newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך אפשר לשאוף לשחרור לאומי כשמגפת הפחד אוחזת בנו?

מטיבי והאסלאמית לא היו לי ציפיות, אבל בל"ד וחד"ש חיברו את השחרור הלאומי לשחרור חברתי. זה לא מתיישב עם הצבעה נגד זכויות להט"בים. ברגע שיש נושא שעלול להרגיז את השמרנים, ברשימה המשותפת מתקפלים  

מאת:

בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, הפסקתי להצביע לרשימה המשותפת ולכנסת בכלל, ואין בי שום חרטה על כך. אחרי שעבר חוק הלאום, בזמן שהמשותפת יושבת בכנסת, החלטתי שאין בכך טעם. תמכתי במשותפת כשהיא קמה, אפילו התגייסתי לבחירות והתנדבתי לגייס קולות ולארח את חלק מהמועמדות לכנסת בבית הורי ולהזמין נשים להשתתף.

החברים החילונים במשותפת חוששים להרגיז את השמרנים. ח"כ מנצור עבאס מהרשימה האסלאמית נואם במחאה מול שגרירות צרפת, 29.10.20 (צילום: אורן זיו)

החברים החילונים במשותפת חוששים להרגיז את השמרנים. ח"כ מנצור עבאס מהרשימה האסלאמית נואם במחאה מול שגרירות צרפת, 29.10.20 (צילום: אורן זיו)

ברגע שהמפלגות השונות הודיעו שהן מתאחדות כדי להקים את הרשימה המשותפת, אפילו אנשים, שאף פעם לא הצביעו לכנסת, שמחו והתמלאו תקווה שסוף סוף נהיה כוח, נוכל להשפיע ולשנות דברים. האיחוד הזה נתן לנו הרבה תקווה. אבל כגודל התקווה, גודל האכזבה.

קשה היום להגדיר אם הרשימה המשותפת שייכת לשמאל או לימין. בנושאים המדיניים, כל חבריה מסכימים, אבל בנושאים החברתיים – שלא פחות חשובים מהנושאים המדיניים – רובם מתקפלים או נמנעים מהצבעה או אפילו מלהתראיין, אם מדובר בנושא רגיש שעלול לעצבן את השמרנים, המסורתים והדתים בחברה שלנו.

חלק מהמפלגות, במיוחד בל"ד וחד"ש, דיברו על שחרור חברתי ואף קשרו אותו לשחרור המדיני. כסיסמה לבחירות זה עובד יפה ומושך קהל של צעירים חילונים, של אקטיביסטים חברתים ושל התנועות הפמיניסטיות. בפועל המרחק בין הסיסמאות למציאות הוא שמיים וארץ.

הדוגמה המובהקת היתה אתמול בהצבעה על חוק רישום ההורות. החוק ביקש לקבוע שעל הטפסים של ההורות בבית הספר לא יהיה כתוב "אבא" ו"אימא" אלא הורה 1 והורה 2. כל חברי הכנסת של המשותפת הצביעו נגד החוק. שלושה לא השתתפו בהצבעה – כולל עאידה תומא סלימאן והיבא יזבק המגדירות את עצמן כפמיניסטיות. ההצבעה המביישת של המשותפת הצטרפה לקולות הימין  וכך החוק נפל.

חברים ברשימה המשותפת, אולי שכחתם שחלק גדול, אולי יותר ממחצית, מהמצבעים שלכם הם  חילונים, נשים, צעירים, גייז ולסביות, נכים, ושכבות מוחלשות אחרות. מה איתנו? האם אתם לא מייצגים אותנו? האם המצע הפוליטי החברתי  שלכם היה שקרי ונועד רק להרוויח את הקולות שלנו, וברגע שקיבלתם אותם, נטשתם אותנו? זהו, נגמר התפקיד שלנו?

תע"ל בראשותו של אחמד טיבי אף פעם לא הביעה עמדה מוגדרת בנושאים החברתיים, חוץ מעניין הפשע המאורגן שטיבי מרבה להתראיין עליו, אבל הוא לא בדיוק בעיה חברתית, אלא תוצאה של מדיניות ממשלתית. העמדות של הרשימה האסלאמית בנושאים חברתיים ברורות מראש, ולכן לאף אחד מאתנו לא היו ציפיות או הפתעות ממנה. האכזבה הגדולה באה מבל"ד וחד"ש, שהציגו את עצמן כמפלגות חילונית וליברליות.

אני לא יכולה לטעון שההצבעה שלהם נגד החוק הפתיעה. בשנה האחרונה, עלה עניין הקהילה הגאה יותר מפעם והפך מוקד לוויכוח קשה, ואפילו אלים מילולית. חברים ברשימה המשותפת ישבו בחיבוק ידיים. כאשר בעלת טחינת אלארז, ג'וליה זהר, הותקפה משום שהחליטה לתרום לקו חם בערבית ללהט"בים, איימן עודה ועאידה תומא כתבו פוסטים של תמיכה בה, אבל אחרי שהותקפו בעצמם, התקפלו ולא חזרו להעלות את הנושא. עודה ותומא (יחד עם עפר כסיף) גם היו היחידים שהצביעו בעד האיסור על טיפולי המרה, בעוד חברי האסלאמית מצביעים נגד ושאר הח"כים נמנעים.

המקרה היחיד שהתייצבו בו חלק מחברי המשותפת מבל"ד וחד"ש היה בלוויה של האמן והרקדן איימן ספייה. רבים הגיעו ללוויה המאוד חילונית שלו ועמדו ליד הכמרים ואנשי הדת המוסלמים. אבל התחושה שזה קרה משום שהיה מדובר ב"סלבריטי". אם איימן ספייה לא היה אמן מפורסם, אלא בחור רגיל, גיי, מורה בבית ספר או פועל בניין, האם הם היו מתייצבים בלוויה? ספק.

חברי המשותפת שכחו כנראה מי המצביעים שלהם. המשלחת של המשותפת לשיחות עם כחול לבן אחרי הבחירות במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

חברי המשותפת שכחו כנראה מי המצביעים שלהם. המשלחת של המשותפת לשיחות עם כחול לבן אחרי הבחירות במרץ 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אבל משום כלי התקשורת הפלסטינים הרציניים שייכים למפלגות הפוליטיות, אף פעם לא נערך דיון רציני שדרש מחברי הכנסת דין וחשבון. נשארו הרשתות החברתיות. שם נשמעים קולות המבקרים  בחריפות את חברי הרשימה המשותפת. הדוגמה האחרונה היתה ההצבעה על הוזלת שכר הלימוד של הסטודנטים באוניברסיטאות בעקבות מגיפת הקורונה.

רוב חברי המשותפת לא התייצבו להצבעה ולא עמדו ליד הסטודנטים, אף שחלק גדול מקהל המצביעים שלהם הם סטודנטים. חלק מהח"כים נאלצו להסביר בפייסבוק למה הם לא הגיעו, ואיימן עודה פרסם סרטון שבו הוא הסביר שהוא היה בבידוד בגלל שחלה בקורונה. התחושה היתה שזו אולי הפעם הראשונה שדוחקים את חברי המשותפת לפינה ומבקשים מהם דין וחשבון.

נושא הסטודנטים לא נוגע ביבלות ונמצא בקונצנזוס, ולכן פעילים וסתם אזרחים העזו לכתוב, לתקוף ולבקש דין וחשבון. מסיבה זו, חברי המשותפת גם הגיבו. אבל זכויות הלהט"בים הוא נושא יותר רגיש. אבל איך אנחנו יכולים לטעון שאנחנו עם מקופח ולדרוש את הזכויות שלנו כאשר אנחנו מפלים לרעה שכבות שלמות שנמצאות בתוך החברה שלנו ומקיאים אותן החוצה? איך אפשר לדבר על גזענות של הממסד, כאשר אנחנו גזענים כלפי אוכלוסיות מוחלשות בתוך החברה שלנו. איך אפשר לדרוש צדק כשאנחנו בעצמנו לא הגונים כלפי אותם שכבות  וקהילות נחלשות. איך אפשר לשאוף לשחרור לאומי כאשר מגיפת הפחד שולטת בנו ושולטת בחברי הרשימה המשותפת?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf