"אין דבר כזה שינוי שם על רקע פמיניסטי"
שיניתי את שם המשפחה שלי בחזרה לשם נעוריי. במשרד הפנים החליטו שזה אומר שהתגרשתי. עכשיו לכי תסבירי שאין לך אחות ותנסי להנפיק לבן שלך דרכון. קפקא בבית שמש
השבוע ניגשתי ללשכת מרשם האוכלוסין בבית שמש במטרה להנפיק לבן המתבגר שלי דרכון. הוא נוסע עם חברים לחופשת סקי במקום שיש בו חורף, שלג וקור אימים באירופה וזה עולה כסף. יצאתי ממש מוקדם כדי להספיק לחזור לעבודה בשעה סבירה. שני ערבים בודדים בתור לא ארוך שכולו חרדים מכל הגילאים. אחרי שעה הגיע התור שלנו.
"שילמתי מבעוד מועד באינטרנט", הצהרתי בכבוד דיגיטלי נדיר בפני הפקיד המנומנם והנחמד ששאל כמה שאלות ותקתק במקלדת. הוא הסתכל עלי במבט מפקפק ואמר: "לפי המחשב את מתגרשת, לכן צריך את הגרוש שלך שגם הוא יסכים". הלם הכה בי.
– "אני לא גרושה אדוני, על מה אתה מדבר?"
– "רשום פה, 'בהליך גירושין'. זה מה שהצהרת לפני כמה שנים כאשר שנית את שם המשפחה שלך".
– "לא שיניתי. השם היה סלאימה-אגבאריה ובחרתי להישאר רק עם שם המשפחה שלי. סלאימה. זה אקט פמיניסטי, אתה מבין?"
– "לא יודע, את כנראה אמרת לפקידה והיא כתבה שאת פרודה".
– "אף פעם לא היינו בהליך גירושים. אני עם זוגי כבר 22 שנה, לא נפרדנו. איך רשום פרודים?"
התחלתי להגן בכל הכוח על המערכת הזוגית שלי, כאילו הכבוד המשפחתי הזוגי נפגע עד עמקי נשמתו רק מעצם החשש שהעלה הפקיד. הבן שלי, נבוך מהמעמד, זכר שהיה איתי אצל הפקידה כששיניתי את שם המשפחה והתחיל להתווכח ולהעיד שהוריו חיים ביחד.
"יש לך פסק דין?"
ניגשתי למנהלת הלשכה בניסיון להסביר לה את המצב כדי שתיתן לנו להתקדם בתהליך הנפקת הדרכון עבור הצעיר העצבני. האישה לא הקשיבה והתחילה לדקלם מילים בשטף בלי הפסקה: "אישה שמשנה שם צריכה סיבה. אולי את פרודה? אולי בעלך לא בבית ויש לו בת זוג במקום אחר? למה הפקידה רשמה גרושה? בטח אמרת משהו". היה נדמה לי שעוד מעט היא תשלוף לי מספר טלפון של חוקר פרטי.
"אני לא גרושה, תביני. אין לי בעיה להיות גרושה", חזרתי בי. "זה לא מעליב אותי". התבלבלתי בין הטיעונים והרצון שלי להסביר עקרונית שגירושין זה מצב משפחתי נורמלי ולא סטיגמה בחברה. תודה לאל, שלא גלשתי לסוגיית מעמדן של נשים ערביות גרושות. "אבל", עמדתי על שלי, "אני לא מתגרשת! שיניתי את השם כאקט אידאולוגי פמיניסטי. זה תהליך אישי שעברתי", הקול שלי התרומם.
– "תהליך אישי של גירושים? אני לא יודעת מה זה אקט פמיניסטי. יש לך פסק דין?"
– "פסק דין שאני פמיניסטית?"
– "לא. שאת לא גרושה, או שאת לא בהליך היפרדות".
– "איך אני יכולה להוכיח דבר כזה? לא היינו אף פעם בבית משפט או אצל עורך דין בנושא. זוג יכול להראות שהוא נשוי, אבל להוכיח שהוא לא נמצא בהליך גירושין, ולא היה אף פעם – איך עושים את זה?"
– "אם תגידי לי שהיום יום ראשון, אני אאמין לך וארשום במחשב. אם תבואי אחרי זה ותגידי שזה היה בכלל יום שני, אני חייבת להוכיח או את?!"
על פניה של המנהלת עלה פרצוף של ניצחון בדיבייט חייה.
> השחיתות נמצאת בקו המחבר בין גבעת עמל לאל עראקיב
בעודי מנסה להבין את ההשוואה, הבן שלי התווכח איתה והציע פשוט לפתוח את לוח השנה ולראות מה התאריך. לבסוף היא הציעה פתרון:
– "תביאי את בעלך לכאן ותחתמו על תצהיר שאתם גרים עדיין באותו בית ולא התגרשתם".
בשלב הזה החלטתי לנסות את דמות הערבייה המדוכאת, בתקווה שזה יעזור לעורר בליבה רגישות תרבותית שתושיע אותי ממצבי התמוה.
– "את מבינה שאני ערבייה נכון?"
– "כן, מבינה. זה לא משנה".
– "את מבינה שהבקשה להביא את 'בעלי' לכאן עכשיו, כדי לבשר לו שאתם החלטתם שאנחנו מתגרשים והוא יצהיר שאנחנו לא – זה מביך ולא מתאים? זה עלול לפגוע במרקם המשפחתי שלנו".
– "כן, זה לא נעים. אני מבינה. למה שנית את השם מלכתחילה?"
– "לא שיניתי. היה סלאימה אגבאריה והחזרתי אותו לסלאימה בלבד. אני עדיין עם אותו בן זוג, החזרתי את השם לא את האיש עצמו. אנחנו תקועים ביחד כבר עשרים ושתיים שנים, ומחר יש לו יום הולדת. את רוצה שבמקום לברך אותו ביום הולדת שמח אני אצטרך להגיד לו: 'ביש מזל, משרד הפנים גירש אותנו?'"
– "אין דבר כזה שינוי שם על רקע פמיניסטי. לא מעניין אותי פמיניסטית, אין לי איך לרשום את זה. תביא את בעלך ונחזיר את המצב ביניכם לקדמותו".
הבן שלי התייאש והתקשר לאבא שלו, שלא הצליח להבין למה צריך שני הורים כדי להוציא דרכון אחד לילד. בינתיים, ציבור הלקוחות זכה למופע תאטרון חינם על משפחה ערבייה מוזרה ומתוסבכת, עם גירושין, בן אחד ולא ברור מי נשוי למי.
הממד הסימבולי
ישבנו לחכות ל"בעלי", וחשתי את הכעס והתסכול של הבן שלי באוויר. ניסיתי להכיל את הזעם שלו. אהוב שלי, למה הוא צריך לחוות את זה? התחלתי להסביר לו את חשיבות שם המשפחה של האישה, ואיך נשים מתלבטות עם הסוגיה הזו ועוברות תהליכים נפשיים עמוקים בנושא העברת "הבעלות" עליהן על שמו של בן הזוג שהן אוהבות אבל לא רוצות להיגרר אחריו. דיברתי על הפתרון – גם וגם, אבל אז השם מתארך ולא נכנס לשום ריבוע בטופס, אפילו של מועדון הלקוחות בסופרמרקט. המשכתי לדבר על נשים וחופש בחירה, זוגיות וחיי משפחה, ואז ראיתי לנגד עיניי את האש יוצאת מפיו של הבן שלי וכיצד הר הגעש אוטוטו מתפוצץ לעברי: "קשה לך עם השם שלך? ארוך או קצר? את והפמיניזם שלך! על זה את מתלוננת? שמת לב איזה שם בחרת לי??"
– "כן. מוחמד. השם שלך".
– "ואת לא חושבת שזה בעייתי היום? מה זה מעלה בך, על מה את חושבת?"
– "השם הכי נפוץ בעולם. זהות, דת. זה שם בעל עוצמה רבה".
– "את חושבת שהוא כזה. זה ממש לא".
– "אתה יכול לשנות אם זה כל כך קשה לך. כאשר תגיע לגיל 18", התקפלתי די מהר.
