חוק קמיניץ, מתנת החג של הדמוקרטיה המהוללת בעולם לאזרחיה הערבים

כותב אורח: מוחמד זידאן

אני מקווה שאין ביננו היום איש המופתע מתוצאת הצבעת הכנסת אתמול, רביעי, שאישרה את "חוק קמיניץ", חוק שמשדרג את הרס הבתים של הערבים. שהרי החוק הזה – גם מלפני השדרוג של קמיניץ וסמוטריץ ואנשי הקואליציה שהתגודדו מסביבם – חי ונושם, ובבריאות טובה למדי אפילו. הוא לא ממציא שום שיטה חדשה "לטיפול בבעיה של הבניה הבלתי חוקית"; הרס הבתים הוא חוקי, שריר וקיים.

עבור רובנו, תוצאת ההצבעה הייתה צפויה ובשום פנים לא מפתיעה. מדינת יהודה, שהיא מדינתם של המתנחלים, ממשיכה בגאווה ובביטחון את מלאכת "כיבוש העמדות של האויב", אלה שכיבושם לא התממש במלואו מאז 1948, עמדות חיוניות ואפילו "אסטרטגיות להמשך הקיום" והבריאות של המדינה היהודית, בלשון החזון.

המתנחלים, צריך להזכיר, הפסיקו מזמן להתנחל רק "ביהודה ושומרון". פרוייקט ההתנחלות התרחב מזמן גם לשרון ולשפלה, לנגב, לגליל ולגולן. בשבילם, חוק שדרוג הריסת הבתים הוא אחיו התאום של חוק ההסדרה, שמשדרג את "גאולת הקרקעות" בגדה המערבית "המשוחררת". לתפיסתם, הבולדוזר שהרס את ביתו של יעקוב אבו אלקיעאן, "המחבל הדורס" באום אל-חיראן, התעכב מאוד בביצוע משימתו בגלל "גחמת השיפוט" של כמה שופטים שמאלנים וארגונים שמכוונים ע"י העולם האנטישמי. היום, באישור החוק הזה, הם משחררים את הבולדוזר מכל הכבלים המשפטיים והמוסריים שכבלו אותו כדי "לטפל" בכבשת הרש שנשארה בידי "הנוהרים בהמוניהם" בגליל, במשולש ובנגב.

למען האמת, אנחנו האזרחים הערבים צריכים להודות לדמוקרטיה היחידה והמיוחדת הזו. הרי ברור לנו שאם הדבר היה מוכרע במשאל עם, אחוזי התמיכה בחוק היו עוברים את מספר התומכים והמתנגדים גם יחד. אז תודה לדמוקרטיה שנמנעת מלזרוק אותנו ואת עניינינו לידי ההמון הזועם אך הצודק, בדרכו לשמר את עליונות הרוב. הרי זאת היא מהותה של הדמוקרטיה, כמו שכל ילד ערבי לומד בשיעור האזרחות.

> "פנימה" רוצה שתשכחו מי אחראי לאלימות ולהסתה

לא נגועים בניגוד עניינים? חברי הרשימה המשותפת (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ואם מדברים על המספרים, הרי לכם תוצאת ההצבעה: 43 תומכים, 33 מתנגדים – כולל 13 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת שהם בכלל בעלי אינטרס ישיר בנושא ההצבעה; בדמוקרטיה יותר "נאורה" היו בכלל מונעים מהם להצביע מחשש לניגוד עניינים.

הסיכום של מספר התומכים ומספר המתנגדים מגיע ל-76. זה מזכיר לי שלפני כמה ימים ציינו את יום הזיכרון שלנו – 41 שנים למרץ 1976, יום האדמה, ואז התמונה מתבהרת יותר: המלחמה שלנו על הבית היום היא בעצם שלב חדש והמשך של אותה מלחמה בה הפסדנו אז – המלחמה על שימור האדמות. שמחת ההרס המהדהדת כאן גוברת, עושה רושם, על סכום הכאב של הרס כל הבתים של הערבים "מפרי החוק, גנבי הקרקעות, המסתננים לאדמת המדינה והכופרים בהבטחת האל".

להתראות בהצגה הבאה

אני מתבונן לרגע בצד השני של הסיפור וחושב לעצמי: אם הייתי חלק מקבוצת הרוב, הייתי מתעניין מאוד במספרים של התוצאה. שלא תטעו – לא את מספרם של התומכים ולא את מספר המתנגדים ״השמאלנים למיניהם״ הייתי מחפש, אלא דוקא את המספר של הנעדרים – 44 במספר! איך הם מעיזים שלא להתייצב לימין הזכות ההיסטורית שקובעת לה היום רף חדש? והייתי מקווה בכל לבי אז שאלה אינם נמנים עם אלו שיתפסו בעין המצלמה מבלים בקזינו ובחופים של בורגס, או חס ושלום בחנות הדיוטי-פרי בשדה התעופה המפואר ע"ש האבא המייסד, עם בקבוקים של שמפניה וחפיסות של סיגרים.

לאלו שעזבו את משפחותיהם כדי להיענות לקול הקורא ולהתייצב בשירות המקהלה – אנחנו מצטערים שהפרענו לחופשתכם ("פגרה" בלשון הכנסת) והפרענו לתוכניות הנסיעות לחו״ל שבטח נדחו לחלקכם. אבל מה לעשות, זו היא המציאות, ו"מדינת היהודים" לא יכלה בשום אופן לדחות נושא חשוב זה לאחר החגים, ולאפשר ל״ערבושים״ להמשיך ולצפצף על החוק המקדש את האדמה ואת כל מה שבינה ובין השמים שמעל, שמים שגם הם מקודשים לעם הנבחר בלבד.

תודה רבה לח"כים הערבים שהתאמצו למרות שידעו לנבא את התוצאות מראש. תודה רבה עוד יותר לח"כים הציוניים ששרו הפעם מחוץ למקהלה, וטעמו לכמה דקות את טעם ״המיעוט״. ותודה מיוחדת לאלה שאזרו אומץ ונמנעו, או התנגדו בהעדרם.

חג שמח לכולם, גם לתומכים וגם למתנגדים, גם לאלו שהשתתפו וגם לאלה שנעדרו. הרי חג החירות בשער, ומה שעשיתם אתמול הוא "האבא של האבא של החירות". חג שמח, ולהתראות בהצגה הבאה בתאטרון האבסורד שבירושלים, שהרי כולנו יודעים שההצגה תמשך ותמשך, עד שיום אחד נצטרך להעלות אותה על במות בינלאומיות שמראות ענין שמתעצם מיום ליום.

מומחד זידאן, מנכ"ל, האגודה הערבית לזכויות האדם – נצרת.

> איפה שיש מאבק, יש תקווה