הדרך למהפך שמאלי עוברת בבריתות פוליטיות חדשות

כותב אורח: אבי דבוש

אחד הדברים היפים, אך גם ההרסניים, בשמאל הישראלי הוא שרובנו ככולנו יודעים בדיוק מה הבעיות של השמאל הישראלי. איך מזהים שמאל ישראלי? לפי הדיבור הזה בדיוק. "אתה יודע מה הבעיה של השמאל…?" נאמנים פצעי אוהב.

והנה עומדת לפנינו משימה מאוד מחודדת, שלשמה, במובנים מסוימים, אנחנו פועלים כבר שנים: לייצר מהפך פוליטי-שלטוני. רבות ורבים מאיתנו רוצים שבליל ה-17.3 עם הופעת מדגמי התקשורת יהיה ברור שאפשר הפעם אחרת, שיש גוש חוסם וגוש מוביל וגוש מרכיב ממשלה שאיננו ימין, שאיננו נתניהו, שאיננו "השותפים הטבעיים".

לכאורה, זה קורה. ממש מעבר לדלת. לא עקפנו את הליכוד בסקר האחרון, קמיל? אז כן ולא. כן – העבודה הצליחה להתאושש וזה יפה. ולא – גם "עקיפה" כזו לא מבטיחה דבר. עיינו ערך 2009 ונאומי הניצחון המקבילים של לבני ושל נתניהו. לבני, ש"ניצחה", נותרה אז בשיממון הפוליטי, בעוד נתניהו עשה את דרכו הבטוחה לכס ראשות הממשלה.

אז איך באמת עושים מהפך? ישנה רק דרך אחת בדוקה: למצות את מאגר מצביעי השמאל והשמאל-מרכז ולהרחיב את המאגר. איך משיגים את המטרה הראשונה? באמצעות קמפיין מלהיב, המון עבודת שטח ויום בחירות מתוקתק. איך משיגים את השנייה? הרבה יותר מסובך.

זוכרים את מהפך 1999? אני מגלה כאן סודות משפחתיים: זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהצלחתי להזיז את אבי מהצבעה ימנית מתונה. מה עשה לו את זה? דוד לוי והרב מיכאל מלכיאור. זה מה שאיפשר לו לבחור באהוד ברק. זוכרים את "השובר שוויון"? מסעם של שלמה בן עמי ודוד לוי בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל. אני כבר מדמיין איך היום תוך רגע היה עולה לאוויר דף הפייסבוק "פי 1,000 שובר שוויון" שהיה מסתלבט על הקמפיין. ועדיין, זה פשוט עבד.

בלי קיצורי דרך

כדי להרחיב מעגלים באופן אמיתי צריך עבודת עומק של שנים. ראו את העבודה של הדמוקרטים בארה"ב עם השחורים, ההיספנים, מהגרי העבודה. עבודה שכמעט סותמת את הגולל על האפשרות הרפובליקנית לזכות בנשיאות בשנים הקרובות. את העבודה הזו נתחיל ב-18.3. אין קיצורי דרך, אבל יש נצחונות סימבוליים. והנצחונות הללו כרוכים בחיבוק סמלים הנוגעים לאלקטורט הגדול באמת בישראל: מזרחים, דוברי רוסית, ערבים, חרדים. כן – מה שצריך להיות הזיהוי השמאלי הקלאסי: מעמדות נמוכים ונמוכים-בינוניים, מסורתיים, תושבי הפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות.

אנחנו נוטים לזלזל או לפספס תהליכי עומק. שיתוף הפעולה המצוין שהיה באופוזיציה בשנתיים האחרונות – של מרצ, העבודה, יהדות התורה, ש"ס, חד"ש, בל"ד ורע"מ-תע"ל – בונה הזדמנות אמיתית לשינוי. אגב, הימין הבין את זה. זה המסר החזק של בנט, שלצד אידיאולוגיה ימנית גם כלכלית וגם מדינית משתמש ברטוריקה של "יחד שבטי ישראל", כולל ניסיון לחבק ערבים פנימה, לתוך הבית היהודי.

הנטייה שלנו היא להילחם בחיבורים האלה, בייצוג השוויוני. בני מיני, הגברים, נלחמו על זכותם לייצג נשים טוב יותר מנשים. היהודים מרגישים שהם יכולים לאהוב ערבים יותר מאשר את מציגי הערבים. מומחים לעוני סירבו לשמוע עניים בוועדת אלאלוף, כי הרי הם "המומחים" (בסוף, אגב, הסכימו לשמוע אותם, לאחר מאבק שלנו). כל זה כבר לא עובד. שיטת הפטרונים הפטריארכליים פחות ופחות משתלמת, ולכן אנחנו צריכים לוותר על פריבילגיות למען חיבוק אמיתי של אלו שאיתם אנחנו מנסים לבנות בריתות פוליטיות.

זו השליחות שלי במרצ. הבחירות המקדימות זו תחנה ראשונה. התחנה הבאה, למשל, תהיה כשבעשיריה הפותחת של מרצ ישובצו 2-3 ערבים (מתוכם 1-2 נשים ערביות), דוברי רוסית, מזרחים וכן – גם חרדים. לא כייצוג ריק ומהונדס נוסח "יש עתיד", אלא עם נשים ואנשים בעלי יכולות עם הרבה מה להציע. ותתפלאו, יש כאלה. שינויים פוליטיים בעידן שלנו חייבים להתבסס על בריתות. חייבים להישען על התובנה שאומרת: "רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד". זה הרבה יותר מסובך, זה דורש חדות ועבודה קשה, אבל אין קיצורי דרך. רוצים מהפך? פיתחו השורות, חברות וחברים.

 אבי דבוש הוא מתמודד בבחירות הפנימיות של מרצ

> מילא נותנים לליברמן לרוץ, אבל למה המחנה הציוני רואה בו שותף לגיטימי?