ביבי צודק: מערכת החינוך של בנט מדברת שמאל קיצוני

במערכת החינוך למדנו לדבר בלשון של ערכים חברתיים נעלים: האחר, השונה ואני – כולנו בני אדם, ולכולנו שמורות זכויות יסוד כגון חופש הדעה וחופש התנועה. בעולם האמיתי חיים שבעה מיליון פלסטינים תחת שליטה ישראלית ישירה ועקיפה, בתנאים שבין אפליה סמויה ועד ביטול מוחלט של זכויות האדם. עולם הדיבור החינוכי והעולם האמיתי אינם מתנגשים כי אינם נפגשים.

ערכים של שמאל קיצוני במערכת החינוך לכבוד חג פסח

אין לנו שקר גדול יותר במערכת החינוך מאשר "חינוך לערכים", כל עוד הם לא מפורשים ולא מעומתים עם המציאות שמחוץ לחדרי הכיתות. בחינוך לערכים, כוונת משרד החינוך "לערכים שאנחנו המבוגרים גדלנו עליהם", ואין לכם מה לדאוג בעניין, כי מסגרות החינוך "שמות לעצמן כמטרה להטמיע בילדים ובבני הנוער את הערכים הנכונים". מה הם הערכים הנכונים שאנחנו גדלנו עליהם? הפלא ופלא, אלה אותם ערכים שראש הממשלה ושר החינוך מכנים "שמאל קיצוני". מוזכרים שם ערכים אישיים כגון יצירתיות, אומץ, יושר וטוב לב; וכן ערכים חברתיים כגון סבלנות, כבוד למדינה, כיבוד הזולת, שוויון, נימוס ואדיבות.

ערב חג פסח, וגם במערכת החינוך תכונה והתרגשות לנוכח ההזדמנות "לחנך לאהבת החירות ולשנאת העבדות". נפלא. ואכן אתר משרד החינוך גדוש בהצעות לפעילות חינוכית בנושאים אלה. (חלק ממערכי השיעורים מובאים בקבצי וורד, שניתן להוריד מאתר זה). במאמר המופנה למורים, "פסח בכל דור ודור", נכתב: "כשם שהייתם גרים במצרים, ורציתם שייתנו לכם לשמור על זהותכם ולא להיהפך למצרים, כך גם בשבתכם בארצכם אל תפגעו בגר בתוככם, ואל תגרמו לו להפוך להיות כמוכם, אלא תתנו להם לשמור על זהותם!"

> לעולם יש חובה מוסרית לשמוע מה קורה כאן, ולנו החובה לספר

אל תפגעו בגר בתוככם. אילוסטרציה של שמאלן (אקטיבסטילס)

במערך פעילות לכיתות א'-ו' תחת השם: "ערכי היהדות בחג הפסח", מוזכרים חמישה ערכים: ענווה, מסורת, זיכרון היסטורי, "בנפול אויבך אל תשמח", וכן: דברים שכתב הרב שמשון רפאל הירש בשנת 1850: "הישמרו לכם פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם, והוא שורש כל תועבות מצרים". איזה מילים! מעניין אם מישהו בימין קרא בכתבי שמעון רפאל הירש.

במערך שיעור לתלמידי תיכון: "יש לי חלום, שיעור חינוך לקראת חג החירות", מוצע לקרוא מנאום מרטין לותר קינג, ולהוביל למסקנה הבאה: "כדי להבטיח את זכויות היסוד לכל אזרחי המדינה ולמנוע מצבים של הפליה, חוקקה הכנסת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה מגדיר את מעמדו החוקי של כל אזרח במדינה כ"בן חורין" ומבטיח לכולנו חסינות חוקית מפני פגיעה בחיים, בגוף, בכבוד האישי, בקניין, בחירות, ובפרטיות". זוכרים שהימין בישראל מקדם חקיקה לסירוס חוק היסוד? מערך נוסף לתלמידי תיכון מזכיר כי "העם היהודי למוד זיכרון של עבדות וסבל, ובכל דור ודור אנו מצווים להזכיר זאת לעצמנו בדרכים שונות". על כן: "כאשר נקרא כולנו את ההגדה של פסח וניזכר בהיותנו עבדים למצרים לפני אלפי שנים, עלינו לזכור גם את אלו שהפכו בעל כורחם לעבדים ממש ברגעים אלו ממש".