– "אני לא רוצה לשנות אותו. נולדתי איתו ואתמודד, זה מה שיש. זה ההבדל בינינו".
– "מצוין. אני שמחה שכך ענית. גם אני חזרתי לשם שנולדתי איתו, בלי תוספות".
> לעולם לא תוכל להיות "החייל הטוב במחסום"
הוויכוח נמשך עד שזוגי הגיע, וביקש להבין למה הקפצנו אותו בבהילות רבה כל כך. עטוית חיוך מגוחך ניסיתי למזער את הנזק ולהסביר את הסיטואציה ואיך נקלענו אליה. "אתה זוכר כאשר חזרתי להיות סלאימה בלי אגבאריה…? אז זהו שמשרד הפנים… הם חשבו שנפרדנו. טעו. טעות אנוש. איזה קטע?"
הוא שתק לרגע.
– "טעו? מי טעה? את לא חושבת שיש לתקרית הזו ממד סימבולי?"
– "בבקשה, בחייך עומר. נלחמתי פה את כל המלחמות הפמיניסטיות שלי, אל תתחיל עם עכשיו עם הממד הסמלי, הסמוי, התת המודע. לא מכירים את זה במשרד הפנים. תחתום על התצהיר. אנחנו ביחד וזהו. תסתכל על מוחמד, בוא נסיים את הטקס האהבל הזה".
המשפחה בהרכבה המלא נכנסה שוב ללשכה. הרמתי את הראש בגאווה זוגית בלתי מוסברת, כדי להפגין זוגיות תקינה מול כל אלו שצעקתי בפניהם שעה קלה קודם. כאילו רציתי להגיד להם: הנה "בעלי", אנחנו לא גרושים, הכל בסדר. אני סתם פמיניסטית עקשנית וטיפשה, אבל עדיין נשואה! בקיצור עלוב ופתטי מצבי.
התיישבנו מול הפקיד שעשה לנו בדיקת זוגיות במבט סורק שהעביר עלינו מלמעלה למטה. הוא לקח את התעודה של זוגי, הלך, צילם, דיבר, וחזר ואמר: "אדוני, לפי זה אתה רשום כתושב הכפר הזה בצפון, לא נווה שלום". קפצתי מיד. "כן, כן. אבל אנחנו גרים בנווה שלום כבר 17 שנה". עומר הסביר שהוא פשוט לא עשה העברת כתובת אבל שהוא חי בכפר פה בנווה שלום ביחד איתי, אישתו.
עוד ויכוח קצר ובסיומו כתבתי תצהיר שאני חיה עם הגבר הזה באותו מקום, שאנחנו לא מתגרשים ושאני מסכימה שהוא יגור אצלי. דווקא אהבתי את הרעיון שאני מאשרת לו שהוא יגור אצלנו בכפר החמוד שלנו. זוגי חתם על כך שהוא "בעלי" שהוא חי איתי ושהוא אינו נמצא בתהליך גירושים מאף אחת. קהל הנוכחים נשם לרווחה, וכמעט מחא כפיים. אמרתי לעומר "מזל טוב, בעלי היקר. תרצה או לא תרצה לפי המחשב של משרד הפנים אנחנו מרגע זה שוב בעל ואישה".
הבן התקפל לתוך הרכב. זוגי נסע לשלום ברכב שלו. בדרך החוצה שמעתי בחצי אוזן את אחת הנשים הדתיות לוחשת לחברתה "לכי תדעי, אולי הוא נשוי לעוד אישה, וזאת לא יודעת? ככה זה הערבים". שלא כמנהגי המשכתי בדרכי, את מנת המאבק שלי קיבלתי להיום, אך אני שומרת לעצמי זכות התגובה המלאה לעתיד.
בינתיים אני יוצאת לחגוג את הזוגיות שחודשה לה בתוקף התצהיר ממשרד הפנים. וכל שנותר לי לקוות הוא שהבן שלי יצא לחופשת הסקי שלו עם לב חמים ונעים כלפי הוריו המתוסבכים, שהתברכו בבן שקוראים לו מוחמד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן