איך להתווכח על הכיבוש בארוחת החג ולצאת מזה בחיים
כל בני המשפחה קלטו את הסטטוס נגד המלחמה ואת זה שלא עשיתם לייק לסרטון ההסברה המעולה ההוא על עזה. עכשיו הגיע זמן סגירת החשבונות
המפגש המשפחתי של ראש השנה הוא אירוע מסוכן מאוד לשמאלנים – במיוחד אחרי הקיץ האחרון. זוכרים את הפוסט הנזעם ההוא שהעליתם לפייסבוק בעניין שג'עיה/תקציב ההתנחלויות/אנשים ששמים דגל בתמונת פרופיל? יש בסביבה הקרובה לפחות שני בני דודים ששמו לב אליו וחיכו חודשיים לפתוח אתכם את החשבון. ומה עם הדוד המבוגר של אמא? הוא אולי לא שם לב שלא עשיתם לייק לסרטון ההסברה שהוא הדביק לכם על הקיר, אבל תסמכו עליו שהם לא יחמיץ הזדמנות להסביר לכם, בהתחלה בחיוך ואחר כך בפרצוף אדום מיין, את טיבו האמיתי של "הערבי" (בגוף שלישי יחיד).
מילת המפתח של החג: דאע"ש. אתם עוד תשמעו אותה הרבה הערב. כי השמאלן היום הוא מוצג מוזיאוני, אובייקט שצריך לזהות, לחנך, ואם זה לא עובד, גם לעשות ממנו קציצות. זה ממש לא משנה אם אתם חובבי הפרובוקציות שאומרים בערב פסח ש"חירות זה גם לפלסטינים", או שאתם מהנחבאים אל הכלים שעושים הייד בפייסבוק למי שלא מסכים איתם ומנסים לתחזק בועה נעימה ובטוחה – משטרת המחשבות המשפחתית כבר תמצא אתכם. החדשות הטובות הן שאין לכם מה לדאוג בעניין השידוך או הילדים שאולי ולא עשיתם. החקירה תיקח הפעם כיוונים שונים לחלוטין.
האסטרטגיה המומלצת היא לנטוש את המערכה. בשביל זה יש לכם דרכון אירופאי, לא? סוף שבוע ארוך בחו"ל או לפחות בגליל ימנע מכם מלהפוך לאטרציה הציבורית שתחזיק את האורחים בכיסאות עד 12 בלילה. אבל אם אין אפשרות כזו, או שאתם מסוג המתאבדים השיעים שעדיין מתכוונים לשכנע את אלו שלא ממש לוקחים חלק בוויכוח, כדאי לכם לבוא מוכנים, ולהשתמש רק באסטרטגיות השמאלניות שהוכיחו את עצמן לאורך השנים. הכיבוש פה כבר מ-67', מה שאומר שאנחנו דור שני או שלישי לווכחנים-טרחנים, אז כדאי שלפחות נשתמש בניסיון שצברנו.
1. שיטת "אז מה אתם מציעים" (לשימוש מול קהל מגוון): זו הטקטיקה הכי אפקטיבית שיש לנו בארסנל, בהפרש גדול. הטריק הוא לעולם לא להיגרר לוויכוחים היסטוריים, "מי התחיל" וכל מיני דברים כאלו, אלא להביט אך ורק קדימה. תמיד התפלאתי על מראיינים שנותנים לאנשי ימין לשפוך אש וגופרית על הסמול ועל הערבים ועל אמריקה, ולא פשוט שואלים אותם "אוקי, אז מה אתם מציעים". הדבר הראשון שתמיד קורה זה שהטון הזועם של הימין-מרכז הבטחוני מיד יורד בעשרים דציבלים לפחות, והנאום מתחיל להיות הרבה פחות חד משמעי והרבה יותר עמום. עכשיו תשמעו ססמאות על "יד קשה" ו"אם ניסוג מיהודה ושומרון הם יירו על נתב"ג" וכל מיני דברים כאלו.
בשלב הזה כל מה שאתם צריכים לשאול זה "ואז מה?" כלומר, אחרי שנכתוש ונחסל ונצרוב, מה נעשה? נספח? נגרש? ניסוג מהשטחים? הרי אותן בעיות בטחוניות יהיו גם בעוד חמש או עשר או עשרים שנה, עם אותן גבעות ואותן מרגמות ואותו נתב"ג. הרי הפלסטינים לא ייעלמו לשום מקום, אז מה אתם מציעים, בעצם?
לימין אין תוכנית אופרטיבית אמיתית, ולכן אפשר להמשיך עם הסיבובים האלו לנצח, או לפחות עד הקינוח. ככל שיתברר שהצד השני לא מציע כלום בעצם, שאר בני המשפחה יאבדו עניין. אולי אפילו יעריכו אתכם בתור מישהו עם חשיבה רציונלית. אוהב ערבים אמנם, אבל לא אידיוט. בנסיבות הנוכחיות, גם זה משהו.
יש כמובן את האפשרות שהצד השני יכפיל את ההימור ויצעק: "אין פיתרון! לנצח תאכל חרב!" מניסיון, זו אינה תשובה שהקהל אוהב – במיוחד אלו מבני המשפחה שהם הורים לילדים בגיל הגיוס. אם הם מחליטים להתערב, ניצחתם.
> כך סופח ישוב בנגב למועצה אזורית של מתנחלים בגדה המערבית
2. שיטת אהוד ברק: כידוע, המשפט האמיתי היחיד שמקבל ההחלטות תרם לשיח הציבורי בישראל היה באותו ראיון ישן עם גדעון לוי, בו אמר ברק שאם הוא היה פלסטיני הוא היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור ונלחם בישראל. למרות כל ססמאות ההסברה, יש במשפט הזה איזו אמת פשוטה שרוב הישראלים מבינים. האתגר פה הוא בתזמון. אם אתם שואלים ברגע הנכון "מה היית עושה אם היית פלסטיני", יכול להיות שתקבלו תשובות מפתיעות. אם השיחה תנדוד למחנות הפליטים ולאומללות הכללית בעזה, אתם על הסוס.
הבעיה היא שאחרי הקיץ האחרון הרבה אנשים חושבים שאם הם היו פלסטינים הם היו נלחמים בחמאס בגלל שהוא נלחם בישראל. לכן צריך להראות שגם מי שלא נלחמים בישראל (כמו אבו מאזן) לא מקבלים כלום מהממשלה. בסופו של דבר, תסבירו, ישראל תמיד נכנעה רק למי שנלחם מולה בכח. אחרי האינתיפאדה הראשונה הסכמנו לאוסלו, ואחרי השנייה – להתנתקות. "ובשביל שנסכים לסגת מסיני", תוסיפו, "היינו צריכים את מלחמת יום כיפור, עם אלפי הרוגים". הקהל המבוגר ירשום נקודה לזכותכם, אם לא בגלל הדעות אז לפחות בזכות החיבור להיסטוריה.
3. שיטת האסטרטג (מתאים לקהל עם נטייה לניתוחים גיאו-פוליטיים): טיעון פשוט, שצריך להישלף רק אחרי שכל המשפחה דיברה על דאע"ש. אחרי שידקלמו מולכם את הטיעון הנתניהואי שאסור להסכים היום לשום ויתורים כי יש חיות-אדם כמו המדינה האסלאמית בכל רחבי המזרח התיכון, עליכם לומר משהו כמו "אפשר גם לראות את הדברים אחרת". לראשונה בתולדות ישראל, תסבירו, אין צבא מתפקד ברדיוס של מאות קילומטרים מגבולות המדינה. לא עיראק ולא סוריה ולא החיזבאללה שעסוק במלחמות האזרחים, ואפילו לא המצרים שטרודים בעניינים הפנימיים שלהם ודווקא מתואמים לא רע עם ישראל.
הקיום הישראלי מעולם לא היה בטוח כל כך. מה שיחסל אותנו זה הכיבוש (אופציה ב': הפערים הכלכליים), ולכן דווקא עכשיו, בעמדה של כח וביטחון, צריך להגיע לפשרה הגונה עם הפלסטינים. אם אתם נתקלים בהתנגדות, תחזרו לטכניקה מספר 1. אז מה הם בעצם מציעים?
4. שיטת "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" (פופולרי בשולחנות חג בנוסח העבודה-מרצ). האמת היא שאני נגד הטקטיקה הזו. גם כי בשולחן יכול להיות בן דוד שעבר לאלקנה, ואז הוויכוח הופך אישי בקטע לא טוב, וגם כי שמאל אמיתי לא אמור להיות עסוק בסכסוך אוכלוסיות אחת בשנייה. כל קו הטיעון הזה שאסור להשקיע באוכלוסיה מסוימת (מתנחלים/חרדים/ערבים) ושאת הכסף צריך להעביר למטרות "ראויות יותר" הוא חלק מהיגיון קפיטליסטי-ימני שבו החברה היא מלחמת הכל בכל. שנאת המתנחלים היא מטבע בעייתי מאוד, שנראה מבטיח אבל משרת דווקא את הימין.
> הרחק מאור הזרקורים תנועת החרם צוברת הישגים
5. שיטת לייבוביץ' (לקהלי העבודה/מרצ ובעצם כל מי שמודאג מ"המצב"): הטיעון הבסיסי הוא שהכיבוש הורג את החברה הישראלית. שכל המתח, האלימות, העובדה שאנשים לא יכולים לדמיין פה עתיד של יותר משלוש-ארבע שנים קדימה, היא פועל יוצא ובלתי נמנע של הכיבוש. ובלשונו של הנביא: "המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המינהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת-מרי ערבית – מזה, וברכישת קוויזלינגים [משתפי פעולה] ערבים – מזה. יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון על ידי הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות". הכל קורה כעת בדיוק כמו שלייבוביץ' חזה, תסבירו. אז אולי נשנה כיוון?
אם יש ליד השולחן זוג או שניים שילדיהם בני העשרים פלוס חתכו לניו יורק או לאירופה (בעידוד ההורים, כמקובל היום), יש מצב להנהוני הסכמה. מצד שני, רוב הציבור הישראלי חי די טוב עם הסטטוס קוו. ככה שהגישה הזאת לא תביא אתכם יותר רחוק מתיקו.
6. שיטת המדינה האחת (לשימוש מול קהל ימני מאוד). מדובר בנשק יום הדין: אחריה מרבית השולחן יחשוב שאתם הזויים, אבל זה עדיף מלחטוף מכות. כדי להשתמש בה, צריך להבין שהנחת היסוד של הימין היא שכל השמאלנים הם מין ציפי לבני-שלום עכשיו. שהדבר היחיד שמעניין אותנו הוא לפרק התנחלויות. המטרה כאן היא להמם את היריב בהסכמה מוחלטת איתו, ולסיים את הוויכוח לפני שיהיה לו זמן להתאושש.
לכן, במשך רוב הדיון תנו לצד השני להניח שאתם רק בעד נסיגות. אחרי שישלפו מולכם את כל גבולות הביטחון, ודאע"ש, והמרגמות על נתב"ג, ואולי אפילו את זכותנו על חברון (באופן מוזר, הימין כמעט לא מעלה את הטיעון הזה יותר), תגידו בטון רגוע לבני שיחכם שהם צודקים לחלוטין, ושאין שום סיכוי לפתרון שתי המדינות, ושהיחידים שהבינו את זה הם אורי אליצור, ציפי חוטובלי ורובי ריבלין.
כן, כן, מסתבר שמאז סדר פסח עברתם לתמוך במדינה האחת, ומי ששכנע אתכם זה דווקא הם, בני הדודים מאלקנה שתמיד התאכזבו מהדעות שלכם. הם צדקו לאורך כל הדרך. לכן, תבהירו לבני שיחכם, אתם בכלל תומכים בתוכנית של נפתלי בנט לסיפוח שטח סי, מפני שההמשך הבלתי נמנע שלה יהיה זכות הצבעה גם בשטחי איי ובי. גם דמוקרטיה, גם ביטחון וגם חברון. במקרה שבני הדוד לא העלו את זה בעצמם, תזכירו להם שלא באנו לארץ הזאת בשביל להתנחל בגבעתיים.
בשלב הזה המשך הוויכוח הופך מיותר. ייתכן אפילו שתשתרר דממה. נצלו אותה כדי לפנות את הצלחת, להודות בזריזות למארחים, ולחתוך הביתה. כבר מאוחר, ועל הבוקר יש טיסה לברלין שצריך לתפוס.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן