נראה שההרג בעזה הוא לא תוצאת המעשה הצבאי, הוא תכליתו

"הדגש הוא על כמות ולא על איכות", כך תיאר אחד מגורמי המודיעין שראיינתי לתחקיר "שיחה מקומית" את האופן שבו יוצרים חלק מהמטרות בעזה באמצעות אוטומציה, בינה מלאכותית ותפיסה של מפעל, כדי לסמן מטרות להפצצות ולהתנקשות המונית. כמות על פני איכות. דובר צה"ל עצמו, דניאל הגרי, צוטט באמירה כי "הדגש הוא על נזק ולא על דיוק".

>>הצבא אישר להפציץ בעזה, גם כשידע שמשפחות שלמות עלולות למות

בשנים האחרונות, חלקים רבים של הליך ייצור המטרות בצבא הפכו לאוטומטיים, כדי להגדיל המאגר באופן חסר תקדים. ייצור המוני של מטרות כרוך בניתוח כמות כמעט אינסופית של מידע, שמעבר ליכולת אנושית. בעזה, לצבא יש גישה נוחה להררים של מידע, שכן הרצועה נתונה לפיקוח מודיעני ולשליטה ישראלית הדוקה. לעיתים קרובות, עיבוד או סיווג המידע הזה, מונחה בידי אלגוריתמים שפותחו באמצעות בינה מלאכותית.

מקורות סיפרו לי שהם עבדו "כמו במפעל" במנהלת המטרות שהוקמה ב-2019, ונשפטו על פי מספר המטרות שהצליחו לייצר. הכמות חשובה, לדבריהם, משום שבצבא מאמינים שתקיפה מסיבית של הרבה מטרות במקביל, עם או בלי קשר לערך הצבאי של כל אחת מהן בנפרד, תייצר "הרתעה" בעזה, תפעיל לחץ ממשי ולחץ ציבורי על חמאס, וכך תאפשר להכריע את המלחמה מהר יותר. לצד כל זה, חורבן מצטלם "טוב" ומאפשר לספק "תמונת ניצחון" לציבור הישראלי בבית, כפי שפורסם אגב המלחמה ב-2014 בהארץ.

כמות כמדד להצלחה צבאית זו תפיסה ששמעתי גם מפי חיילים ששירתו בגדה המערבית בשנים האחרונות: חטיבות מודדות הצלחה לפי כמות המעצרים שביצעו מדי חודש, מבצעים במחנות פליטים נמדדים לפי כמות החמושים שנהרגו בהם, חיילים מודדים עצמם לפי מספר האיקסים על הנשק, כמו שהעיד חייל יחידת "ספר המדבר" שירה למוות ביובל קסטלמן בירושלים, וצלפים לפי מספר הברכיים שהורידו בגבול. במקום שהמעשה הצבאי ישרת  מהלך מדיני, נראה שבצבא של 2023, הרג הוא לא תוצר הלוואי של המעשה הצבאי, אלא תכליתו. ספרו החדש של פרופ' יגיל לוי, "יורים ולא בוכים", מצביע בדיוק לכיוון הזה.

אביב כוכבי, הרמטכ"ל לשעבר, אמר בנאום כניסתו לתפקיד ב-2019 כי המטרה שלו היא להעמיד "צבא קטלני ויעיל", ובכך וסימן את הקטלניות והיעילות כשני ערכים מרכזיים של הצבא. הם הופיעו גם בתוכניתו "תנופה", שפורסמה ב-2020 והציגה את החזון שלו לצבא. הוא גם זה שדחף להקמת מנהלת המטרות שהאיצה את ייצור המטרות בעזה באמצעות AI.

ב-2021 התגאה כוכבי שבמנהלת הזו יצרו מכונה מבוססת יכולות AI, ש"יצרה 100 מטרות חדשות כל יום", כאשר בעבר היו מייצרים חצי מזה בשנה שלמה. במבצע הנוכחי, בצבא אומרים שבסיוע מכונות כאלו ייצרו כבר כ-12,000 מטרות, אם כי יש להבהיר כי בסופו של תהליך גורם אנושי מאשר את התקפת אותן מטרות. התוצאה היא שעזה כולה עיי חורבות ולפחות 15 אלף תושבים נהרגו.

הצבא הישראלי עסוק בעשורים האחרונים בניהול אוכלוסייה כבושה: שליטה מרחוק ברצועת עזה ושליטה מקרוב בגדה המערבית. כשתינוק נולד בעזה או ברמאללה, הוא נרשם במרשם האוכלוסין שמנוהל על ידי הצבא הישראלי. כשמנהלים עם כבוש, ההנחה המובלעת היא שהוא לנצח יתנגד, ולכן אלימות מצד העם הנכבש היא  תמיד אפשרות ממשית. לפיכך היעד הבסיסי של צבא – לייצר ביטחון לאזרחי המדינה לטווח ארוך – אינו יכול להתממש. אי אפשר להצליח.

איך מודדים הצלחה כשאי אפשר להצליח? מודדים הרתעה. כלומר: כמה מטרות הופגזו, כמה אנשים נעצרו, כמה פלסטינים נהרגו. ללא תכלית מעבר לכך. עד לסבב הבא. המאפיין הבסיסי הזה, הפעלת כוח למען הרתעה זמנית, עיצב את דפוסי הפעולה של הצבא. הוא מעצב במידה רבה את התקיפות הנוכחיות בעזה.

זו תפיסה שיש לה רק פטיש וגרזן בארגז הכלים, והיא מגיבה לכישלון הבלתי נמנע שלה באופן אחד: שימוש בגרזינים ובפטישים גדולים יותר. מפעל המעצרים בגדה ומפעל המטרות בעזה הם תולדה של תפיסת ההרתעה הזאת, שמתקיימת בתוך עולם של טווח קצר, עולם שאין בו פוליטיקה.

אחרי מעשי הטבח הנפשעים של חמאס ב-7 באוקטובר, רבים בציבור הישראלי הבינו שאי אפשר להמשיך יותר עם תפיסת ההרתעה. המחיר, כולנו גילינו, גדול מדי. אך במקום לחפש כיוון אחר, בממשלה הוחלט להחליף את ההרתעה הצבאית בהכרעה צבאית: להעלים את החמאס. להפסיק להרתיע, ולהתחיל להכריע. הרעיון הוא אותו הרעיון. הסתמכות אך ורק על כוח.

ההיסטוריון האוסטרלי דירק מוזס, שחקר מקרים של הרג המוני של אזרחים, לרוב בהקשרים קולוניאליים, ממשיג את תפיסת ההכרעה הצבאית באמצעות המונח "ביטחון קבע". ביטחון קבע, הוא מסביר, זו שאיפה אוטופית להשגת ביטחון מוחלט לעם אחד באמצעים צבאיים על חשבון פגיעה לא פרופורציונלית בעם אחר.

לדברי מוזס, המניע העיקרי מאחורי מרבית מקרי הג'נוסייד ב-500 השנים האחרונות הוא שאיפה לביטחון קבע ולא שנאה או גזענות. הרג המוני של אזרחים נתפס כצורך צבאי רציונלי ומוצדק בעיני מבצעי ההרג, לעיתים אפילו כ"טרגדיה בלתי נמנעת" הנובעת ממלחמה צודקת.

"ביטחון קבע נובע מרצון להיות חסין באופן מוחלט מפגיעה, לעולם לא להירמס שוב בידי האחר, רצון שנובע מחוויה קודמת של השפלה", כותב מוזס בספרו, "זה דחף שמוביל מדינות להרוג אנשים חפים מפשע בשם סיום הפגיעות שלהן אחת ולתמיד".

הלוגיקה של "ביטחון קבע", של הכרעה בכל מחיר, נמצאת בכל פינה בארץ, גם במחוזות ליברליים, במיינסטרים. כתב "כאן 11" רועי שרון שיקף זאת היטב למשל כשצייץ ש"אם בשביל לחסל סופית את היכולות הצבאיות של חמאס כולל סינוואר ודף צריך מיליון גופות בעזה, אז שיהיו מיליון גופות".

לישראלים בהחלט יש זכות להגן על עצמם. המתקפה הנפשעת של חמאס ב-7 באוקטובר רק הדגישה את זה. אבל המחשבה שאפשר להשיג "ביטחון קבע" באמצעים צבאיים, שגויה. הניסיון הלא מוסרי והלא אפשרי הזה הוא התשתית, שלהרג האזרחים כרגע בעזה. אי אפשר לפתור בעיה פוליטית באמצעות כוח צבאי, תוך התעלמות מהסיבות הפוליטיות העומדות מאחורי הסכסוך, ובראש ובראשונה העובדה שפלסטינים חיים כנתינים, ללא זכויות פוליטיות, תחת מערכת של אפרטהייד. אשליה כזו, כפי שכותב מוזס, עלולה בהחלט להוביל לביצוע טיהור אתני, כביכול מ"צרכי ביטחון".