הטענה כי "אין בעזה חפים מפשע" עוד תתהפך על תלמידי ישראל

יסוד החינוך המודרני הוא בהכרה בקיום האוטונומי של כל ילדה וילד. ילדים חוגגים פתיחה של בית ספר בח'אן יונס, 11 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

השבוע כתבה מנהלת בית ספר ברשת חברתית שאין בעזה חפים מפשע. הטענה הזאת היא נפשעת, לא משנה מי כותב אותה, אולם מפי נשות ואנשי חינוך היא ארורה שבעתיים. זאת משום שיסוד החינוך המודרני הוא בהכרה בקיום האוטונומי של כל ילדה וילד. זכותם לחיים ולחינוך היא מוּלדת, ואינה ניתנת על תנאי מטעם בעלי הכוח.

להכרה זאת אין גבולות. אם אין לתינוק הפלסטיני קיום משל עצמו, גם לתינוק הישראלי אין. לא פלא אם כך, שאותם אלה שגוזרים דין מוות קולקטיבי על הילדים הפלסטינים הם גם אלה שמצדדים בצמצום הלמידה המשמעותית של ילדי ישראל לטובת הנחלה, הטמעה או צריבת זהות יהודית לאומית אחידה. שני צדדים לאותו מטבע: גזענות כלפי חוץ ופשיזם כלפי פנים.

שלוש סיבות מדוע יש בעזה חפים מפשע

הטענה שאין בעזה חפים משפע היא כמובן בלתי מוסרית. אחת מאמות המידה של מוסר היא, שאין יוצא מן הכלל כלפי עצמי. כלומר, שהזולת הוא שווה ערך לי, וההתנהגות שלי תהיה מותרת ותקפה לכל בני האדם בנסיבות דומות. מכאן שלא יכול להיות שיפוט ייחודי עבור תושבי עזה, שאינו חל גם על תושבי ישראל והעולם כולו.

הטענה הזאת היא גם גזענית, שכן היא מכלילה מן הביולוגי על התרבותי. היא מניחה שתינוקות שנולדו להורים בעזה הם לא רק בעלי תכונות ביולוגיות מולדות, המאפיינות כל קבוצה שמתרבה בתוך עצמה. הם, נוסף על כך, גם בעלי תכונות תרבותיות מולדות, בלתי ניתנות לעיצוב, ושאינן תלויות בהקשר החברתי שבו הם גדלו. אגב, אם התרבות היא מוּלדת, ממילא אין תפקיד לחינוך.

למרבה הצער, הטענה הזאת היא גם מגש הניצחון של הטרור. הטרור עושה שימוש "באלימות גדושה שאינה מכירה בחפים מפשע", על מנת "להביס מבחינה פסיכולוגית את היריב". והנה, גלי האלימות המקצינה והולכת, הניבו גל "מתפכחים" שהובס פסיכולוגית, ומפרש את המציאות כפי שמצדדי הטרור מבקשים: אין חפים מפשע, נמשיך להרוג ולהיהרג עד קץ הדורות.

הקיום האוטונומי – ליבת החינוך המודרני

לעמדתם של העוסקים בחינוך יש מעמד מיוחד, שכן הם מחויבים לאתיקה של המקצוע. העמדה שאין בעזה חפים משפע סותרת את העמוד המרכזי המחזיק את היכל התהילה של החינוך המודרני. זה החינוך שמבשריו פעלו באירופה במאה ה-16, שהתמסד באמצעות חוקי חינוך חובה במאה ה-18, התקבל כחינוך ציבורי או ממלכתי בכל מדינות העולם במאה ה-20, והניב לאנושות רמת חיים ותוחלת חיים חסרות תקדים.

עמוד התווך של החינוך הזה הוא בהכרה בקיום האוטונומי של כל ילדה וילד. קצר וקולע. הרעיון הזה אמנם הובל בעת החדשה על ידי הוגי דעות נוצרים, אבל הוא נסמך – הפלא ופלא – על ארון הספרים היהודי: "בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כ"ז).

מכאן הסיקו, שצלמם של כל ילדה וילד הם שווים – גם אם הוריהם עבדים, צמיתים, עניים, בורים, מושחתים או פושעים. זהות ההורים אינה מחייבת את עתיד ילדיהם. "הבה נחקה אם כן את השמש בשמיים", כתב המחנך יאן עמוס קומניוס למורים בראשית המאה ה-17, "אשר מאירה, מחממת ומחיה את היקום כולו, כך שכל מה שבכוחו לחיות, לפרוח ולשגשג, יוכל לעשות זאת".

המשמעות החינוכית הייתה שעלינו להעניק לכל ילדה וילד השכלת יסוד כללית, שאינה תלויה במעמד הוריהם או במקצוע הפרנסה העתידי שלהם. תחילה אוריינות קריאה, ואחר כך השכלה רחבה במגוון תחומי הדעת. על סמך לימודי הליבה, כל ילדה וילד מוצאים עניין ללמוד עוד ולהתמחות בתחום זה או אחר. מתוך שניתן להם כר הזדמנויות רחב, הם בוחרים את עתידם.

האיזון העדין בתפקיד החינוך

לחינוך בעולם החדש תפקיד מאזן רגיש. מצד אחד, תפקיד החינוך ללוות ולכוון את התפתחות הצעירים. כך הסביר קומניוס: "כוח הרצון, אם אינו מכוון לעבר כל שהוא אמת לאימתה, הורס את עצמו על ידי שהוא נאחז בכל הדברים השקריים. כוח הפעולה, אם אינו מכוון לדברים ראויים, מתמסר לדברים שאינם ראויים, ומכאן כל סוגי הרשע".

מצד שני, על המחנכים להקפיד לשמור את האוטונומיות של הילדה והילד, וזאת על ידי שיקנו להם את שיקולי הדעת לבחירה. "חשוב עד מאוד שבני האם יבינו את הדברים לאמיתם, וילמדו וידעו כיצד לבחור או להיפטר מהם בקלות על פי חפצם. כך יובטח שיישמר צלם האל בבני האדם, שכן חופש הבחירה יישאר תכונתם הבולטת".

הפרוגרס הוא אדם משכיל ותבוני

לרעיונות אלה של אוטונומיית הפרט, השכלה רחבה ובחירת עתיד, הייתה משמעות חברתית וכלכלית עצומה. תפקידים שונים בחברה ובמשק אוישו על ידי אנשים משכילים שהתמקצעו בתפקידיהם, ולא רק ירשו אותם לנוכח מעמד הוריהם. מכאן השגשוג הכלכלי שהתרחש בכל מדינה שבחרה להשקיע בחינוך ממלכתי. זאת ה"קדמה" שכיום בזים לה בכינוי "פרוגרס". כאן ראשית המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית ומהפכת המידע.

כאן גם ראשית ההומניזם, הנאורות, הליברליות והדמוקרטיה המודרנית. במחצית המאה ה-19 הגדיר יוהאן הרבארט, מי שנחשב לאבי מדע החינוך, את תפקיד החינוך הפורמלי. בית הספר, הוא הסביר, מחנך באמצעות השכלה. זאת משום שלא ניתן ללמוד תוכן מבלי שיעברו דרכו עמדות מוסריות והרגלי למידה, וממילא לא ניתן לרכוש מוסר או לפתח מיומנויות ללא תוכן שנושא אותם.

במילים אחרות, אנשים מתחנכים מתוך שהם לומדים ולא משום שכופים עליהם זהות וערכים. הפצת ההשכלה אינה מקטינה את תפקיד בית הספר אלא להיפך. ככל שאדם משתמש יותר בשכלו, הוא מרחיב את מה שהרבארט כינה "חוג המחשבות". ככל שאדם לומד יותר, מתפתח אצלו כושר הלמידה והוא נעשה עצמאי יותר במחשבתו.

צריבת הזהות היא צמצום עצמאות הילד והילדה

אלא שכל הטוב הזה קורס, אם לא מכירים בעצמיותם של כל ילדה וילד. במקום השכלה רחבה, הזדמנויות בחירה, עצמאות מחשבתית ושגשוג כלכלי, מגיעה החלופה הלאומית: לצרוב זהות קולקטיבית בתודעת הילדים, ובכך לצמצם את עצמאותם.

את החינוך הלאומי ניסח יוהאן פיכטה בראשית המאה ה-19. "היסוד לכל מוסר", כתב, הוא "השעבוד של דחף האנוכיות לאידיאל של הקהילה". ולכן על המורות והמורים "לכונן בלבבות כולם, באופן עמוק ובלתי מחיק, את אהבת המולדת האמיתית והחזקה, את ההכרה בכך שעמנו הוא עם נצחי, ואת ההבטחה לנצחיות של כל אחד מאיתנו". פיכטה התכוונן לעם הגרמני, אבל ציטוט זה מתיישב בקלות גם עם החינוך הלאומי הציוני.

לפי עמדה זאת, תפקיד החינוך בישראל לשלוח את הילדים למלחמה. חיילי מילואים עם בני משפחה סמוך לגבול עם סוריה, 29 בינואר 2024 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

נראה שהמלחמה הנוכחית עוררה מתפכחי פיכטה רבים. כך למשל אמרה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן, שמובילה בכנסת ועדה להעמקת הזהות היהודית: "למידה חווייתית משמעותית, זה לעקור את הזהות היהודית ולצקת במקומה תכנים פרוגרסיביים".

היא צודקת: למידה משמעותית אכן קשורה לעידן הקדמה. "את החיה התבונית, את האדם, לא ידריך שכלם של אחרים, אלא שכלו שלו", כתב קומניוס. אלא שהאדם התבוני מפחיד את חברת הכנסת, משום שהוא עלול לשאול: על מה כל המלחמה הזאת?

הנה בלשונה בדיון נוסף בכנסת: "אנשים יורדים מהארץ כי אין להם שורשים […] מדינת ישראל ביד אחת רוצה לשלוח אנשים למלחמות עקובות מדם וביד השנייה גודעת את השורש של העץ שמסביר להם למה הם צריכים לצאת ולהילחם מלכתחילה".

לפי עמדה זאת, תפקיד החינוך בישראל לשלוח את הילדים למלחמה. וכאן הדברים מתחברים, שכן העמדה החינוכית היא עקרונית, ואינה יודעת גבולות לאומיים.

אותו מבט גזעני, השולל את זכות החיים האוטונומיים של תינוק פלסטיני וכופה עליו זהות של "טרוריסט" מולד, הוא גם המבט הפשיסטי השולל את זכות החיים האוטונומיים של תינוק יהודי וכופה עליו זהות של "חייל" מולד.

מי שלא מאמין בקיום האוטונומי של כל ילדה וילד, פסול מלהיות חלק ממערכת החינוך הממלכתית המודרנית.