newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איומים, חקירות וצנזורה עצמית: העיתונאים הערבים בימי מלחמה

הרדיפה נגד האזרחים הפלסטינים לא פוסחת גם על העיתונאים, שמאז תחילת המלחמה מתמודדים עם פגיעות פיזיות, מעצרים והשתקה בוטה. "ישראל כמו חשפה את הניבים שלה וביטלה כל מה שנקרא דמוקרטיה אצל ערבים"

מאת:

"העיתונאים הערבים מודעים לעבודה כי היחס אליהם שונה מהיחס לקולגות היהודים". עיתונאים פלסטינים במחאה על הריגתו של העיתונאי יאסר מורתג'א, 8 באפריל 2018 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

במשך שנים הרגשנו, העיתונאים הפלסטינים אזרחי ישראל, שיש לנו מרחב של חופש ביטוי וחופש עיתונות, המבדילים אותנו מהעיתונאים במדינות ערב והמזרח. זה לא שישראל היתה נווה מדבר דמוקרטי עבורנו, אלא שיכולנו לפחות לבקר את המשטר ואת הכיבוש, לדבר על המצור על עזה ולהצביע על הממשלה כאחראית על המלחמות החוזרות ונשנות שם, ולהציג את הנרטיב הפלסטיני על מה שנעשה בירושלים. כל זה השתנה ב-7 באוקטובר. התחושה הרווחת בקרב עיתונאים ופעילים ברשתות החברתיות היא שההגבלות כאן הפכו דומות לאלה שברוב המדינות הדיקטטוריות, ושכל ביקורת על הצבא, או ליתר דיוק, כל ביטוי של נרטיב המנוגד לישראלי הרווח, יכולים להיחשב כיום כפגיעה בביטחון המדינה, ועלולים לגרום לנזק רב לכותביהם.

>> מאז המלחמה: רדיפה חסרת תקדים של עובדי הרפואה הערבים

"במלחמות הקודמות על עזה, למשל, נהגנו לדווח על המתרחש שם, לפרש את ההתפתחויות, לבקר את הכיבוש ולדבר על פשעי ישראל בעזה מבלי להרגיש שמה שאנחנו כותבים ואומרים עלול לגרום לנו לבעיה, כי יש חופש ביטוי ויש מערכת דמוקרטית שמאפשרת ביקורת על המשטר ועל המדיניות שלו, והיינו רואים גם פעילים מהשמאל הישראלי מדברים ככה", אומר עיתונאי פלסטיני מהצפון שהעדיף לדבר בעילום שם, "אבל במלחמה הזאת כאילו ישראל חשפה את הניבים שלה וביטלה כל מה שנקרא דמוקרטיה וחופש הבעת דעה אצל ערבים. באמתלה של מצב חירום ומלחמה, יכולים לעצור כל אחד, אפילו אדם כמו מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, אמנים, פוליטיקאים ועורכי דין. נאסרו הפגנות הקוראות לסיום המלחמה. באום אל-פחם נעצרו שני פעילים, עורך דין ומורה בבית ספר. הוגש נגדם כתב אישום ומעצרם הוארך בגלל השתתפות בהפגנה שבה נשמעו קריאות כמו 'עזה לא תכרע ברך לפני הטנק או התותח'. מובן שהכוונה היא תמיכה בעמידה האיתנה של אזרחים מול הפצצות. פתאום הן התפרשו כתמיכה בחמאס, אז מי יגן עליי כעיתונאי אם אכתוב משהו שחשבתי שנים שהוא בגבולות חופש הביטוי?".

"מוטב שתשתקו"

חולוד מסאלחה, עיתונאית ומנכ"לית מרכז אעלאם, מדווחת על עשרות מקרים של פגיעה בעיתונאים מאז 7 באוקטובר. "מפרוץ המלחמה תיעדנו 36 מקרים בהם נפגעו עיתונאים ערבים. מדובר בפגיעות פיזיות, מעצרים, הגשת כתבי אישום, החרמת ציוד, עיכוב עבודה, תקיפה מילולית ופיזית, שיחות בירור עם אנשי משטרה והפסקת עבודה. מעבר לכך, עיתונאים דיווחו על הצרת מרחב העבודה שלהם. עיתונאים מסוימים התבקשו לא לדווח בתקופה הנוכחית ואחרים סביב השעון תחת מתקפה מצד גולשים ועוקבים, מתקפה שמקבלת גיבוי מהמשטרה וגם מהרגולטור.

בתחילת המלחמה נעצרה המדענית והזמרת ד"ר דלאל אבו אמנה, מהדמויות הבולטות והמפורסמות בחברה הערבית, בגלל פוסט שבו כתבה: "אין מנצח מלבד אלוהים". מעצרה הוארך פעם אחת לפני שבית המשפט שחרר אותה, יומיים לאחר מכן, ועד היום מתקיימת הפגנה יומית מול ביתה בעפולה, בנוסף להפגנות מול בית חולים העמק שם בעלה, ד"ר ענאן עבאסי, מכהן כסגן מנהל. החברה העברית, ובכלל זה עיתונאים, ראתה במעצרה של אבו אמנה, כמו של אישים ידועים אחרים, ניסיון להשתיק ולהפחיד אנשים, בבחינת "אם אנחנו עוצרים דמות כמו דלאל אבו אמנה בגלל בפוסט שאין בו שום הסתה, אז כל אחד מכם בסכנת מעצר, מוטב שתשתקו". וכך היה.

למרות שמתקפת 7 באוקטובר היכתה את החברה הערבית בהלם, ואפילו שחלק מהקורבנות היו ערבים, השתיקה המתקיימת עד היום איננה רק בגלל ההלם ולא רק מתוך "הפגנת אחריות", כמו שמרבים לומר בתקשורת, אלא גם בגלל ההשתקה. כי למרות ההלם והדחייה המוחלטת של מתקפת 7 באוקטובר, ישנה גם דחייה מוחלטת וגורפת של כל מה שעושה ישראל בעזה מאז, כאשר לפי נתוני האו"ם מניין ההרוגים בעזה עולה על 16 אלף, ביניהם אלפי ילדים ונשים, ומספר הנעדרים מתחת להריסות עולה על 7,000. התמונות המגיעות מעזה, ועל פי רוב לא מתפרסמות בתקשורת הישראלית, מפחידות ואכזריות מאוד והחברה הערבית לא היתה נאלמת כך אלמלא מאמצי ההשתקה השיטתיים של הממסד וגורמים נוספים. לכל הפחות היינו רואים עוד הפגנות ומחאות בדרישה להפסיק את המלחמה.

עוד בטרם החלטת הממשלה לסגור את ערוץ אלמיאדין, קיבלה העיתונאית הנאא מחאמיד, כתבת הערוץ הלבנוני, שיחה מאדם שהציג עצמו כעובד הדואר וביקש שתגיע לסניף בכפר סבא כדי לקבל חבילה בדואר רשום. כשהגיעה למקום, העיתונאי חיים אתגר הפתיע את מחאמיד ביחד עם קבוצת אנשים ומצלמות, והחל להטיח בה שאלות ולהאשים אותה בהסתה נגד ישראל ונגד הצבא. אתגר ומלוויו גם רדפו אחריה וניסו למנוע ממנה להיכנס לרכבה.

"הבעיה היא לא רק המשטרה והממסד. כל מי שנמצא בשטח יודע שאחרי 7 באוקטובר, העיתונאי הערבי הפך להיות חשוף להתקפות של אזרחים ישראלים בכל מקום", אומר הצלם והכתב מוחמד חליליה. "עשרות אנשים מתעמתים איתנו בכל פעם בשטח, במיוחד בתל אביב, בהפגנות של משפחות החטופים. פעם אחר פעם באים לשאול מי אנחנו ולאיזה ערוץ אנחנו מסקרים, והשאלה שחוזרת תמיד היא 'אל ג'זירה או אל מיאדין?'. אנחנו אומרים שאנחנו מסקרים לתקשורת המקומית, אבל ברור שחלקם לא מקבל אותנו בברכה, אלא להיפך. פעם אחת תליתי על הרכב שלי את הסרט הצהוב של המאבק להחזרת החטופים, כדי שפעילי הימין שהיו בקרבת מקום לא יתקפו אותי".

חליליה לא מכחיש שנקט בצעדים שונים מחשש להסתבכות. "בתקופה זו אני דוחה כל הצעה לעבוד עם ערוצים ערביים כצלם, ואני נמנע באופן גורף מפרסום סרטונים או תמונות בעמוד החדשות שאני מנהל בפייסבוק. החקירות שניהלו נגד כמה עיתונאים ערבים בתחילת המלחמה גורמים לנו לחשוב יותר מפעם לפני שמפרסמים משהו, ולעתים קרובות חשיבה מובילה אותנו לא לפרסם, ואני מדבר על סרטונים ותמונות של קורבנות אזרחיים בעזה. מצד שני, אם רק נפרסם את מה שבא מהדוברות של הצבא ניתפס כמקדמים את הנרטיב הישראלי בלבד, לכן רוב דפי החדשות בערבית החליטו לא לפרסם כמעט דבר על המלחמה".

יחס שונה מהיחס לקולגות היהודים

"מתחילת המלחמה התחלנו להרגיש באווירה של הגבלת חופש הדעה, והתחלנו לפעול ביתר זהירות בפלטפורמות האישיות שלנו ולהסתפק בדיווח החדשות בלי להשתמש בהרבה מהמונחים שהשתמשנו בהם בעבר", אומרת עיתונאית מאזור נצרת, שהעדיפה גם היא להישאר בעילום שם. "בכלי התקשורת שאני עובדת בו, למשל, קיבלנו איתותים רבים על הצורך להקפיד על הדרך שבה אנחנו מתבטאים, אז התחייבנו לא לפרשן, אלא רק לדווח על החדשות ולהזכיר את המקור ועדיף שהמקור יהיה ישראלי, בידיעה שהתקשורת הישראלית מצטטת גם ממקורות פלסטינים, אבל אם אנחנו נעשה זאת, יש אפשרות שנשלם על כך".

"לא הוזמנתי לשום חקירה במהלך המלחמה", היא אומרת, "אני יודעת על כמה עמיתים שנחקרו, כן קיבלתי עשרות איומים, ואני עדיין מקבלת, מחשבונות לא מזוהים, שלא לדבר על מסעות שיימינג שמנהלים כמה חשבונות ישראליים, שמפרסמים תמונות של עיתונאים או פעילים פלסטינים עם פרסומים ישנים וחדשים, ומאשימים אותם בתמיכה בטרור, 'למרות שהם חיים בישראל ומתפרנסים ממנה'. הקמפיינים האלה מפחידים ומאיימים להסלים את המצב עד כדי תקיפה פיזית. הבעיה היא שלא שמענו על אף מקרה שבו המשטרה עצרה פעיל יהודי בגלל השמצה והסתה נגד פעילים או עיתונאים ערבים, ואני גם לא חושבת שנשמע בקרוב".

"עקב המצב, ניכר בשטח כי העיתונאים הערבים מודעים לעבודה כי היחס אליהם שונה מהיחס לקולגות היהודים", אומרת מסאלחה. "זכויות בסיסיות שנחוצות לעבודה עיתונאית מקצועית, כמו חופש ביטוי, חופש פעולה וסיקור והגנה על זכות הציבור לדעת, הפכו לגורמים שעלולים להביא עיתונאים למעצר. אי לכך, חלק מהעיתונאים שמר על שתיקה תוך הפעלת צנזורה אישית וחלק אחר העדיף לשמור על מקצועיות, תוך התמודדות עם אתגרים מאוד גדולים. העיתונאים הערבים מתמודדים כיום אפילו עם 'האישום' למה הם מראיינים אנשים מעזה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf