"איבדנו הכל, ובשביל מה?": הזעם על הנהגת חמאס גובר בעזה

במשך 10 חודשים מייסרים, הפלסטינים ברצועת עזה נותרו להתמודד לבדם עם ג'נוסייד. אנחנו העזתים נאלצנו לסבול את השלכותיהן של החלטות שלא היתה לנו כל יד בהן, זוועות שהעולם כבר התרגל אליהן ודי שכח מהן.

המקור העיקרי של סבלנו הוא, ללא ספק, ישראל – מדינת אפרטהייד כובשת, שחייליה הורגים פלסטינים באדישות אכזרית, ושמבקשת להעלים את העם הפלסטיני מאז 1948. אבל אנחנו צריכים להתייחס גם לתפקידם של הפלגים הפלסטינים בסבלנו המתמשך.

בעשרת החודשים האחרונים התברר כי ההנהגה הפלסטינית – גם פת"ח וגם חמאס – נטשה את העם ללא חשיבה מקדימה או תוכנית קוהרנטית. בזמן שתושבי עזה סובלים מהפצצות ישראליות בלתי פוסקות, בלי מרחב בטוח לברוח אליו, בחמאס חומקים מאחריותם להגן על האוכלוסייה, ואת פת"ח אי אפשר למצוא בשום מקום.

עם התמשכות המלחמה, גברה ההתנגדות הפומבית והביקורת על חמאס בקרב הפלסטינים בעזה. רבים מאשימים את חמאס בכך שלא העריך נכון את עוצמת התגובה הישראלית למתקפת 7 באוקטובר, ורואים בו אחראי, לפחות חלקית, להשלכות הקשות שהם מתמודדים עימן כעת.

בעיני העיתונאי הפלסטיני אחמד האדי (ששמו שונה כדי להגן על ביטחונו, כמו גם שמותיהם של כל שאר המרואיינים בכתבה), 7 באוקטובר היה "החלטה מטורפת עבורנו העזתים". לטענתו, להתקפה, ובמיוחד ל"הרג ולחטיפה של ישראלים, חלקם אזרחים, היתה השפעה שלילית עלינו. היא העניקה לישראל אהדה ברחבי העולם וסיפקה לה הצדקה לפתוח במלחמה אכזרית בעזה".

האדי טוען שחמאס "לא התחשב בהשפעה שתהיה לתגובה הישראלית על האזרחים הפלסטינים. הארגון נכנס למלחמה בלי להבטיח אספקה של מזון, מים או צורכי חיים בסיסיים אחרים. כבר אחרי חודש התחלנו לרעוב ולחלות".

אך למרות הזעם הגובר והמתרחב על הנהגת חמאס, העזתים אינם מטילים את האחריות על כתפיהם של לוחמי ההתנגדות הצעירים, מתוך הבנה שהם חלק מהאוכלוסייה שאולץ לקחת חלק במלחמה. "אנחנו גאים בהתנגדות ובקורבנות שלה, אבל בעיניי אנשי ההתנגדות הם חלק מהעם – הם אותם האנשים שסובלים ושנדחפו בעל כורחם למלחמה הזאת", אמר האדי. "אנחנו לא יכולים לשתוק וחייבים למתוח ביקורת על מנהיגים כמו יחיא סינוואר, אבל אנחנו גם לא יכולים לתת לכוחות הישראליים פשוט להרוג אותנו".

"אין אף אחד שיכול לעצור את הטירוף הזה?"

בסיקור התקשורתי הנרחב, אך הדועך, של המתקפה הישראלית, הפלסטינים ברצועה מוצגים לרוב באחת משתי דרכים שטחיות. הדרך הראשונה היא התייחסות לתושבי עזה כאילו הם כולם קשורים איכשהו לחמאס, או הטלת אחריות עליהם, לפחות חלקית, למתקפת 7 באוקטובר ולפריצת המלחמה הנוכחית. גישה כזו מסרבת להכיר בעובדה שלפלסטינים, גם בעזה וגם בגדה המערבית, אין את הזכות לבחור את הממשלה שלהם [הפעם האחרונה שבה התקיימו בחירות לממשלה ברשות הפלסטינית ובעזה היתה ב-2006], ובכך שההחלטות המשפיעות על חייהם מתקבלות על ידי הנהגה פלסטינית המנותקת מהמציאות של המלחמה בעזה, ועל ידי ממשלה ישראלית הנחושה למחוק את הקיום הפלסטיני.

