתיאום מלא עם רשויות החוק. מספר המשתתפים גדל משנה לשנה, והאירוע הפך ליום מיוחד שבו חיים לכמה שעות חוויה מיוחדת של פעילות קהילתית, חברתית ותרבותית שמחזקת את השייכות של הדור השני והשלישי לחלקת אלוהים הקטנה הזאת, לאדמה, לטבע, לשפה ולתרבות הפלסטינית.
זה המקום שבו מרימים את דגל פלסטין ולובשים רקמות וכופייה בלי פחד ובלי להתגרות באיש, עם מופעי מוסיקה, דוכני יצירה, מוסיקה, נאומים, תצוגות של תמונות וחלוקת ספרי ילדים. מצעד השיבה סימל בעיניי את המאבק הבלתי אלים על הנכחת הסיפור של בני ובנות המקום הזה לפני 1948.
מחדשים את הקשר. תמונות פליטים שנשלחו ממחנות פליטים בעולם על קיר המסגד בכפר העקור חיטין (צילום: סמאח סלאימה)
התבקשתי להיות אחראית על התוכנית האומנותית באירוע, וראיתי בזה הזדמנות לאקטיביזם פמיניסטי תרבותי. הכנתי את המארגנים למופעי מחול של נערות ונערים, לזמרת עם עוּד שהיתה אמורה לשיר שירי עם פלסטיניים עתיקי יומין, ולמקהלה שהיתה אמורה לנעול את הצעדה.
הכנתי את עצמי לדיונים על ריקוד משותף של גברים ונשים, שאולי יפגע ברגשות הקהל השמרני, כי הרי בעבר היו אנשים שלא אהבו את הדבקה המשותפת במצעד השיבה, ואנשי דת עזבו את האירוע כמחאה נגד השמעת קולה של אמל מורקוס מעל הבמה. הכנתי את הטיעונים כלפי מי שיבקר את העובדה שאנחנו משמיעים מוזיקה כאשר המלחמה בעזה עדיין טובחת בבני עמנו.
הכנתי אפילו פוסט עם ביקורת על נואמים שלא עמדו בזמנים ושעממו את הקהל, וגם שבחים על הבחירה בישראל פריי כנואם יהודי דתי ראשון באירוע המרגש הזה. הכל היה מוכן: הבמה, המים, הדוכנים, המאבטחים, סדרני התנועה, האמבולנסים, מתקני השירותים הניידים והשלטים. היו מוכנים גם החומרים והתמונות על הכפר שיחולקו לקהל.
אבל אז המארגנים מוועד העקורים דיווחו שלמשטרת טבריה יש דרישות חדשות ובלתי הגיוניות, כמו הגבלת התהלוכה ל-700 איש, כאשר ידענו שיגיעו אלפים. הם דרשו שהאנשים יגיעו רק באוטובוסים ולא בכלי רכב פרטיים, וביקשו מספר מופרז של מאבטחים. הם הוסיפו לרשימת הדרישות גם הסכמה של הרשות המקומית "המארחת", המועצה האזורית גליל תחתון, אף שבחרנו מסלול שלא עובר באדמות מנהל מקרקעי ישראל – אדמות שבעצמן הופקעו מכפר סבת, כמובן – ובסיורי שטח מקדימים עם המשטרה הצענו חלופות. המשטרה ביקשה גם התחייבות מהמארגנים לא להניף דגל פלסטין, אף שהדגל הוא סמל לתהלוכה ואין צעדה בלעדיו.
ראש המועצה האזורית גליל תחתון וסגנו פרסמו הודעה שלפיה הנהלת המועצה מתנגדת נחרצות לקיום האירוע. במועצה הזהירו מפני סיכון ביטחוני, פגיעה בחקלאות ובעיקר – ניסיון לערער על עצם נוכחות היישובים באזור. "הריבונות הישראלית כאן אינה נתונה למשא ומתן", נאמר בהודעה, "לא נאפשר קיום אירוע המערער על זכותנו לחיות כאן בביטחון ובכבוד".
היהודים מפחדים מכל נוכחות ערבית. צעדת השיבה ליד שפרעם, מאי 2024 (צילום: אחמד אל-באז)
הדאגה לשדות הבצל והתירס ולמטעים ברורה לחלוטין. אף שהעונה נגמרה וכל השדות חרושים וריקים, כולנו במקור פלאחים וחשובה לנו החקלאות המקומית. מה שלא מובן הוא החלק בהודעה המדבר על ערעור "הריבונות הישראלית". איך צעדה כזו מעוררת חרדות קיומיות אצל ראש המועצה? איך קורה שאחרי 77 שנים, כל נוכחות ערבית מכל סוג עדיין מאיימת על "זכות (היהודים) לחיות כאן"?
החרדה הקיומית הזו שמעורר אירוע זיכרון, מספרת בעצמה את סיפור הנכבה. מדי שנה אזרחים ערבים מגישים, לפי חוק, בקשה לגופים המייצגים את "הריבונות הישראלית", ונענים לכל הדרישות של הריבונות הזו. איך הם הופכים לאויב? איך המגורשים והפליטים, שבאורח פלא לא מבקשים גירוש ועקירה של אף יהודי, נתפסים כאיום ביטחוני על הנוכחות היהודית בגליל? במקום לעודד פיוס ויחסי שכנות טובה, בניית עתיד משותף ורדיפת צדק, במועצה המקומית דיברו שוב בטרמינולוגיה של מלחמה, של דיכוי, כפייה ואלימות.
כנראה זו רוח השעה. היהודים בישראל היום חייבים להילחם בכל חזית ובכל פינה בכל דבר שאינו יהודי, ועל הפלסטיני אזרח המדינה להבין את משוואת הכוח החדשה, שנוצרה אחרי 7 באוקטובר והתוו אותה בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. עליונות יהודית בכל מחיר, הריסת הדמוקרטיה ושלטון החוק, דיכוי מיעוטים, הכנעה, הכרעה, השטחה, השתקה והעלמה של כל מה שהוא לא יהודי. הכול לגיטימי. בן גביר פרסם מניו יורק הודעה שלא יהיה מצעד עקורים במשמרת שלו ולא ירימו את דגל האויב. המסר התקבל בשטח, ואחרון השוטרים יישר קו.
בסופו של דבר, ראשי הוועד הבינו שאין למשטרה עניין לקיים את הפעילות השנה, והיא עלולה גם להתעמת עם הצועדים ולאכוף את הוראת השר בכוח. הם הבינו שפעילי ימין וגדודים מתלהמים של המשמר האזרחי שהשר הקים מחפשים מראות של גבורה בשמירה על ארץ ישראל. הבנו שמכות וירי הם לא תסריט הזוי. אם המשטרה מפעילה אלימות נגד מפגיני קפלן, אפשר רק לדמיין איזה יחס יקבלו מפגיני הנכבה.
המשטרה התיישרה לפי הקו שלו. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר עם המפכ"ל דני לוי (צילום: אורן בן חקום / פלאש90)
חברי הכנסת, ראשי ועדת המעקב, הנהגת הרשויות המקומיות וכל בר דעת בחברה הערבית יצא להרגיע את הרוחות ולהביע עמדה ברורה נגד רצח חפים מפשע ב-7 באוקטובר ונגד שפיכות דמים, אבל זה לא עזר. מאות פעילים ערבים נפלו קורבן לרדיפה, כליאה, האשמות שווא של תמיכה בטרור והסתה ברשת, במקומות העבודה ובאוניברסיטאות.
אולם שני מיליון האזרחים הפלסטינים בישראל שרדו את 17 חודשי המלחמה, ולכן הוחלט שלא להפוך את יום הנכבה הנוכחי לעילה לתקוף צעירים או ילדים עם דגל. "המאבק שלנו על זכות השיבה, על הזיכרון, ועל השמעת הסיפור יישאר במסגרת החוק ובצורה בלתי אלימה", הכריזה הוועדה המארגנת של האירוע, בעת שהודיעה על ההחלטה לבטלו השנה.
למרות שרבים רואים בהחלטת לבטל את הצעדה ניצחון של הימין האלים של בן גביר על זכות המחאה וחופש הביטוי, אנשי הוועדה המארגנת הבינו שאיפוק ודבקות במאבק בלתי אלים הם הדבר הנכון לעשות מול "ריבונות" יהודית, שמחפשת תמונת ניצחון על הגב שלנו.
ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, הממשלה מתעקשת להזכיר שהנכבה שהביאה הציונות עלינו, ילידי המקום, ממשיכה בכל הכוח. מראות שפיכות הדמים בעזה, ההשמדה המתמשכת והפליטים שעוברים ממקום למקום, דומים מאוד למראות הסבתות והאימהות שלנו, שנסו על נפשן לפני שבעים שנה. השאיפות המשיחיות של ישראל בין הנהר לים, יחד עם תחושת נקם, גזרו את דינה של תהלוכת השיבה לכפר סבת, הכפר הגלילי במחוז טבריה.
בעידן הרשתות חברתיות והמציאות הווירטואלית, עשרות נכחו בערב למידה משותף על כפר סבת. יתקיימו אירועים קהילתיים ומשפחתיים צנועים בעשרות מקומות ברחבי הארץ. אולי לא יהיו אלפי דגלים מורמים בשמיים, אבל אוכל טוב, מוסיקה, ושירה ערבית יהיו, סיפורי הכפרים העקורים יישמעו, תמונות ברשתות יתפרסמו, ועד שמדינת הטרלול תחוקק את "חוק האבטיח", הקינוח העממי והאחיד בכל האירועים המתוכננים יהיה אבטיח מתוק. אתם אולי רוצים פלח קטן ממנו?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
