תחקיר: אלפי דונמים שקיבלו מתנחלים בתוך הקו הירוק מניבים מיליונים בשנה
עתירה שהוגשה נגד חוות טורבינות ביער יתיר חושפת עובדה לא ממש מוכרת: נוסף לשטחים בגדה המערבית, התנחלויות קיבלו שטחים נרחבים בתוך הקו הירוק המכניסים להן מיליונים. הנפגעים: עיירות הפיתוח והבדואים בנגב. "קיבלנו את מה שנתנו לנו, כמו הקיבוצים והמושבים"
לפני כחודש, הגיש הוועד המקומי בהר עמשא, ישוב השוכן בצפון הנגב, עתירה לבית המשפט העליון בבקשה לבטל או להחזיר לדיון בוועדה המחוזית את התוכנית להקים חוות טורבינות רוח קרוב מאוד ליישוב. הקרובה מתוך עשר הטורבינות בחווה, שכל אחת מהן תגיע לגובה של 180 מטר, כלומר לגובה של מגדל עזריאלי, אמורה לקום במרחק של 440 מטר מהבית הקיצוני בהר עמשא, בעוד ארבע טורבינות נוספות אמורות להתנוסס במרחקים שבין 570 ל-860 מטר. חמש הטורבינות הנוספות גם הן לא יהיו רחוקות מאוד מהישוב.
התושבים טוענים שהטורבינות עלולות לגרום לנזק בריאותי כתוצאה מרעש נשמע ובלתי נשמע (אינפרה סאונד). בעתירה מצוטטים מומחים המסבירים את תופעת "הרעש הבלתי נשמע" שמייצרות טורבינות רוח, ונטען שם שהרעש הזה עשוי להגיע לרמה שווה ל-70 דציבלים של רעש "רגיל", כזה המייצר כביש ראשי רב-מסלולי. לפי העתירה, בתסקיר הסביבתי שנעשה בהליכים לאישור חוות הטורבינות לא נלקח בחשבון ההיבט הבריאותי. משום שמדובר בטורבינות שיפעלו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע – טוענים העותרים – איכות החיים של תושבי הר עמשא עלולה להיפגע באופן קשה.
"חשוב לתפוס שטח, זו משימה לאומית". הכניסה לאדמות גד"ש הר חברון בבקעת ערד (מירון רפופורט)
מתנחלים בגדה, חקלאים בישראל
נחזור לעניין הטורבינות מאוחר יותר, אבל בעתירה מסתתר פרט מעניין, שהעותרים לא ממש עוסקים בו. בין המשיבים לעתירה מצוינים "כרמל מושב שיתופי" ו"בית יתיר מושב שיתופי", שתי התנחלויות בדרום הר חברון השוכנות צפונית לקו הירוק. מה הקשר להתנחלויות ולטורבינות רוח שאמורות לקום בתוך שטחי הקו הירוק? ובכן, השטחים שעליהן אמורה חברת "כרמי הרוח" להקים את הטורבינות הם שטחים חקלאיים שהמדינה מסרה לידי התנחלויות בדרום הר חברון, והוסבו לשימוש "מתקנים הנדסיים". כן, המדינה לא הסתפקה בהענקת שטחים נרחבים בגדה המערבית לידי התנחלויות. היא העניקה להן גם שטחים נכבדים גם בתוך הקו הירוק.
מדובר בתופעה לא חדשה, אבל לא ממש מוכרת. לפי מידע שמסרה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י, המוכרת יותר כמינהל מקרקעי ישראל) לדרור אטקס מארגון "כרם נבות", שבע התנחלויות – כפר עציון, מגדל עוז, ראש צורים, מעון, כרמל, בית יתיר ומבוא חורון – מחזיקות בחוזים עם רמ"י לעיבוד של יותר מ-38,000 דונם בתוך הקו הירוק. אבל נראה שהנתון האמיתי גבוה יותר; לפי טבלה של הקצאות קרקע באתר של רמ"י, שש מתוך ההתנחלויות האלה (ללא מבוא חורון), מחזיקות ביותר מ-50 אלף דונם בתוך הקו הירוק. ייתכן שגם המספרים האלה אינם מלאים, שכן לא כלולים בהם שטחים שנמסרים לעיבוד עונתי.
הנתונים מרשימים במיוחד לאור העובדה שכל השטחים החקלאיים של אותן שש התנחלויות בתוך הגדה המערבית עומדים על כ-2,000 דונם. כלומר, יותר מתשעים וחמישה אחוז מהאדמות החקלאיות של ההתנחלויות האלה נמצאים בתוך הקו הירוק. במלים אחרות, ללא השטחים בתוך ישראל להתנחלויות האלה לא היתה אפשרות של ממש לקיים חקלאות.
המחירים לחכירה, כפי שמקובל במגזר החקלאי, הם נמוכים להפליא. עבור 2,711 דונם משלם כפר עציון 64,913 שקל, כ-25 שקל לדונם. בית יתיר משלם 81,554 שקל לשנה עבור 7,200 דונם, כ-11.25 שקל לדונם לשנה. גד"ש הר חברון, המאגד את השטחים של מעון, כרמל ובית יתיר, שילם לרמ"י דמי חכירה מהוונים בסך 250,790 על 10,980 דונם עד שנת 2061, קצת יותר מ-22 שקל לדונם.
כפר עציון, ראש צורים ומגדל עוז מוגדרים כקיבוצים. כרמל, מעון ובית יתיר מוגדרים כמושבים שיתופיים. בתור כאלה הם נופלים תחת ההגדרה של "ישוב חקלאי מתוכנן". על פי נוהל עבודת ועדת הקרקעות במשרד החקלאות – הגוף הממליץ לרשות מקרקעי ישראל למי להקצות קרקעות מדינה – כל "ישוב חקלאי מתוכנן" יכול להגיש בקשה לקבל נחלות לעיבוד חקלאי לטווח ארוך ללא מכרז במחירי חכירה דומים לאלה שקיבלו ההתנחלויות. סביר להניח שמשום כך יכלו ההתנחלויות האלה לבקש, ולקבל, אדמות חקלאיות בתוך ישראל, אף שהן נמצאות מעבר לקו הירוק.
כהערת אגב ראוי לציין ששום ישוב ערבי לא נופל תחת ההגדרה של "ישוב חקלאי מתוכנן", ולפיכך לחקלאים ערבים אין כמעט סיכוי לקבל אדמות בתנאים הנוחים האלה – ללא מכרז, בשכירות כמעט אפסית של שקלים בודדים לשנה עבור כל דונם, ולתקופה ארוכה של עד 50 שנה – מהמדינה שהם אזרחיה, לא פחות מתושבי הקיבוצים, המושבים וההתנחלויות.
השטחים החקלאיים שניתנו להתנחלויות רחוקים למדי מההתנחלויות עצמן. כך, לדוגמה, השטחים החקלאיים של ישובי גוש עציון – כפר עציון, מגדל עוז וראש צורים – מתפרשים עד אזור קרית גת, כלומר במרחק של כ-50 קילומטר מההתנחלויות עצמן. השטחים החקלאים של ישובי דרום הר חברון – מעון, כרמל ובית יתיר – מתפרשים עד אזור אופקים, כ-70 קילומטר מההתנחלויות. ראוי לציין שעצם העובדה הזו אינה יוצאת דופן, שכן קיבוצים ומושבים רבים קיבלו מהמדינה אדמות הרחוקות מהישובים עצמם.
הגפנים ביער יתיר, המקום בו אמורה לקום חוות הטורבינות (מירון רפופורט)
"אולי האדמה היתה שייכת לסבתא שלהם"
ההחלטה להקצות להתנחלויות שטחים בתוך ישראל איננה חדשה. להתנחלויות בגוש עציון – כפר עציון, מגדל עוז וראש צורים – השטחים הוקצו ככל הנראה כבר בתחילת שנות ה-70. לשלוש ההתנחלויות בדרום הר חברון – כרמל, מעון ויתיר – השטחים הוקצו בסוף שנות ה-70. "התחלנו לעבד את הקרקע ב-1979", מספר אורי זילברמן, מנכ"ל גד"ש (גידולי שדה) הר חברון, גוף המאגד את שלושת הישובים בדרום הר חברון – כרמל, מעון ובית יתיר.
המשרדים של גד"ש עציון, המרכז את השטחים החקלאיים של כפר עציון, מגדל עוז וראש וצורים, נמצאים ליד קריית גת. בסך הכל יש לגד"ש עציון בתוך הקו הירוק כ-14,500 דונם (6,056 דונם למגדל עוז, 4,880 דונם לכפר עציון, ו-4,486 דונם לראש צורים), והם מעבדים שם גידולי בעל, כלומר ללא השקיה, גידולי שלחין כמו כותנה, חמניות ועוד ומטעים, כולל שותפות ב"ענבי טלי" למאכל.
אריאל שינקולבסקי, מנכ"ל גד"ש עציון, תושב מגדל עוז, סיפר כי הם קיבלו את השטחים בשנות ה-70. "בגלל שאין אדמות בהר, קיבלנו שטחים במשור החוף", אמר שינקלובסקי. לדבריו, הגד"ש הוא אחד מארבעה מקורות ההכנסה העיקריים של מגדל עוז. בסוף שנות ה-90, סיפר שינקלובסקי, הם כמעט קרסו וחשבו להחכיר את הקרקע בהחכרת משנה, אבל בסוף התאוששו והמשיכו לעבד את הקרקעות.
"פעם היו מגיעים (מההתנחלויות, מ"ר) עם טרנזיטים בבוקר", אמר שינקלובסקי, "היום יש עובדים מעטים מהקיבוץ. זה הפך עניין תיאורטי עבור החברים". רוב העובדים בשטחים החקלאים של גד"ש עציון הם תאילנדים. הוא מעדיף אותם על עובדים פלסטינים. "פועלים פלסטינים מרגישים בעלות, אולי האדמה היתה שייכת לסבתא שלהם, התאילנדים לא מרגישים בעלי הבית", הסביר שינקלובסקי.
ובכל זאת, כשהוא זקוק להרבה ידיים עובדות בטווח קצר, שינקלובסקי נעזר בקבלני כוח אדם פלסטינים שמביאים פועלים מהגדה המערבית. "אנחנו עושים את זה בשביל רווח, אנחנו לא פילנתרופים", הסביר שינקלובסקי, "אבל חשוב גם לתפוס שטח, זו משימה לאומית". שינקלובסקי לא נקב במספרים אבל אמר שמדובר באחד מארבעת מקורות ההכנסה העיקריים של שלוש ההתנחלויות.
המסה הגדולה של האדמות החקלאיות שקיבלו התנחלויות בתוך הקו הירוק נפלה בחלקן של שלוש ההתנחלויות בדרום הר חברון – מעון, כרמל ובית יתיר, אזור שבו התושבים הפלסטינים סובלים תדיר מאלימות קשה מצד שכניהם המתנחלים. להתנחלות מעון הוקצו 6,547 דונם, להתנחלות כרמל 7,450 דונם, ואילו להתנחלות בית יתיר, המוכרת גם תחת השם מצודות יהודה, לא פחות מ-21,043 דונם. מדובר בשטחים עצומים. רק לשם השוואה, הקיבוצים קרית ענבים ורמת רחל, שקיבלו אדמות במישור החוף כ"פיצוי" על כך שאין להם מספיק אדמות חקלאיות באזור ההר, קיבלו 3,200 ו-2,300 דונם בהתאמה.
"הקרקעות שקיבלנו מפוזרות בכל רחבי הנגב, קרקעות שאף אחת מתנועות ההתיישבות לא רצתה בהן", אומר זילברמן מגד"ש הר חברון במשרדו בבקעת ערד. "היינו מעדיפים קרקעות ליד הבית, אבל המדינה החליטה אחרת". זילברמן טוען שהפיזור והמרחקים הגדולים – עד שעה וחצי נסיעה לכל כיוון – "מקשים מאוד על התפעול והניהול וגוררים אחריהם הוצאות כבדות."
האדמות של גד"ש הר חברון מתחלקות בין מטעים הנמצאים סמוך מאוד לקו הירוק, האזור שבו אמורות לקום טורבינות הרוח, שטחים נרחבים בבקעת ערד, שטחים באזור דודאים ולב הנגב ושטחים נרחבים ליד אופקים. ההערכות הן שהשטחים החקלאיים מכניסים לשלוש ההתנחלויות רווח של קרוב לארבעה מיליון שקל בשנה, סכום לא מבוטל להתנחלויות קטנות למדי.
מניעת ההתרחבות של אופקים לטובת מתנחלי דרום הר חברון
סביב האדמות באזור אופקים – יותר מ-4,000 דונם של אדמה חקלאית טובה שלדברי זילברמן הם קיבלו מקיבוץ עין גדי תמורת תשלום של 1.5 מיליון שקל עבור ההשקעות של עין גדי בשטח – התפתח קרב מכוער למדי בין עיריית אופקים ובין ההתנחלויות בדרום הר חברון. בעוד אופקים ביקשה להתרחב מזרחה, לכיוון השטחים החקלאיים שהתנחלויות הר חברון מחזיקות בהם, ההתנחלויות יצאו למסע אגרסיבי נגד ההחלטה שהתקבלה בוותמ"ל בטענה שהיא תגרום ל"הרס אלפי דונמים של שטח חקלאי יפהפה, פרי עבודת חקלאי גד"ש הר חברון מזה קרוב לארבעים שנה".
המאבק לבש גם אופי מעמדי-עדתי. מצד אחד, כתב דוד בן שבת, חוקר "המרחב הכפרי", עמדו "כ-150 בתי אב חברים-בעלים בשלוש האגודות השיתופיות החקלאיות (מעון, כרמל ובית יתיר, "מ"ר), רובם ככולם אשכנזים מחמשת העשירונים העליונים. בצדו השני של הנגב, בעיירה אופקים, חיים כ-27,000 נפש, רובם ככולם מזרחים מסורתיים מחמשת העשירונים התחתונים".
בן שבת ציין שהשטחים החקלאים באזור אופקים הם רק חלק ממה שהעניקה המדינה לאותם 150 בתי אב בהתנחלויות דרום הר חברון. ההתנחלויות האלה, הוא כותב, קיבלו גם "שתי רפתות חלב ומכסות צמודות, לולי ענק לפיטום עופות ומכסות צמודות, שני בתי אריזה, הכשרת קרקע לבנייה לדור ההמשך, פיתוח מטעים בהר חברון עצמו, קרקע לכרמי יין, שמהם מיוצר 'יין יתיר', למשל, שמחירו מגיע עד 400 שקלים, וקרקע לטורבינות ענק לייצור לחשמל מרוח", כפי שכתבנו בתחילה.
ההתנחלויות של דרום הר חברון עתרו לבג"ץ נגד החלטת הוותמ"ל להרחיב את אופקים על חשבון השטחים שלהן, בג"ץ קיבל את העתירה בצו ביניים, אולם מאוחר יותר התוכנית אושרה. גם אז לא הסתיימו הקרבות בין אופקים להתנחלויות. באוגוסט 2019 החליט בצלאל סמוטריץ', שר התחבורה דאז, להתנגד לסלילת כביש בין אופקים לבאר שבע שנדרש במסגרת פיתוח השכונה החדשה הכוללת 7,500 יחידות דיור ממזרח לעיר.
במכתב ששלח לראש הממשלה טען ראש עיריית אופקים יצחק דנינו כי ההתערבות של סמוטריץ' נגד סלילת הכביש היא בגדר "שוחד בחירות, שכן ברור כי היא נועדה אך ורק להיטיב עם אותם חקלאים תושבי הר חברון, על חשבון תושבי העיר אופקים, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיהם". סמוטריץ' לא נשאר חייב. "סגנונו האלים, הבזבזני והלא ענייני של ראש העיר בעיקר מעציב", כתב סמוטריץ' בפוסט בפייסבוק. "חבל שהוא (דנינו) מבזבז את כספי תושבי אופקים על מודעות בעיתון שעושות לו יחסי ציבור במקום בפיתוח העיר לטובת תושביה".
התגייס לטובת המתנחלים. בצלאל סמוטריץ' לצד איתמר בן גביר בהתנחלות היהודית בהר הזיתים בירושלים (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
"זה היה מאבק מכוער עם החקלאים והצטרף אליהם גם שר התחבורה (סמוטריץ', מ"ר) שניסה למנוע את סלילת הכביש", אמר דנינו ל"שיחה מקומית". "חבל שזה היה, הם (החקלאים מהר חברון, מ"ר) ידעו שהם ארעיים, הם היו צריכים להגיד תודה רבה ולפנות את השטחים".
השיווק של השכונה החדשה, סיפר דנינו, מתנהל מצוין, 4,500 דירות כבר שווקו, והביצוע כבר התחיל. "כל הטענות שלהם (של גד"ש הר חברון, מ"ר) התגלו כקשקוש. הם ניסו לסחוט את מדינת ישראל בפיצויים יותר גדולים, הם צריכים ללמוד שצריך לדבר, ולא לבזבז את הזמן בעתירות לבית המשפט".
זילברמן מבקש להתחמק מהעניין המעמדי-עדתי. "אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום על קיבוץ גלויות", הוא אומר. "המחלוקת שלנו איננה עם אופקים. בהתנגדויות לותמ"ל הצענו חלופה, שתייצר אותה כמות דירות ומרחבים ציבוריים לאופקים על השטחים החקלאיים שלנו מערבית לעיר". המחלוקת, הוא אומר, היא עם המדינה "שמנעה מאיתנו חוזי משבצת על הקרקעות וכיום מנשלת אותנו לאחר 33 שנים של עיבוד חקלאי". זילברמן אומר שהם מנהלים עכשיו מו"מ עם המדינה על פיצוי על השטחים באזור אופקים, שכאמור לגד"ש הר חברון אין חוזים עליהם מאז שנת 2000.
"הם מקבלים הכל, אנחנו לא מקבלים כלום"
האדמות של גד"ש הר חברון בבקעת ערד גובלות בישוב הבדואי הלא מוכר תל ערד. כשהגענו לשם לפני כחודשיים, אפשר היה לראות את השטחים המעובדים יפה ממזרח לכביש 80, כולל את יקב יתיר, וממערב לכביש את הכלים החקלאיים של גד"ש הר חברון ואת הפועלים החקלאים שהעמיסו עליהם שום שנקטף מהשדות.
תושבי תל ערד, לעומת זאת, מנועים למעשה מלעסוק בחקלאות, ובשטחים סביב מקבצי הבתים אפשר לראות כמה חיות משק, ותו לא. עיד אל-נבארי, תושב תל ערד, מספר שלא תמיד זה היה ככה. ב-1952 בני השבט הועמסו על משאיות מהשטחים שלהם באזור עומר והושלכו, פשוטו כמשמעו, בתל ערד. "כשהם הגיעו, הם הכשירו את האדמה", מספר אל-נבארי.
לפי מסמך שהגישו נציגי התושבים למשרד הפנים ב-2018, עד שנות השבעים הם קיבלו בחכירה רב שנתית כ-30,000 דונם עד כביש 31 (כביש ערד-צומת שוקת), כלומר לכאורה גם את השטחים שהיום מעבד גד"ש הר חברון, ומאז הם מקבלים לעתים שטחים בחכירה חד עונתית, אבל גם זה פחת בשנים האחרונות. ממשרד הפנים הם ביקשו לקבל נחלות, כמו שמקבלים המושבים סביבם, אבל הבקשה – אין צורך כמעט לומר – עדיין לא נענתה.
היום, מספר אל-נבארי, התושבים לעתים מגדלים חיטה ושעורה בשטחים שמסביב הישוב, אבל ברגע שפקחי ה"סיירת הירוקה" מזהים את הגידולים, הם באים וחורשים את השדות. אל נבארי לא מודע לכך שאת האדמות שמדרום לתל ערד מעבדים אנשי התנחלויות, אבל עצם העובדה שהם מקבלים שטחים לעיבוד ואילו תושבי תל ערד לא, מקוממת אותו. "הם מקבלים מים, מקבלים הכל, אנחנו כלום", הוא אומר, "נשרף הלב כשאני רואה את האדמות. נותנים לאחרים ולך לא".
זילברמן מתאר את היחסים עם השכנים הבדואים כ"מורכבים". "מצד זה שיש פעילות יהודית, יש בזה טובות הנאה. אפשר לבוא לעבוד כשצריך. מצד שני יש גניבות חקלאיות, התנהלות פרועה. אני לא בא להחליף את המדינה. התורה שלנו מחייבת ואהבת את הגר, אבל בעניין הזה יש גם כללים: הגֵר צריך לקבל את הסמכות של המדינה שהוא חי בה".
אתה מבין בדואים שרואים שנותנים אדמות רק ליהודים ומרגישים מקופחים.
"השאלה שלך צודקת ומביכה. אבל לי יש את הצרות שלי. אני נפגע יותר מהבדואים. אחרי שלושים שנה זורקים אותי מהשטחים ליד אופקים בלי לתת לי זכויות. אנחנו נאבקים בשיניים כי אנחנו מאמינים שזו הארץ שלנו, אנחנו לא מתביישים בזה, אבל אנחנו לא מחפשים לפגוע באף אחד".
יחסים "מורכבים" עם השכנים. אורי זילברמן, מנכ"ל גד"ש הר חברון (מירון רפופורט)
אף שהשטחים שקיבלו אנשי גד"ש הר חברון מרמ"י בבקעת ערד נמצאים במעין "בועה" שסביבה השטח המוניציפאלי של עיריית ערד, וחלק מהשטחים שייכים ממש לשטח המוניציפאלי של ערד, עיריית ערד לא נהנית מתשלומי ארנונה, למעט ארנונה שהיא מקבלת על מאגר מים הנמצא בשטח. ועדת גבולות של משרד הפנים המליצה ב-2013 להעביר את השטחים כולם לתחום המוניציפאלי של ערד, כדי שהעירייה תקבל את תשלומי הארנונה מיקב יתיר וממבנים נוספים הנמצאים בשטח, המוערכים במיליון עד ארבעה מיליון בשנה, אולם עד היום ההמלצה הזו לא מומשה.
יותר מכך, ממכתב ששלחה ב-2013 ראשת עיריית ערד דאז, טלי פלוסקוב, לשר הפנים עולה כי גד"ש הר חברון ויקב יתיר משלמים "חלף ארנונה" למועצה האזורית הר חברון. כלומר, מועצה אזורית הנמצאת מעבר לקו הירוק מקבלת כספי ארנונה משטחים הנמצאים בתוך הקו הירוק, במקום שהם יגיעו לעיריית ערד, שלפי ועדת הגבולות של משרד הפנים נמצאת במצב כלכלי קשה.
האדמה בישראל, הארנונה הולכת להתנחלויות
לא רק זאת. בדיונים שנערכו בוועדה גיאוגרפית דרום במשרד הפנים לגבי תחומי השיפוט של ישובים שונים במרחב שבין ערד לקו הירוק, ביקשה המועצה האזורית הר חברון להרחיב את תחום השיפוט שלה לתוך הקו הירוק. "המועצה (מועצה אזורית הר חברון, מ"ר) הציגה חוות דעת משפטית לפיה ניתן לקיים רשות מקומית, אשר בתחומה יישובים בתוך שטח ישראל ומעבר לקו תחום איו"ש (הקו הירוק, מ"ר)", נכתב בדוח הוועדה הגיאוגרפית.
לפי הדוח, מועצת הר חברון ביקשה להעביר לתחום השיפוט שלה את יישובי הר עמשא, את הישוב לבנה-שני, הנמצא ברובו בתוך הקו הירוק וחלקו הקטן מעבר לו, ואפילו את הישובים יתיר וחירן. חירן הוא הישוב היהודי שאמור לקום על חורבות אום אל חיראן שתושביו הבדואים פונו באלימות בינואר 2017. במלים אחרות, במקום שישראל תספח את ההתנחלויות בדרום הר חברון, כפי שהוצע בתוכנית טראמפ, המועצה האזורית הר חברון מציעה לספח שטחים בתוך ישראל הריבונית לגדה המערבית.
בכל מקרה, אנשי גד"ש הר חברון התנגדו בתוקף לשלם ארנונה לערד או לכל מועצה אזורית אחרת בתוך תחומי ישראל הריבונית והעדיפו להישאר בשטח "גלילי", כלומר שטח שאינו משויך למועצה אזורית או מקומית כלשהי. "משלח ידם העיקרי של הישובים, אשר בבעלותם גד"ש חברון, הינו חקלאות…" מצוטטים הדברים שאמרו אנשי ההתנחלויות לוועדה הגיאוגרפית, "הארנונה שתשולם לתמר (מועצה אזורית תמר) בגין השטחים החקלאים לא תתרום למועצה האזורית, אך תפגע רבות בחקלאי גד"ש הר חברון". גם אנשי יקב יתיר ביקשו להיות משויכים למועצה האזורית הר חברון או להישאר "גליליים".
אף שוועדת הגבולות חשבה שהפתרון ההגיוני הוא להעביר את השטחים לעיריית ערד, היא החליטה בסופו של דבר להימנע מכך. "גד"ש חברון, יקב יתיר וחוות פטריות (חווה פרטית שלא נמצאת בבעלות ההתנחלויות, מ"ר) יביאו לערד כספים נוספים שיוציאו את העיר מהמצב הכלכלי הקשה שלה", נכתב בדוח ועדת הגבולות, "אך ניתן לומר בוודאות שתשלומים אלה יקשו על גד"ש הר חברון ויקב יתיר מאוד ובמיוחד על חוות הפטריות, מאחר ולא בטוח שהם יוכלו לעמוד בתשלומים אלה". כמו במקרה של אופקים, רווחתם של 150 בתי האב בשלוש ההתנחלויות נמצאה עדיפה על רווחת 27 אלף תושבי ערד.
דובר עיריית ערד, יהושע אשכנזי, חזר וטען לפני כשבועיים שבשנת 2013 המליצה ועדת הגבולות להעביר את השטח לתחום השיפוט של ערד, אולם "שר הפנים דאז לא קיבל את ההמלצה ומאז לא נעשה דבר בנושא". זילברמן, מנגד, מכחיש שהיתה המלצה כזו. באופן כללי, הוא חושב שלערד, כמועצה עירונית, "אין יכולת למלא צרכים של גופים חקלאיים". לגבי הדרישה עצמה של ערד להעביר את השטחים לתחום השיפוט שלה, הוא אומר ש"זה לא ענייני, זה לא רציני, אולי זו בקשה מתריסה".
"עדיפותנו הטבעית היא למועצה האזורית הר חברון, כיוון שמרכז החיים של משפחותינו מתנהל בשטחי המועצה". זילברמן מזכיר שהמועצה האזורית הר חברון גם השתתפה בהלוואה להקמת מאגר קולחי ערד, על שטח שיפוט של העירייה, מאגר המספק מים ממוחזרים לשטחים של החקלאיים של גד"ש הר חברון בבקעת ערד. "בהיותנו גוף כלכלי עם ערכים המעוניין לתמוך בקהילה ממנה הוא בה, בחרנו לשלם חלף ארנונה למוא"ז הר חברון הנותנת לנו שירותים בבית וגם בבקעת ערד".
עכשיו באה חוות טורבינות הרוח ואמורה להגדיל את ההכנסות של תושבי בית יתיר וכרמל. שותפות "כרמי רוח", שבה שותפות חברת אנלייט וחברת אוירם התקשרה עם האגודות החקלאיות של שתי ההתנחלויות להקים טורבינות רוח על שטח של כ-236 דונם שאמורה לייצר 42 מגה וואט ולספק את תצרוכת החשמל של בין 11 אלף ל-17 אלף בתים.
מדובר בפרויקט שפוטנציאל ההכנסות שלו גדול מאוד. כך לדוגמה, פרויקט של אנלייט ברמת הגולן, הצפוי לייצר 189 מגה וואט, כלומר בערך פי ארבעה מהפרויקט בהר יתיר, צפוי להכניס הכנסה שנתית של בין 140 ל-160 מיליון שקל בשנה. לא מופרך להעריך שהפרויקט בהר יתיר יכניס בערך רבע מהסכום הזה.
זילברמן טוען שלא בצע כסף הכניס אותם לפרויקט, שכן הם מקדמים הקמת טורבינות רוח באזור עוד מראשית שנות ה-80, כשהרווחיות של פרויקטים כאלה היתה מוטלת בספק. זילברמן עדיין לא יודע כמה הפרויקט יכניס להתנחלויות בדרום הר חברון, ואומר ש"אינו יודע" מאין מגיע המספר של הכנסה של עשרות מיליונים בשנה. התעריף לחברת חשמל עוד לא נקבע, גם עלות הקרקע עוד לא ברורה, וכך מחירי הטורבינות וההובלות בעולם. "יש אי ודאות גדולה יחד עם פרויקט עתיר סיכונים".
ובכל זאת, נראה שהשטחים שרמ"י העבירה להתנחלויות בהר חברון בתוך ישראל תמורת סכום מגוחך – לפי מסמכי רמ"י, בית יתיר שילמו היוון של 250 אלף שקל תמורת חכירה עד שנת 2061 – יניבו להן מיליוני שקלים בשנה.
"הנתונים שנחשפים כאן לראשונה במלואם בנוגע להקצאות הקרקע להתנחלויות בתוך שטחה של מדינת ישראל, מלמדים על כך שהמדינה מוכנה לשעבד לא רק את טובת תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית לטובת האינטרסים של מיעוט מתנחלים ישראלים, עובדה ידועה ומתועדת היטב, אלא גם את האינטרסים של אזרחים ישראלים רבים החיים בתוך מדינת ישראל ובכללם גם ציבורים רחבים המזוהים עם הימין", אומר דרור אטקס מכרם נבות. "מעבר לכך, ברור כי הקצאות קרקע בהיקפים הללו, בעיקר באזור ערד, נועדו להצר את האוכלוסייה הבדואית שמתגוררת בצפון מזרח הנגב וליצור חיץ בין אזור זה ובין דרום הר חברון, שבו מתגוררת אוכלוסייה פלסטינית גדולה".
הסיפור הזה מלמד כמה דברים. האחד הוא שמדינת ישראל לא חשבה שההטבות שהיא מעניקה להתנחלויות מעבר לקו הירוק צריכות למנוע ממנה לתת לאותן התנחלויות נכסים גם בתוך הקו הירוק. השני הוא שמדינת ישראל מחקה את הקו הירוק הרבה לפני ממשלות נתניהו ובנט, והיתה מוכנה אפילו לדון ברצינות בכך שמועצה אזורית בשטחים הכבושים תשלוט בשטחים בתוך ישראל הריבונית.
והדבר השלישי, והוא אולי יותר מבלבל, הוא שבמידה הרבה יותר גדולה ממה שרבים חושבים, ההתנחלויות הן אכן ההמשך של הקיבוצים והמושבים. אותו הגיון של תפיסת הקרקע – שמירה של אדמות המדינה, כפי שאומרים זילברמן מהר חברון ושינקלובסקי מגוש עציון – ומניעתה מהפלסטינים, משני צידי הקו הירוק. אפילו החיכוך עם עיירות הפיתוח נראה דומה. "אני מיישם את ערכי ההתיישבות עם כיפה על הראש", אומר זילברמן, חבר קיבוץ לשעבר שחזר בתשובה לפני שנים ארוכות. ייתכן שהאמירה הזו יותר עמוקה ממה שהוא עצמו חושב.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