הדרך השנייה היא גינוי מוצדק של ישראל על המלחמה האכזרית, לצד הצגת הפלסטינים כבעלי חוסן ויכולת עמידה בלתי מוגבלים. גם גישה זו לא מכירה באנושיות שלנו, ומציגה אותנו כמי שמסוגלים לסבול כאב אינסופי, ומוכנים לכל הקרבה שתידרש למען המטרה הפלסטינית.

עדל סולטן, בן 62 משכונת שיח' רדואן בעיר עזה, דיבר עם מגזין 972+ על הייאוש המוחלט שלו מהמלחמה, שהוא מייחל שתסתיים בקרוב. "תצילו את מי מאיתנו שעוד נותרו בחיים, סיימו את המלחמה, ותנו לנו הזדמנות להתאושש", אמר. "אנחנו לא מכירים את עצמנו יותר; הפנים שלנו השתנו בגלל המלחמה המתמשכת הזאת שמכלה אותנו".

סולטן הביע תסכול מההנהגה הפלסטינית, וקרא להם להגיע בדחיפות להסכם הפסקת אש עם ממשלת ישראל. "מי שהתחילו את זה צריכים לסיים את זה. איפה המנהיגים שלנו? תנו להם לשבת עם ממשלת הכיבוש ולסיים את המלחמה לפני שהיא תגמור אותנו, כמו שנתניהו רוצה".

בתחילת נובמבר, סולטן נפצע ברגלו כשמתקפה ישראלית הרסה את ביתו של שכנו. מכיוון שלא היה יכול לקבל טיפול בבית החולים אל-שיפא בעיר עזה, שכבר נאלץ אז להפסיק לפעול אחרי פשיטה ישראלית, סולטן ניצל את הפסקת האש בת השבוע שהיתה אז כדי לברוח דרומה. הוא הצליח להגיע לבית החולים שוהדא אל-אקצא, במחנה הפליטים אל-מַעַ'אזי במרכז עזה.

סולטן קיווה שהפסקת האש הזמנית תוביל להפסקת אש מלאה, כדי שיוכל להתאחד עם משפחתו: אישתו ואחד מבניו נתקעו בטורקיה, לשם נסעו כדי לקבל טיפול רפואי לפני המלחמה, ובן אחר שלו נשאר בצפון רצועת עזה עם משפחתו. אך זה לא קרה עד עכשיו. סולטן עדיין מופרד ממשפחתו, ונאלץ לעבור לבדו ממקום אחד לשני כשחייו מאויימים כל הזמן. כיום הוא גר באוהל במערב רפיח.

"אני מותש. אין לי במה להיאחז יותר, אין לי בית לחזור אליו", הוא אמר למגזין 972+ כשדמעות בעיניו. "כל לילה אני כמעט משתגע. למה זה קורה? מה היתה התוצאה של פעולת חמאס ב-7 באוקטובר? למה השאירו אותנו לבדנו? איפה מדינות ערב והמדינות המוסלמיות? איך זה הגיוני להשאיר את החיים שלנו לחסדם של צווי פינוי? לאן אנחנו הולכים, ולמי אנחנו פונים? אין אף אחד שיכול לעצור את הטירוף הזה?"

"אנחנו אמורים פשוט למות בשקט?"

פלסטינים רבים בעזה מבינים את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר כתוצאה של עשרות שנות כיבוש ישראלי ומצור מתמשך על הרצועה. הם מבינים לחלוטין את מושג ההקרבה עצמית למען השחרור הלאומי. עם זאת, הם עדיין מבקרים את חמאס על חוסר ההיערכות לתוצאות ההתקפה, ודוחים את ההכרח לסבול ללא הישגים נראים לעין.

מעבר לחוסר ההיערכות לתגובה של ישראל, העזתים מבקרים את הנהגת חמאס גם על היעדר חזון לעתיד הרצועה אחרי המלחמה. "אנחנו רוצים שאחד המנהיגים הפלסטינים יגיד לנו לאן אנחנו הולכים", אמרה דנה חאליד, סטודנטית בת 19 שמתגוררת כיום באוהל בא-זוואידה, ליד דיר אל בלח, למגזין 972+. "האם עדיין יש לנו עתיד? מה סינוואר רוצה להשיג? איפה הוא?"

"למה 7 באוקטובר התרחש?" שאל מוחמד עדנאן, פלסטיני בן 27 שהנגרייה שלו נהרסה בפברואר, כשהכוחות הישראלים נכנסו לשכונת זייתון בעיר עזה. "כמובן שאין כל הצדקה למה שישראל עושה, ואנחנו כולנו נגד ישראל. אנחנו כולנו תומכים בהחלטה להילחם למען השחרור והחירות, אך זו חייבת להיות החלטה שקולה.

"כשאני אומר את דעתי עכשיו, אנשים קוראים לי בוגד שלא אכפת לו מההקרבה של עמו", המשיך עדנאן, שגר כיום בשכונת א-רימאל בעיר עזה. "אני חלק מהעם הסובל; אני בין המוני הרעבים שנותרו בצפון. יש לי זכות לדבר. או שאנחנו אמורים פשוט למות בשקט?"

"אם המלחמה תיגמר בחירות פלסטינית מלאה, לא אכפת לי מחיי או מביתי. אבל כל תוצאה פחותה מזו תהפוך את ההחלטה לפתוח במלחמה לאבסורדית".

התחושות האלה ניכרו בסקר שביצע לאחרונה המכון לקדמה חברתית וכלכלית, מכון מחקר פלסטיני עצמאי. לפי הסקר, פחות מ-5% מהפלסטינים בעזה רוצים שחמאס ימשיכו לשלוט בממשלת המעבר אחרי המלחמה, והרוב צופים שהרשות הפלסטינית, בשליטת פת"ח, תשתלט על הרצועה. כמעט 85% מהעזתים מתנגדים לסינוואר, ורק קצת פחות מזה מתנגדים למנהיג הפוליטי איסמעיל הנייה, שישראל התנקשה בו בטהראן בשבוע שעבר. למרות נתונים אלה, בחמאס הודיעו שסינוואר יחליף את הנייה כראש הלשכה המדינית של הארגון.

לנוכח חוסר הפופולריות הגדל הזה, חמאס ניסו להשתיק את הביקורת, אך הדיווחים על התקפות אלימות נגד מתנגדים רק הגבירו את הזעם הציבורי. ב-8 ביולי, קבוצת אנשים רעולי פנים שטענו כי הם חברים בכוחות הביטחון של חמאס תקפו את אמין עאבד, פעיל פלסטיני ומבקר ידוע של חמאס, שדיבר בגלוי על התנגדותו למתקפת 7 באוקטובר.

עאבד אמר לתקשורת שהוא נלקח מביתו למבנה הרוס למחצה, שם הוכה. מנהיג הקבוצה הורה לתוקפים לשבור את אצבעותיו של עאבד כדי למנוע ממנו לכתוב בפומבי ביקורת נגד חמאס. בפת"ח גינו את ה"התקפה הבוטה" נגד עאבד. בחמאס לא הגיבו על ההאשמות.

"היעדר אופציות הוא לא חוסן"

חמאס ותומכיו טוענים זה מכבר שיש להם גיבוי מהאוכלוסייה הפלסטינית להילחם בישראל. אך יש בכך עיוות של המציאות, והתחמקות מהאחריות המוסרית והלאומית שלהם כלפי בני עמם.

לדברי עדנאן, "כולם נטשו אותנו; כולם רוצים שנתנהג כגיבורים, שלא מתעייפים ולא רעבים ללחם. אבל אף אחד לא יודע שאני רעב, שאני משתוקק למים נקיים". חוסן אמיתי הוא להגן על אנשים ממוות, למנוע את קריסת הסדר הפנימי והמוסדות, ולא לנטוש את שדה הקרב מול הצבא הישראלי הפושע.

בסוף יוני, מועתז עזאיזה, עיתונאי פלסטיני ומשפיען בן 24, שעזב את עזה אחרי 108 ימים שבהם סיקר את המלחמה, כתב בפייסבוק: "היעדר אופציות הוא לא חוסן". תיאורו הפשוט והישיר את המציאות הקשה בעזה, שאינו מאדיר את הקורבן ואת הכאב, גרר ביקורת מאנשים מסוימים – רובם אינם בעזה ומעולם לא חוו חיים באוהל, או את הפחד והחרדה של העקירה הכפויה וההיפרדות מאהובי נפשם. אבל עזאיזה צודק: העזתים לכודים, ונאלצים להתמודד עם הקושי, מכיוון שאין להם שום אפשרות אחרת.

בפוסט אחר, שפרסם בסוף יולי, עזאיזה מתח ביקורת על ההנהגה הפלסטינית: "כל פוליטיקאי שאני רואה, קודם כל מקדם את עצמו, ורק אחר כך מדבר על עזה", כתב. "אפילו אחרי שעזה ותושביה הושמדו, כ-40 אלף איש נהרגו, וכמעט 100 אלף איש עזבו את הרצועה בזמן המלחמה ואף יותר לפניה! הם מציגים את האינטרסים שלהם קודם, ואז עוברים לדבר עלינו, ואני לא מתכוון כאן לסיעה או קבוצה אחת, אני מתכוון לכולם.

"לכולם אכפת מהשלטון ומ'היום שאחרי' בעזה, אבל הם לא מדברים כמעט על הדם שנשפך עכשיו, אתמול ומחר", המשיך עזאיזה. "המטרה שלנו ירדה לטמיון. אנחנו לא צריכים אף אחד שמציב תחילה את האינטרסים של המפלגה שלו ושל עצמו, ורק אז נזכר בעמו. זו דעתי האישית, אתם יכולים להסכים או לא להסכים; כל מי שנמצא עכשיו בזירה לא יכול לוותר על האינטרסים שלו כדי לעצור את שפיכות הדמים. המלחמה הזאת אינה מלחמת שחרור, כפי שיש מי שמאמינים".

גם מי שברחו מהמלחמה אינם בטוחים מחוץ לעזה. מחמוד נאזמי, בן 38, הוציא את כל כספו על בריחה מעזה עם משפחתו בניסיון לשרוד. "למה אנחנו תמיד צריכים לשקר?" הוא שאל. "למה אנחנו צריכים להציג דימוי שמרצה את ההנהגה הפלסטינית, על חשבון המוות שלנו והסבל הממושך שלנו, ללא רחמים? זה לא הגיוני לומר שאנחנו חסונים ונחושים, כאשר משאירים אותנו להימחץ מתחת למגף הדורסני של ההיבריס הישראלי. איבדנו הכל, ובשביל מה?"

בסוף יולי, הפלגים הפלסטינים, ובהם חמאס ופת"ח, חתמו על הסכם, בתיווך סין, להקמת ממשלת "אחדות לאומית" בעזה אחרי המלחמה. זאת לאחר ניסיונות רבים לגשר על הקרע בין חמאס ופת"ח – שקיים מאז מלחמת האזרחים בעזה ב-2007 – שלא הצליחו עד היום להשיג אחדות.

אך גם ההתפתחות החיובית לכאורה רק העמיקה את תסכולם של תושבי עזה. עזתים רבים רואים בהתמקדות בשלטון אחרי המלחמה הפגנה של אדישות וזלזול בסבל המיידי שלהם, והחמצה של ההזדמנות לשים את סיום המלחמה בראש סדר העדיפויות, שוב לטובת הצבת האינטרסים של המנהיגים מעל אלה של העם.

אנחנו הפלסטינים צריכים לחשוב על כל מה שעברנו בעשרת החודשים האחרונים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכנות, מה המנהיגים הפלסטינים באמת רוצים? ומה אנחנו מוכנים להקריב?

לתושבי עזה מגיע לחיות בכבוד וביטחון. מגיע להם עתיד חופשי ממלחמה והרס. אנחנו צריכים לקבל תשובות ברורות מחברי צוות המשא ומתן הפלסטינים. אנחנו צריכים שהם יעסקו בראש ובראשונה בסיום המלחמה, למען האימהות, האבות והילדים – דור שלם שנמצא על סף הכחדה.

מגזין 972+ פנה לטאהר אל-נונו, יועץ תקשורת של חמאס שיושב כיום בקטר, בבקשת תגובה על הביקורת שמשמיעים תושבי עזה על האופן שבו חמאס מנהלים את המלחמה ועל ההחלטה לבצע את מתקפת 7 באוקטובר, אך הוא לא הגיב לבקשה.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם מעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס