איפה היה השמאל בזמן מאבק הנכים?
כל כך הרבה אנשים, נכים וקרוביהם, נדרו בחודשים האחרונים לא להצביע לעולם לבנימין נתניהו. ועדיין השמאל לא ממהר לחבק את מאבק הנכים
כותבת: מיכל בסן
"שוב הצטמצמנו!" נשמעים קולות התדהמה ונהיות הבכי במחנה השמאל לאחר כל מערכת בחירות. ועולות השאלות: "איפה טעינו? אולי לא היינו קשובים לשטח? אולי לא היינו מכווננים מספיק לרגשות ההמון?", וההלקאה העצמית: "השמאל אליטיסטי", "השמאל מנותק", "השמאל צריך לכפר על חטאי העבר". בכל מערכת בחירות מאבד השמאל עוד מנדט ועוד מנדט, ובסיומה של כל מערכת בחירות צצים מאמרים המבקשים לבחון מה ניתן היה לעשות אחרת.
אבל כמו תמיד, בזמן אמת, השמאל לא מפספס הזדמנויות לפספס. כך למשל ביקום מקביל כמעט מתנהל לו דיון סוער על מאבק הנכים ותוצאותיו בפורום של נפגעי נפש בפייסבוק. שם טוען רונן (כל השמות בפוסט בדויים, מ"ב), העומד בפני פינוי מדירתו, שהוא לא פוליטי, שלא מעניין אותו ימין ושמאל, כי לאדם העתיד להתפנות מהבית, אין זמן או משאבים להתעסק בפוליטיקה. הרי מי יכול לדאוג למה שקורה אי שם בשטחים הכבושים, כשתכף ימצא את עצמו ברחוב, או כשהוא צריך להחליט האם לקנות בכסף המועט שלו מזון או תרופות?
גם אליעד מספר שפוליטיקה מכבידה עליו. יש לו מספיק דברים לעסוק בהם. אלימות בהוסטל. רכוש שנגנב. יחס מפלה מצד אנשי צוות. אפילו חברות הקבוצה רוני וכרמל, שתיהן נשות שמאל גאות, מאוכזבות כל כך מהתעלמות השמאל ממאבק הנכים, שהן מצהירות כי יעדיפו, כבחירה עקרונית, לגשת לקלפי בבחירות הבאות רק כדי להטיל לתוכו פתק לבן.
> בשביל מה צריך ימין אם יש לנו את אבי גבאי?
מאבק הנכים. חוסמים כביש בירושלים (יונתן זינדל / פלאש90)
אז איפה הסתיו שפיריות, ושאר חברי כנסת בולטים משמאל כמו תמר זנדברג, כמו יוסי יונה, כמו מרב מיכאלי ואפילו איימן עודה? מדוע נציגי השמאל בכנסת לא טורחים אפילו להגיע כדי לחבק את הנכים, לעשות איזה סלפי ולגרוף על גבם כמה זוזים של הון סימבולי? גם אני שואלת את עצמי את אותה שאלה בדיוק. מסתבר שבמקום לחבק את מחאת הנכים ולמנף אותה בגאון כל הדרך לבחירות, מעדיף השמאל להתעסק ב…אנא עארף. כל מיני דברים אחרים.
לשמאל, מסתבר, ישנם דברים חשובים יותר לעשות, מאשר למצוא את הדרך להגיע לאותם מאות אלפי קולות צפים של ציבור הנכים וקרוביהם, מרביתם מצביעי ימין, אותם אלו שמבינים שהאשם במצבם הנוכחי הוא הימין. אותה ממשלה שבשלטון. ואם השמאל אפילו לא מצליח לזהות הזדמנות כשהיא מונחת לפניו, ולא מוצא את הזמן לדבר עם כל אותם נכים שנדרו בחודשים האחרים לא להצביע לעולם לבנימין נתניהו, מדוע שאותם מצביעים יטרחו להצביע שמאלה?
היכן הם פעילי השמאל שיתלוו אל הנכים בהפגנות, שיעברו בין הוסטל להוסטל ויאמרו לציבור הנכים בכנות ובנחישות: "חבר'ה, קצבאות זה חתיכת עניין פוליטי. אין עניין יותר פוליטי מזה". הרי ההחלטה לקצץ את קצבאות הנכים לרמה שלא מאפשרת חיים בכבוד היא החלטה פוליטית. ההחלטה ליצור תקציב שמתעדף את העשירים ונותן להם הטבות מס בעוד העניים נזנחים גם היא החלטה פוליטית. וגם ההחלטה שלא לייצר שוק עבודה מתאים לבעלי מגבלות. וכל אלו החלטות של הימין.
אחרי כל מערכת בחירות אנחנו שואלים את עצמנו איפה היינו ומה יכולנו לעשות אחרת. כבר עכשיו ברור שאת החיבור של השמאל למאבק הנכים ניתן וצריך היה לנהל אחרת, אבל אפשר עוד לעצור ולשנות. השמאל חייב להיות שם בשביל אותם האנשים שלא מסוגלים להתקיים מקצבת העולב שמעניקה להם ממשלת ביבי המורכבת כולה ממפלגות ימניות, אלו שעומדים להעיף אותם מהבית, שמאשפזים אותם בכפייה, קושרים אותם ומתעללים בהם. לתת מידע, להסביר, לחבק. ואז אולי הקולות הצפים האלו יהיו מוכנים להתעניין בפוליטיקה.
מיכל בסן, מתמודדת.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
