newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בשבחי הטהרנות

משבר קטלוניה מלמד אותנו פרק חשוב בהלכות טהרנות. על ימין שמחבר בין שחיתות ללאומנות, מפלגה סוציאליסטית שחוברת ללאומנים בתקווה שכשיגיעו הבחירות יזכרו לה את חסד לאומנותה, ושמאל סולידרי שמסרב לזנוח את עקרונותיו גם אם הם לא פופולריים

מאת:

כותב אורח: רון ברקאי

בעבר, לפני שנים, אנשי הימין נהגו להטיח בפעילי השמאל חרפה קשה: "יפי נפש", כך הם כינו אותנו, את מי שגילו סולידריות עם הפלסטינים והשתתפו במאבקם הלא-אלים נגד הכיבוש. זו הייתה התווית שהודבקה גם למי שפעלו בחיי היום יום לזכויות הפליטים, בעיקר מדרום סודאן ומאריתריאה, ולמי שעשו להגנת מהגרי העבודה.

מאז הציפו מי הביבים את חיינו, התיבה (החיננית…) "יפי נפש" נעלמה ובמקומה מטילות "צל" על חיינו קללות מפס הייצור הפשיסטי והניאו-נאצי כמו "בוגדים", "סכין בגב האומה" וכמובן: "מזדיינת עם ערבים". לפעמים זה מופיע גם במין זכר. השוויון המגדרי מחייב.

במקביל ללשון הפואטית של בריוני הימין נוספה נאצה חדשה נוספת, שגם היא מופנית כלפי מי שדבקים בעקרונותיהם, ממשיכים להיות סולידריים עם אלה שחיים תחת הכיבוש הדורסני ועם הפליטים שנשלחים לכלא ולמחנה ריכוז בנגב. על החטאים האלה מכנים אותנו "טהרנים". אלא שהפעם הגידוף הזה, הנאמר בהרבה זלזול ושאט נפש, אינו בא מצד הימין הישראלי אלא דווקא מכיוון אלה שהיו חברינו בלב ובנפש, מי שעמדו אתנו שכם אחד בהפגנות והיו פעילים כמונו, למען אותן מטרות.

אלו מתייחסים אל מי שדבקו בעקרונות אידאולוגיים ופוליטיים, כאל מי שעיניהם לקו בגלאוקומה חמורה ושכלם נמצא בתהליך דמנציה מתקדמת: אנחנו "הסמולנים" הטהרנים, לא רואים ואיננו  מבינים שרק עם אימוץ ססמאות הימין ואפילו של הימין הקיצוני ודרכי פעולתם הפוליטית, אפשר לשוב ולתפוש את השלטון, שהוא משאת הנפש.

> בשביל מה מפלס אבי גבאי את דרכו לראשות הממשלה?

"לא רואה מה מחבר בינינו", יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי על הח"כים הערבים (צילום: תומר נויברג, פלאש90)

"לא רואה מה מחבר בינינו", יו"ר המחנה הציוני אבי גבאי על הח"כים הערבים (צילום: תומר נויברג, פלאש90)

מבחינתם של מבקרי ושונאי "הטהרנים", סביר מאד שהאדם בו הם תולים את התקווה שיביא לשינוי המיוחל, יצהיר בריש גליי שהוא "לא עוסק בזכויות של הפלסטינים" שנאנקים מזה חמישים שנה תחת שלטון הכיבוש ישראלי. הם מוכנים לבלוע מבלי להקיא אמירות כגון "אלוהים נתן את ארץ ישראל השלמה לאברהם", ולקבל את ההצהרה "שלא יפונו התנחלויות". נזכור, כשנתניהו, בנט, וסמוטריץ׳ אמרו זאת, הם, מבקרי טוהר המחשבה והעקרונות, עמדו אתנו בהפגנות וטענו שאמירות אלו הן "דברים הזויים וחמורים".

יתר על כן, לא קשה להם להגן בחירוף נפש על נביאם החדש גם כשהוא מצהיר שלא ישב עם המפלגה המייצגת את הציבוריות הפלסטינית בישראל ומסביר מבלי להניד עפעף: "הערבים צריכים לפחד מאתנו". אבל חברים יקרים, הרי אפילו רחבעם זאבי לא אמר זאת באופן ברור יותר.

ברק של לאומנות

לאחרונה יכולתי לעקוב מקרוב מאד אחר מאבק פוליטי חריף וקשה לא פחות מזה המתרחש אצלנו: המשבר החמור בין החבל האוטונומי של קטלוניה וממשלת ספרד המרכזית. כמו אצלנו, מפלגות פוליטיות משתתפות במאבק הזה, וכולן, כמובן, נושאות עיניהן לשלטון. מה שמתחולל בספרד לימד אותי פרק חשוב בהלכות "הטהרנות" ועל חשיבותה. היה זה שיעור אודות היתרון האדיר שיש בדבקות בעקרונות ובסולידריות עם האחר, לעומת התגרנות, הרפיסות, האופורטוניזם, הכניעה ללאומנות מטמטמת.

