אופנת האונס: למה שגבר יחשוב שזה בסדר ללבוש חולצה כזאת?
בשבועות האחרונים נשים ברחבי העולם שיתפו את מגוון האופנים בהם הן הוטרדו או הותקפו מינית. לתרבות האונס המשתקפת מהעדויות הללו פנים רבות. למשל להיתקל בחולצה הזו על שפת הים בהרצליה
עולם התקשורת והרשתות החברתיות כמרקחה מאז פרץ לעולם קמפיין MeToo# (גם אני) במהלכו מיליוני נשים, וגם גברים, ברחבי העולם שיתפו בתקיפות והטרדות מיניות שחוו. אבל במרחק לא רב מחוץ לבועה הזאת, הנורמלי נראה אחרת לחלוטין. בחורים צעירים ושגרתיים למראה יכולים להסתובב להם בחופשיות עם חולצה שמצהירה שבעליה מוכן לתקיפה מינית או לכל הפחות לסקס אגרסיבי.
מה את אמורה לעשות, אם בכלל, כשאת יושבת בים להנאתך, ופתאום מתרומם מכיסאו בחור צעיר שעל גב חולצתו סמל של יחידה צבאית כלשהי והכיתוב "בואי לשיחים – אני יודע מה לעשות"?
מדגמן את אופנת האונס הצבאית על שפת הים בהרצליה (יעל מרום)
ישבנו אתמול בבית קפה על שפת הים בהרצליה. רגליים משכשכות בחול, דרורים מלקטים חתיכות של צ'יפס מהשולחנות, ריח ים מעורב בהמולה נעימה של משפחות, מבוגרים, צעירים, זוגות, יחידים. שבת רגילה שבה השמש יצאה למרות שהחזאים התריעו מפני גשם. בשולחן לפנינו ישבה חבורה של צעירים. כשאחד מהם החל להיפרד מחבריו, הבחנו בהדפס שעל גב החולצה שהוא לבש. היינו צריכות לבדוק פעמיים, ואפילו צילמנו כדי שנוכל לראות מקרוב, שמה שחשבנו אכן כתוב על החולצה.
בעודנו מנסות לעכל את מה שרואות עינינו, הבחור כבר חלף בקלילות ועזב את החוף. לא הצלחנו לקלוט את שם היחידה שבה מדובר. אבל זה לא באמת משנה. כי לאן שלא תלכי, המרחב הציבורי מלא בעוינות כלפי נשים, בניסיונות של גברים להוכיח את כוחם ואונם על חשבונן של נשים. תרבות האונס בכל מקום. באופנה, בקולנוע, בצבא, בעבודה, ביבשה וגם בים. מצב בו את כאישה אמורה להתכווץ במרחב הציבורי הוא הנורמלי.
בחור יקר, זה לא אתה. אבל זה כן אתה. כי אתה ואתם חלק מחברה שמקדשת גבריות וכוחנות, שמנצלת נשים מוחלשות, שמתייחסת לנשים כאל חפצים שצריכים לטפל ולספק, שבה מוחקים תמונות של נשים ממודעות, שבה משלמים לנשים משכורות נמוכות יותר, שבה כמעט כל אישה עברה תקיפה או הטרדה מינית, חברה שבה עדיין נראה לך הגיוני ללבוש חולצה כזאת או להדפיס אחת. חברה בה גברים בכלל לא חושבים לרגע איך אמורות להרגיש החברות שלהם, אחיות שלהם, ידידות שלהם, אמהות שלהם, וגם נשים שאתם לא מכירים – כאשר אנחנו צריכות להיות חשופות לאמירות בוטות בפנים שלנו ואפילו על חולצות, לאן שאנחנו לא הולכות. או שאולי אתם יודעים בדיוק איך זה גורם לנו להרגיש, אבל פשוט לא סופרים אותנו. ואני כבר לא יודעת מה יותר דפוק. כך או כך – זה לא מצחיק אותנו. אין שום דבר מרגש בין השיחים, רק הבטחה לאלימות וניצול. אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה להגיד לעולם? זה מה שאתה מאחל לנשים סביבך?
אבל אתמול, אחרי ששקלנו לרגע אם לנסות לפנות, להגיד משהו בזמן אמת – הנחנו שנצא כבדות, מקשישות ומעיקות. באופן כללי – פמינאציות. אז החלטנו שלא, וחזרנו לאכול את הצ'יפס שלנו. בשקט.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
