שפה שסועה: מעמדה המשתנה של העברית בקרב האזרחים הערבים
חדירתה של העברית לערבית המדוברת בפי האזרחים הפלסטינים הפכה לעמוקה כל כך עד שזכתה לכינוי "ערבעברית". אבל בעידן של דיכוי פוליטי והסתגרות פנימית, יותר ויותר צעירים ערבים בישראל רואים בעברית איום על זהותם ומחזירים את הערבית למרכז
היחס לעברית אינו סטטי ומשקף את המציאות הפוליטית המשתנה. תלמידים בבית הספר נווה שלום / וואחת אלסלאם (צילום אילוסטרציה: מרים אלסטר / פלאש90)
"השליטה בשפה העברית היא מפתח להשתלבות מיטבית בחברה הישראלית, באקדמיה ובשוק התעסוקה", הצהיר שר החינוך יואב קיש בנובמבר אשתקד. אבל מה עושים כשהשאיפה להשתלב באופן מיטבי בחברה הישראלית כבר אינה חזקה כמו פעם? כשהקריאות להדיר ולדחוק לשוליים גוברות על הקריאות לאמץ ולהכיל? כתבה שפרסמה מלאכ ערוק בחודש מרץ השנה באתר רסיף 22 ביקשה לענות על השאלות הללו באמצעות בחינת מעמדה של השפה העברית בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל.
נוכחותה היומיומית של העברית בחייהם של הפלסטינים בישראל הפכה את מעמדה לדבר מובן מאליו. עם כניסתו של חוק חינוך חובה לספר החוקים של מדינת ישראל ב-1953, הפכו לימודי השפה העברית בבתי הספר הערביים לחובה, ומאז מספר הניגשים לבחינות הבגרות, כמו גם הישגיהם של התלמידים והתלמידות, נמצאים בעלייה. מלבד לימוד השפה בבתי הספר, השליטה והשימוש בעברית הכרחיים גם במקומות עבודה, במוסדות אקדמיים, בתחבורה הציבורית, בגופים ממשלתיים ועוד.
השימוש האינטנסיבי בעברית הביא לכך שמילים וביטויים רבים חדרו לשפה הערבית ולשיח הפנים-ערבי, ולעיתים אף החליפו מילים וביטויים בערבית. "אף אחד לא אומר יותר את המילה 'חאסוב' [حاسوب – מחשב בערבית] אלא 'מחשב', ואף אחד לא אומר 'מוכייף' [مكيف – מזגן בערבית] אלא 'מזגן'", אומרת איה, אחות בבית חולים בתל אביב, "זה מביך שאנחנו לא רגילים להשתמש במילים האלה בערבית". מילים עבריות אחרות שהוטמעו בערבית הותאמו אפילו להגייה ולמשקלים של השפה הערבית. המילה "מחסום" למשל, שהחליפה כמעט לחלוטין את המילה הערבית "חאג'ז" (حاجز), זכתה לריבוי על פי משקל ערבי – "מחאסים" (محاسيم). המילה "פלאפון" הפכה בקרב הפלסטינים למילה "בלאפון", זאת בשל ההגייה הערבית של האות פ' כאות ב'.
פרופ' מוחמד אמארה, חוקר שפות במכללת בית ברל, כינה את הכניסה של מילים בעברית לתוך השפה הערבית בשם "ערבעברית" (العربعبريّة) – שילוב שמותיהן של שתי השפות. לטענתו, לא מדובר בשפה אחידה, אלא בשפה שהשימוש בה משתנה מאדם לאדם – בהתאם למידת השליטה שלו בעברית ולרמת הנוכחות שלה בחיי היומיום שלו. תושבי הערים המעורבות למשל, ישלבו יותר מילים בעברית מאשר תושבי ערים ערביות כמו נצרת, אום אל-פחם או רהט, הן בשל החיים לצד יהודים, הן בשל עברן של הערים הללו. לדבריו, עם כיבושן של הערים המעורבות ב-1948, טושטשה בכוונה זהותן הפלסטינית על ידי הממסד הישראלי: שמות הרחובות שונו, בתים בסגנון בנייה ערבי נהרסו, וכמעט כל התושבים גורשו. "כך נוצר מיעוט ערבי שחי בתוך ים של ישראלים דוברי עברית", ציין אמארה, "מיעוט שנאלץ לשלוט היטב בעברית כדי לשרוד".
"בשביל להתחיל ללמוד במוסד אקדמי ישראלי הייתי חייבת ללמוד עברית, לא היתה לי ברירה", העידה סלמא, סטודנטית תושבת הנגב, וסיפרה כי גם לאחר סיום לימודיה היא מצאה את עצמה משתמשת במילים רבות בעברית – אפילו בזמן עבודתה כמורה בבית ספר ערבי. חלים, תושב יפו, התייחס להשתלטותה של העברית על הכלכלה הערבית. "בבתי עסק למשל, כל הכיתוב בחנות או בתפריט מופיע בעברית, והערבית נמצאת בשוליים במקרה הטוב, או נעדרת לחלוטין במקרה הרע".
אולם גם היחס לעברית אינו סטטי ומשקף את המציאות הפוליטית המשתנה, ובפרט את ההבדלים הבין-דוריים ביחס כלפי השפה והחברה הישראלית. כיום רבים מבני ומבנות הדור הצעיר מפגינים דחייה כלפי העברית, ולעיתים גם כלפי מי שמשתמש בה. לדברי אמארה, בשנים האחרונות, וביתר שאת תחת שלטונה של ממשלת הימין הנוכחית, צעירים רבים מסרבים להשתמש בעברית ומבקשים לדבוק בערבית כדי להגן על זהותם. "בתקופה האחרונה, ובעיקר מאז תחילת המלחמה, החברה הפלסטינית בישראל עוברת תהליך אינטנסיבי של הסתגרות", הוא טען, תוך שהוא עומד על הקשר בין תהליך זה לבין מדיניות ההשתקה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר – מעצרים בעילות מופרכות, האשמות בהסתה, הגבלות קשות על חופש הביטוי, פיזור מהיר של הפגנות ועוד.
הגבלות אלה, נוסף על תחושת האיום התמידית, הגבירו בקרב רבים מהצעירים הפלסטינים בארץ את המודעות לבעייתיות הטמונה בשימוש בעברית. "בעבר השתמשתי הרבה בעברית – גדלתי עם יהודים, עבדתי במקומות שנדרש ממני לדבר בעברית ושילבתי אותה בערבית שלי גם בלי לשים לב", סיפרה רים, סטודנטית לתקשורת מאזור הגליל, וציינה כי היום היא משתדלת להימנע מלדבר בעברית. "זו לא השפה שלנו – אנחנו לא הם, ולא נוכל לעולם להיות חלק מהם", טענה, "יותר מזה, אסור לנו להשתמש בשפה של מי שכובש אותנו ולנרמל אותו כדי לא להתנתק מהזהות שלנו". לדבריה, ההתרחקות מהשפה הערבית גם יוצרת ניכור והפרדה בין הפלסטינים בישראל לבין הפלסטינים בשאר חלקי הארץ, "מה שבסופו של דבר משרת את הקולוניאליזם הישראלי". גם לפי ג'אד קעדאן, חוקר שפות, השימוש בשפה העברית מוביל רבים מהפלסטינים בישראל לאמץ את דפוסי המחשבה ואת המבנים הקוגניטיביים שעומדים מאחוריה. "השימוש בעברית עלול להיות מלכודת עבור מי שלא מודע להשלכות של שימוש בשפה", הוא הדגיש, ותלה את יכולתו של העם הפלסטיני "להתעורר" ביכולת שלו לתקשר וליצור בשפת האם שלו.
אף על פי שאין משמעותה של דחיית השפה העברית ויתור מוחלט עליה, לפי נתוני משרד החינוך, בשנת 2023 כ-41% מהמורים לעברית בבתי הספר הערביים דיווחו על עמדות שליליות של התלמידים כלפי לימודי העברית. אם בעבר שימשה ידיעת העברית כגשר בין יהודים וערבים, נראה כי כיום פנינו מועדות לתפיסת השפה בבחינת "דע את האויב", כאמצעי שרק מחזק את הפערים בין שני הצדדים (במידה רבה, כפי שהיהודים תופסים את לימוד הערבית). "אנחנו חיים במצב פוליטי רגיש", סיכם זאת פרופ' אמארה, "אבל חשוב ואף חיוני שנשלוט בעברית כדי שנוכל להבין את הצד השני ולהתמודד עם המציאות הזו".
אסף רמון קליין כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף של מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