ואלה הם בקיצור נמרץ  פני הדברים כאן, בחצי האי האיברי:

מפלגת הימין השלטת, המושחתת, שבמדיניותה הניאו-ליברלית, הביאה את הארץ למשבר כלכלי-חברתי חמור, מגלה במשבר הנוכחי עמדה לאומנית קשוחה. היא מתכוונת לשבור את ההתנגדות הקטלנית.

המפלגות הלאומניות הקטלניות, ששולטות בפרלמנט למרות שרוב האזרחים לא הצביעו עבורן (בעיה של שיטת בחירות), גם הן בעיקרן ימניות. הן הביאו את החבל האוטונומי למשבר כלכלי-חברתי חריף, עושות להציל את עורן ואת שלטונן בעימות הזה, ללא ניסיון אמיתי לדיאלוג, לא עם השלטון המרכזי, ובעיקר לא עם חבלים אוטונומיים אחרים בספרד הסובלים מבעיות דומות (היכן הסולידריות?). העובדה שבדרך זו הן רק החריפו את המשבר הכלכלי והחברתי בקטלוניה, ושברו את השגיה של האוטונומיה, לא מטרידה אותן. זו אופייה של לאומנות.

המפלגה הסוציאליסטית, שמחזיקה למעשה את הימין בשלטון בתמיכה מבחוץ (מכיוון שאין לו רוב בפרלמנט), מהרה להשליך את "הטהרנות" לאשפה ותמכה בצעדים החמורים שנקטה ממשלת ספרד הלאומנית-ימנית, עד כדי שליחת המשטרה נגד אזרחי הארץ וביטול האוטונומיה. הסוציאליסטים, אם כן, חברו ללאומנים. הם לא השתגעו להיות "טהרנים", שהרי לא רחוק היום ותהיינה בחירות ואז, הם מקווים, העם יזכור להם את חסד לאומנותם, שבה דבקו לא פחות מהימין. מוכר לכם מאיזה שהוא מקום?

> איפה היה השמאל בזמן מאבק הנכים?

מפגן של תומכי עצמאות קטלוניה והיפרדות מספרד (צילום: Amadalvarez, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מפגן של תומכי עצמאות קטלוניה והיפרדות מספרד (צילום: Amadalvarez, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

וישנו השמאל. או השמאל  ה"רדיקלי" כפי שמנסים לקטלגו בלשון מאיימת. זה הגוש הפוליטי השלישי בגודלו בפרלמנט הספרדי, שנולד מתנועת המחאה של ה-15 במאי 2011. הכוונה כמובן למפלגת "פודמוס" בספרד, Podem בקטלוניה, התנועה של של אדה קולאו בראשות ברצלונה; התנועה של מנואלה כרמנה בראשות מדריד ועוד 11 ערים גדולות בהן שולט שמאל זה.

גם תנועות ומפלגות אלו רוצות לשנות את ספרד כולה, ולא רק את הנוף העירוני. גם הן רוצות לנצח במערכת הבחירות הנראית כבר באופק. אלא שעקרונותיהן ועמדותיהן עומדות לה, לכאורה, לרועץ. הן חסרות כל ברק של לאומנות. הן נגד אלימות ובעד הידברות. הן סולידריות.

יש להדגיש ולהבהיר: שמאל זה, כולל הענף הקטלני שלו, עומד נגד היפרדות קטלוניה מספרד, אך באותה העת גם מגנה את ההתערבות של הממשלה המרכזית במחוז האוטונומי. הם נגד לא רק במלים, אלא גם בפעילות פרלמנטרית ובהפגנות יומיות. אלא שסוג זה של עמדות ומעשים פוליטיים לא עוזרים להם מבחינה אלקטורלית: הלאומנים הקטלנים, מצד אחד, מאשימים אותם על כך שהם נמנעים מלתמוך בהם ולכן הם מתייצבים לצד אלימות השלטון. חלק גדול של אזרחי ספרד, מהצד השני, (חלקם מושפעים מ"הפייק ניוז" שבהם מוצפים אמצעי התקשורת) רואים בהם כמי שדווקא תומכים בפירוקה של ספרד.

אני מביט מידי יום נפעם בצעירות ובצעירים האלה, שמסרבים להיפרד מעקרונותיהם. שמסרבים לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את הסולידריות שאיחדה אותם מאז קמו: קסטיליאנים, אנדלוסים, באסקים, קטלנים ועוד. יחד הם מגנים את האלימות וזועקים לדיאלוג. יחד הם קוראים להקים ספרד חדשה, רב-לאומית, פדרטיבית, שתהיה מבוססת על דמוקרטיה וצדק חברתי.

למרבה הצער, כשהלאומנות משתוללת, בספרד כמו גם בישראל, קשה לדבוק בעקרונות. הם לא פופולריים. סולידריות עם האחר מצלצלת באוזניו של הלאומן כמדקרת חרב המפלחת לא רק את חזה הפר, אלא גם את לב האומה. אבל בלי "הטהרנים" אין כל טעם לעשיה פוליטית. כי העשייה הפוליטית, היא גם אקט חינוכי חשוב. זו הדמוקרטיה במיטבה.

רון ברקאי הוא פרופ׳ אמריטוס להיסטוריה של ספרד בימי הביניים. סופר. מתרגם. חי בין תל אביב לסלמנקה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf