אחרי שנה של אימה בעזה, הנפש מרגישה קפואה בזמן

בכל פעם שאנחנו עוזבים את הבית, אנחנו יודעים שיש אפשרות שאחד מאיתנו לא יחזור. בתים הרוסים בח'אן יונס אחרי נסיגת הצבא, ב-6 באוקטובר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זה נורא להיות עדה להכחדה של מולדתך. כשאני חושבת על מה שעברנו השנה, אני מרגישה שאני הולכת לצאת מדעתי. טרם הצלחתי לעכל את הזעזוע. אני מנסה לא לחשוב בכלל, בתקווה לשמור על שפיותי עד שזה ייגמר.

שניות מרגישות כמו שעות. לילה אחד של עינוי הוא קשה מספיק; הנפש מרגישה קפואה בזמן, עד שמגיע הבוקר ואנחנו צריכים לסחוב עוד יום. אנחנו מחפשים נואשות אחרי פיסה אחת של חדשות שעשויה לשנות את חיינו לטובה. אני עורגת ליום שבו לא נשמע יותר את הרעש התמידי של הפצצות, מטוסי הקרב והכטב"מים. היום שבו המוות ייעצר.

בהתחלה קיוויתי שהמלחמה תסתיים אחרי שבוע או שבועיים, כמו בעבר. היא לא תימשך יותר מחודש, נהגתי להרגיע אנשים; אם נצליח לשרוד עד אז, נהיה בסדר. אני לא יודעת למה הייתי כל כך בטוחה בזה. אולי האמנתי שהעולם יתערב ויעצור את הטירוף הזה. 12 חודשים מאוחר יותר, אנחנו מרגישים שהעולם פשוט מקבל את הסבל שלנו, כאילו שמדובר במצב עניינים טבעי.

ברגע אחד, חיי נמלאו באימה. בית הספר שבו לימדתי נהרס. כמה מתלמידיי ועמיתיי נהרגו עוד לפני שהצלחתי להיפרד מהם. ליבו של אחד מעמיתיי פשוט נדם, כשל בנשיאת הנטל. איבדתי קשר עם רבים מחבריי.

מכיוון שלא יכולתי יותר לעבוד במקצוע שאהבתי, התחלתי לתעל את כל האנרגיה שנותר שלי לכתיבה, בניסיון לתת קול למה שעובר על העזתים תחת המתקפה האכזרית של ישראל. אבל אני לא כותבת מבחוץ. אני מתמודדת עם כל האתגרים שאני מדווחת עליהם – מעקירה כפויה ועד למחסור במזון, מים, חשמל ושירותי בריאות מתפקדים.

בשמונת החודשים הראשונים של המלחמה, עד שהצלחנו לקנות פאנל סולארי, אבי היה הולך מביתנו בשכונת אל פ'וחארי, בין ח'אן יונס לרפיח, לבית החולים האירופי כדי לטעון את הטלפונים, הסוללות ומכשירים אחרים. המחסור במזון ובמים נותר בעיה קשה ויקרה: מעולם לא חשבתי שאשלם 70 דולר על אספקת מים שבועית, או שאסחוב מכלי מים כבדים יחד עם משפחתי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אימי, שסובלת ממחלת עצמות ועצבים, בילתה את השנה בכאב תמידי. היא לא יכולה לזוז בלי התרופות שלה, ואנחנו מחפשים אותן בכל בית חולים ובית מרקחת. כשאנחנו מוצאים אותן, אנחנו קונים כמה שאפשר. אבל לעיתים קרובות לא ניתן למצוא את התרופות, והיא מצמצמת את הצריכה כדי שהן יחזיקו יותר זמן. אנחנו שומעים אותה נאנחת, אבל לא יכולים לעשות דבר כדי להקל על סבלה.

בכל פעם שאנחנו עוזבים את הבית, אנחנו יודעים שיש אפשרות שאחד מאיתנו לא יחזור. אנחנו יודעים שההפצצות הבלתי פוסקות גרמו לכך שאין מקום בטוח בעזה – גם לא בתוך הבית. אבל אנחנו מודים לאלוהים על כל רגע שהבית עדיין עומד ויכול להציע מידה מסוימת של נחמה.

לאחותי לא היה מזל כזה. בדצמבר, הבית שלה במחנה הפליטים בח'אן יונס נפגע קשות בזמן הפלישה הקרקעית הישראלית, והיא עברה לגור איתנו. ניסיתי לנחם אותה, אבל היא היתה נסערת מאוד מאובדן ביתה, ומאובדן העתיד שהיא תכננה לבנות בו.

הערב שבו חמקתי מהמוות

לעולם לא אשכח את הערב שבו חמקתי בקושי מהמוות. זה היה ב-16 באוגוסט, והייתי לבדי בקומה השנייה של בית משפחתי. אימי, אבי ואחותי היו למטה, ואחי שיחק ברחוב עם חברים. שמעתי את הטיל המתקרב, והמתנתי לפיצוץ כדי שאדע לאן לברוח. אבל לא ציפיתי שהוא ינחת כל כך קרוב – מטרים ספורים מהבית. פתאום התעופפו אבק, סלעים ורסיסי זכוכית לכל עבר. צרחתי למישהו שיציל אותי. אני עדיין לא יודעת איך הצלחתי לרדת לקומה הראשונה. לא ראיתי דבר סביבי בגלל העשן הסמיך. אבל רק כשהצלחתי לצאת החוצה, תפסתי את היקף ההרס.

בית השכנים נהרס לגמרי. הבתים הסמוכים נפגעו קשות – כולל ביתו של דודי, שנהרס למחצה. גם הבית שלנו נפגע: רסיס של טיל פער חור גדול בגג, כל החלונות היו מנופצים, ומכל המים נהרס. בנס יצאנו מזה בחיים, ואני עדיין סובלת מחבלות בגבי.

הפתח האחרון לעולם החיצון. מעבר רפיח הסגור, ב-15 ביולי 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

עבורי, הבית הוא החיים, ובהתחשב בנסיבות, זה נס שאנחנו עדיין חיים בבית שלנו. פעמיים נאלצנו לנטוש אותו כשהמתקפות הישראליות התקרבו אלינו, ובכל אחת מהן לא ידענו אם יהיה לנו בית לחזור אליו. זה העלה זיכרונות איומים משנת 2000, אז הייתי בת 8, והצבא הישראלי הרס את הבית שלנו עם בולדוזרים. פחדתי שנצטרך לחיות שוב את האובדן הכואב הזה.

העקירה הראשונה שלנו התרחשה בשבועות הראשונים של המלחמה, כשהאזור שבו אנחנו גרים היה תחת הפגזה כבדה. בילינו לילה קר אחד בחניון של בית החולים האירופי, מכיוון שהמסדרונות כבר היו צפופים מדי. לא ישנתי דקה. הרגשתי שסלע גדול רובץ על החזה שלי, מכריע אותי במשקלו.

ואז, בבוקר של 2 ביולי, ברחנו שוב אחרי שהצבא הוציא הודעות פינוי לשכונה שלנו. העמסנו את חפצינו על משאית ויצאנו לכיוון ביתה הפגוע של אחותי, שהשתדלנו לשפץ כמיטב יכולתנו. אבל לא יכולתי לשאת את הייסורים של עקירה מביתי, ולכן, למרות הסכנה, חזרתי אחרי 10 ימים עם אבי ואחי, ואימי הצטרפה אלינו זמן קצר לאחר מכן.

כשהגענו הביתה, השכונה שלנו היתה כמעט ריקה. רבים מהשכנים ברחו לאל-מוואסי, ה"אזור ההומניטרי" לכאורה, ולא הסכימו לחזור עד חודשיים לאחר מכן. בכמה הזדמנויות, כשהכוחות הישראלים פלשו לעיר, היינו במצור במשך שבוע או יותר, ולא יכולנו לנוע בחופשיות בלי להסתכן שיירו בנו.

באביב, אימי ואני החלטנו לעזוב את עזה. בהתחלה היא חששה לנסוע, ולהשאיר מאחור את אחותי ושני ילדיה. אבל מכיוון שלא הצליחה להשיג טיפול רפואי למחלתה, היא הסכימה שעדיף שנעזוב.

תוכנית הבריחה שלנו יצאה לדרך. הצלחנו להירשם בסוכנות נסיעות כדי לעזוב דרך מעבר רפיח. ארזנו תיקים, וחיכינו שהשמות שלנו יופיעו ברשימת היוצאים. בליל 6 במאי הגיע תורנו. ואז קרה הבלתי נתפס: עם בוא הבוקר, כשחיכינו לאישור שנוכל לעזוב למחרת, ישראל פלשה לרפיח. הדבר הראשון שעשתה היה להשתלט על מעבר רפיח ולאטום את הפתח האחרון שלנו לעולם החיצון.

כל יום אנחנו מקווות שהמעבר ייפתח שוב ונוכל לעזוב. אנחנו חולמות על הרגע הזה. אבל כל יום שבו אני עדיין תקועה כאן, אני מאבדת עוד מעט תקווה לעתיד של עזה.

רווידה כמאל עמאר היא עיתונאית עצמאית מח'אן יונס. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס