איפה ה"גנדי הפלסטיני"? ככל הנראה בכלא או גורש לחו"ל
אף שלכאורה לישראל יש אינטרס שהמאבק הפלסטיני יהיה לא אלים, במשך עשרות שנים היא רודפת ומדכאת כל פלסטיני שמנסה לנהל מאבק כזה. את התוצאה כולנו רואים
קהילות שהתגאו במאבק לא אלים נוטשות אותו. חיילים עוצרים מפגין בבלעין, פברואר 2015 (יותם רונן / אקטיבסטילס)
"איפה הגנדי הפלסטיני?" – שאלה-תוכחה זו נהפכה כבר לקלישאה בישראל. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר רק הקצינה עוד יותר תפיסה, שהיתה כבר מושרשת בציבור הישראלי: הסתכלות על הפלסטינים כעל חברה שלא יודעת להביע התנגדות או מחאה, אלא באמצעות אלימות. בהתאמה, מדיניות הביטחון של ישראל, על הפרות זכויות האדם שבה, מוסברת בדרך כלל על ידי הצורך להתמודד עם אלימות פלסטינית או להגיב לה.
>> "זיאד אבו עין רצה ששנת 2015 תהיה שנת המאבק הלא אלים"
לפיכך, ניתן היה לצפות שישראל תעודד גורמים פלסטיניים בלתי אלימים, או לכל הפחות תימנע מפגיעה בהם, ותגן על אותו "גנדי פלסטיני" מיוחל. אבל המציאות הפוכה: ישראל מדכאת באופן עקבי, וביד קשה, את כל סוגי המאבק הפלסטיני הבלתי אלים. הגנדי הפלסטיני המיוחל יושב כנראה בכלא, גורש מהמדינה או שנורה ונהרג מרימון גז ששוגר בכינון ישיר בניגוד להוראות הפתיחה באש, מבלי שהיווה איום, ואיש לא הועמד על כך לדין.
פסיקת בית המשפט בהאג בנוגע לחוקיות הכיבוש והתגובות אליה הדגישו שגישה הזו קיימת בישראל גם ברמת המאקרו: המאבק של הרשות הפלסטינית נגד ישראל מתנהל בזירה המשפטית-דיפלומטית, ואף על פי כן רוב החברה הישראלית מגנה אותו, ובמערכת הפוליטית קראו להעניש את הרשות ואת הפלסטינים על המהלכים האלה.
נייר מדיניות שכתבתי במסגרת היוזמה לביטחון וזכויות אדם סוקר את הדרכים שבאמצעותן מדכאת ישראל לאורך השנים מאבק פלסטיני בלתי אלים. מדיניות עקבית זו כוללת חקיקה נגד סוגים שונים של מאבק בלתי אלים; שיטור המפגין אפס סובלנות כלפי מאבק בלתי אלים; וענישה של פעילים, תנועות וסמלים פלסטיניים בלתי אלימים.
כך, למשל, צו 101 בדבר "איסור פעולות הסתה ותעמולה עוינת" משמש ככלי לדיכוי גורף של כל מאבק בלתי אלים בגדה המערבית. כתב אישום שמוגש נגד אדם שנעצר במהלך הפגנה משום שהפר לכאורה את הצו הזה, כולל בדרך כלל האשמות מעורפלות, שלא מבהירות מה הנאשם אכן עשה לכאורה. לדוגמה: "ארגן תהלוכה, אסיפה או משמרת ללא רישיון או קרא או הסית לקיימן, או עודד אותן או נטל בהן חלק בצורה כלשהיא". האשמות מסוג זה מלמדות על אדישות לגבי אופי המעשה שעשה הפלסטיני המואשם בהן או ההשלכות הביטחוניות של המעשה. עיקר המטרה הוא לדכא מאבק מכל סוג, ללא הבחנה.
המקרה של מוחמד עמירה יכול לשמש כדוגמה. עמירה הצטרף לפעולת מחאה ספונטנית בלתי אלימה ליד ההתנחלות ניל"י ב-2011, והתיישב מול דחפור כדי למנוע סלילת כביש על אדמת תושבי כפר סמוך. אף שהמעשה היה לא אלים, עמירה נעצר והואשם בהסתה, בסיוע לארגון טרור, ובהפרעה לחייל במילוי תפקידו. במקרה אחר, עבדאללה אבו רחמה, אחד ממארגני ההפגנות בבילעין, נענש ב-2010 בשל השתתפות בהפגנות בלתי אלימות, ונגזר עליו מאסר של 12 חודשים וקנס של 5,000 שקל.
במזרח ירושלים התמונה דומה. ב-2012, במקביל למבצע צבאי ישראלי בעזה, פיזרה המשטרה הפגנות רבות במזרח העיר באמצעות גז מדמיע וכדורי גומי. השימוש באמצעים אלו באזורים המאוכלסים בצפיפות, ללא שנעשה קודם לכן שימוש בחלופות פחות פוגעניות, נוגד את הנהלים של פעולות המשטרה מול הפגנות. במערב העיר, גם כאשר ההפגנות הופכות אלימות (למשל חלק מהמחאות של המגזר החרדי), לא נעשה שימוש באמצעים כאלה. השיטור הצבאי בירושלים נועד בעצם להגביל כל סוג של מחאה במזרח העיר.
ישב בכלא על מאבק לא אלים. עבדאללה אבו רחמה במעצר, ב-2010 (צילום: אורן זיו)
בהקשר זה כדאי להזכיר גם את מובראכ עווד. עווד, פלסטיני עם אזרחות אמריקאית, הקים ב-1985 את המכון הפלסטיני לחקר אי האלימות, פרסם בערבית כתבים העוסקים בהתנגדות לא אלימה, ובאופן כללי עודד פלסטינים להשתמש בכלים של מאבק בלתי אלים. למרות זאת, ישראל הוציאה נגדו צו גירוש, בטענה שניהל "קמפיין פתוח ואינטנסיבי נגד נוכחות ישראלית בשטחים, הכולל קריאה למרי אזרחי, מעבר על החוק, אי ציות לצווי הצבא ואי שיתוף פעולה". ב-1988 אישר אהרון ברק, אז שופט בבית המשפט העליון, את גירושו.
במהלך עבודתי עם קהילות פלסטיניות בגדה המערבית נתקלתי שוב ושוב באותו סיפור: פעילים וקהילות, שבעבר התגאו במסורת של מאבק בלתי אלים, נטשו אותו כתוצאה מהדיכוי של הפגנותיהם, מרדיפת מוסדותיהם ומההתעלמות מקולם.
מדיניות דיכוי המאבק הבלתי אלים פוגעת בזכויות האדם של פלסטינים, אך גם בביטחון הישראלי, שכן ברגע שמדכאים מאבק בלתי אלים, נוצר תמריץ לפנות לערוצי פעולה חלופיים, כלומר למאבק אלים. פגיעה בפעילים, בתנועות ובמוסדות בלתי אלימים מורידה מהבמה אנשים וגופים המציגים אלטרנטיבה לאלימות, ועשויים להיות פרטנרים למשא ומתן בדרך להסכמים עתידיים. הדיכוי הזה משתיק את ה"גנדי הפלסטיני", וגורם לאנשים לראות את דרכו כחסרת סיכוי ותוחלת.
דיכוי מחאה בלתי אלימה פוגע פגיעה אנושה באחד מעמודי התווך של כל דמוקרטיה. אנחנו רואים כבר היום זליגה של כלי הדיכוי הללו לתוך גבולות 1948. אם ישראל רוצה למנוע פגיעה בישראלים וליצור יציבות אזורית, שתאפשר שגרת חיים ללא מלחמה תמידית, היא חייבת להפסיק לדכא את מי שמחזיקים את המפתח לעתיד כזה. עוד בטרם נגיע לפתרון כולל, ההתמודדות עם הסכסוך באמצעות מאבק בלתי אלים מקטינה מאוד את הפגיעה בחיי אדם, ולכן הגיע הזמן שנכיל ונעודד אותו.
דני ברודסקי חוקר מאבקים לא אלימים ותהליכי הקצנה. ברודסקי הוא חוקר ביוזמה לביטחון וזכויות האדם
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