לכיתות ט' מוצעת תוכנית "חולמים ומשנים" שממריצה את התלמידים "לחלום ולפתח חזון חברתי בעזרת חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, דרך בחינה ביקורתית של המציאות". לא פחות. את זאת עושה התוכנית באמצעות חשיפה לתופעות חברתיות של אי שוויון וחוסר צדק. התוכנית מתייחסת גם לפרט, ותחת הכותרת "כל אחד יכול", מוצעות דרכים "להתגבר על חסמים בדרך להצלחה אישית". בשיעור אחר, בשם "להיות בן חורין" השאיפה היא "להנחיל לתלמידים" שחירות היא "היכולת של האדם להשתחרר מהשעבוד להרגלים, למחשבות ולתפיסות המעכבים בעדו, במסעו לגילוי עצמיותו ולמימושה". שימו לב: גילוי עצמי, ולא גילוי חברתי, לאומי או לאומני.

לבסוף אזכיר מאמר המופנה למורות ולמורים, המוציא מתוך ההגדה של פסח ערכים הנוגעים לדרכי ההוראה: הכרה בשונות בין התלמידים, שאילת שאלות בכיתה, שימוש באמצעי המחשה, למידה חווייתית ושיתופית, תכנון וסדר, ענווה, ההכרה בטוב, האמונה בניסים והתקווה לעתיד. כל אלה יכולים "לתת השראה" ולעזור למורות "להמציא את עצמנו מחדש".

בני נוער בישראל מאמינים שבני אדם שווים

השבוע נזדמן לי לקרוא טיוטת מחקר (שטרם פורסם) אודות תוכנית ללימודי השפה והתרבות הערבית. במחקר נבדקו תלמידים בכיתות י' (!), בהשוואה בין אלה מתוכם שלמדו בבית ספר יסודי את התוכנית, לבין אלה שלא. למרבה ההפתעה נמצא שההבדלים בין התלמידים אינם גדולים. לא משום שבוגרי התוכנית אינם מחזיקים עמדות חיוביות כלפי הערבים, אלא דווקא משום שגם מי שלא למדו את התוכנית מחזיקים ערכים דומים.

כך למשל, 88 אחוזים מהתלמידים שלמדו בתוכנית, ו- 85 אחוזים מהתלמידים שלא למדו בתוכנית הביעו הסכמה עם ההיגד: "אני מאמין שכל בני האדם שווים, ללא קשר לדת, מין, תרבות, מוצא, צבע אור וכדומה". זה בהחלט ממצא מעודד, אבל האם זה באמת המצב?

חשבתי על עוד אפשרות לפרש את הממצא. ייתכן והערכים שמבטאים בני הנוער קשורים עם הנתק המוחלט בין ההוראה במערכת החינוך, לבין המציאות שנותרת מחוץ לכותלי הכיתות. כאשר חיפשתי "כיבוש" בחלון חיפוש חופשי באתר משרד החינוך, קיבלתי שתי תוצאות רלוונטיות: האחת כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והאחרת כיבוש ירושלים בידי הרומאים ערב חורבן בית המקדש. כאשר חיפשתי "פלסטין" בחיפוש חופשי באתר משרד החינוך, התבשרתי שאין דבר כזה.

באתר משרד החינוך אין פלסטין, אבל "ערכים נכונים" יש ויש.

אנחנו מצליחים לדבר בעצמנו, ולדבר עם ילדינו, בהתאם לערכים אנושיים וחברתיים. מתוך כך התגבש אצלנו דימוי עצמי נשגב של עם שוחר שלום, אוהב זולת, מקדש זכויות אדם ומנחיל ערכים אלה מדור לדור. הדימוי הזה מופיע במערכי השיעור, הוא מועבר על ידי המורות והמורים, והתלמידים מעידים על עצמם שהם "מאמינים" שהם כאלה.

באותה שעה ממש, במרחק אפס מבתינו, שני מיליון פלסטינים אזרחי ישראל סובלים מאפליה מתמשכת ועמוקה, שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית נמצאים תחת דרגות שונות של כיבוש צבאי משלולי זכויות יסוד, ושני מיליון פלסטינים ברצועת עזה נמצאים תחת מצור מתמשך. הפער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו בכיתות, לבין מה שאנחנו עושים מחוץ לכיתות, אינו מגיע לכלל התנגשות. כאשר בנט (חינוך) ורגב (תרבות) קוראים לצנזורה על השיח החופשי, הם שומרים שהנתק יישמר והפער לא יתפוצץ לנו בפנים.

> חוק קמיניץ, מתנת החג של הדמוקרטיה המהוללת בעולם לאזרחיה הערבים