שאיפותיה של ישראל בלבנון חורגות מפירוק חזבאללה

חמורה ככל שתהיה ההסלמה הנוכחית, לבנונים רבים ציפו לה כבר חודשים. כלי רכב צבאיים וטנקים בגבול עם לבנון, ב-8 במרץ 2026 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

התעוררתי בבוקר 2 במרץ לעשרות הודעות מחברים: טילים נורו מלבנון לכיוון ישראל. החדשות הפתיעו אותי; שכנעתי את עצמי שחזבאללה לא יסתכן במתן האמתלה שישראל המתינה לה זמן רב כדי לפתוח שוב במתקפה נרחבת בלבנון. אבל הם עשו זאת, ומה שקרה לאחר מכן היה גם צפוי מאוד וגם גרוע מכל מה שהעזתי לדמיין.

היקף התגובה הישראלית התברר כמעט מיד. ב-4 במרץ הורה הצבא על פינוי של כל השטח שמדרום לנהר הליטני – בדומה ל"רצועת הביטחון" שישראל כבשה בין 1982 ל-2000, שבה הופיע חזבאללה לראשונה ככוח צבאי.

יום לאחר מכן הגיעה פקודת פינוי נרחבת נוספת לרובע הדאחייה, בפרברים הדרומיים של ביירות. במקום הזה, במלחמה ב-2006, פיתח הצבא הישראלי את "דוקטרינת הדאחייה" הידועה לשמצה – הרס רחב היקף של תשתיות אזרחיות, במטרה לגרום לאוכלוסייה לצאת נגד ממשלתה. מאז הוצאו פקודות פינוי נוספות לחלקים מהבקאע ומאזורים נוספים.

בעת כתיבת שורות אלה, חברתי לארה* יושבת באמבטיה שלה, המקום המרוחק ביותר מהחלונות בדירתה. היא גרה ליד הדאחייה, וביתה נמצא כמעט בדיוק על גבול מפת הפינוי שפרסם הצבא. פצצות ישראליות נופלות לעיתים גם מחוץ לגבולות האלה, אבל ללארה אין לאן ללכת.

חברה אחרת, מונה, שגרה בחו"ל, דבוקה לטלפון שלה כבר שבוע. אחותה לכודה עם שני ילדיה בצידון, צפונית לליטני אך עדיין תחת הפגזה. חברה שלישית, שרה, מרגישה אשמה מוזרה על כך שדירתה סמוכה לשגרירות מערבית, ולכן – היא מקווה – הסיכוי שתופצץ נמוך יותר. בשל כך היא מבלה את ימיה בניסיון לעזור בגיוסי כספים.

נכון לזמן הכתיבה, המתקפה הישראלית בלבנון הרגה 570 בני אדם, פצעה יותר מ-1,400 ועקרה כ-800 אלף מבתיהם. ארגון Human Rights Watch דיווח כי לאחר הפוגה של יותר משנה, חיל האוויר הישראלי שב להשתמש באופן לא חוקי בפצצות זרחן באזורי מגורים. אך חמורה ככל שתהיה ההסלמה הנוכחית, לבנונים רבים ציפו לה כבר חודשים.

שיווי משקל שברירי

השלב הנוכחי במלחמה הגיע יותר משנה לאחר ההחלטה על הפסקת אש לכאורה בין ישראל לחזבאללה, שנכנסה לתוקף ב-27 בנובמבר 2024 – ושלפי יוניפי"ל (כוח האו"ם הזמני בלבנון), ישראל הפרה אותה לפחות 10,000 פעמים. ההפרות האלה שגרתיות כל כך, עד שאפשר לתאר את הפסקות האש שישראל חותמת עליהן כ"אתם תפסיקו, אנחנו נמשיך את האש".

עם הזמן הפכה הפסקת האש למעין תיאטרון שגרתי של מוות והרס. אנשים למדו אילו אזורים נחשבים "בטוחים" יחסית ואילו לא. למרות התקפות ישראליות מזדמנות על אזורים שמחוץ ליעדים הרגילים, המלחמה הפכה לצפויה באופן ציני – משהו שבעיני האוכלוסייה הנואשת דמה כמעט ליציבות.

כל שנדרש כדי ששיווי המשקל השברירי הזה יקרוס היה מקרה אחד של ירי טילים מצד חזבאללה. אך רבים בלבנון חששו שההסלמה הזאת היתה בלתי נמנעת, ללא קשר למה שיעשה או לא יעשה חזבאללה. ישראל רק חיכתה לאמתלה המתאימה.

פוליטיקאים בישראל לא ממש ניסו להפיג את החששות האלה. גם לפני 7 באוקטובר איימו גורמים בממשלה בגלוי על לבנון. באוגוסט 2023 איים שר הביטחון דאז יואב גלנט – שנגדו הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צו מעצר בנובמבר 2024, בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – להחזיר את לבנון "לעידן האבן". הסנטימנט הזה התגבר לאחר תחילת המלחמה הג'נוסיידלית בעזה, כששר התפוצות עמיחי שיקלי הכריז בספטמבר 2024 כי לבנון אינה עונה להגדרה של מדינה, ותיאר את האוכלוסייה השיעית בה כ"עוינת".

איים להחזיר את לבנון "לעידן האבן" עוד לפני 7 באוקטובר. יואב גלנט (צילום: מרק ישראל סלם / פול)

הפעם, ההצהרות נושאות אופי ג'נוסיידלי כבר מהרגע הראשון. בשבוע שעבר הזהיר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ש"הדאחייה תיראה כמו ח'אן יונס" – העיר בדרום עזה שנמחקה כמעט לחלוטין. ב-11 במרץ אמר ח"כ צבי סוכות (הציונות הדתית) כי "יש לכבוש את דרום לבנון, להחריב את כל הכפרים ולספח את השטח למדינת ישראל". באותו יום צייץ הרמטכ"ל לשעבר והוגה "דוקטרינת הדאחייה" גדי איזנקוט, כיום בכיר באופוזיציה המתנגדת לנתניהו: "דוקטרינת הדאחיה מעולם לא הייתה רלוונטית יותר מהעת הזו וחובה לממש אותה".

להצהרות האלה התלוו צעדים נועזים יותר ויותר מצד תנועת ההתנחלות. עבור לבנונים הצופים בנעשה מעבר לגבול, הרעיון שחלקים מארצם יסופחו יום אחד לישראל וישמשו להקמת התנחלויות כבר אינו נשמע כמו שיח שוליים.

שבוע לפני ההסלמה הנוכחית חצו מתנחלים – ובהם ילדים – את הגבול לדרום לבנון בחסות הגנת הצבא, נטעו עצים וחזרו לישראל; זאת לאחר שבדצמבר 2024 התבצעה פעולה דומה. מוקדם יותר השנה מטוס ישראלי ריסס גלייפוסט (קוטל עשבים כימי) מעל אדמות חקלאיות בדרום לבנון.

לבנונים רבים שראו מתנחלים ישראלים בגדה המערבית הורסים עצי זית של פלסטינים ואף הורגים חיות משק, מתקשים להתעלם מההקבלות. נראה כי ההתנהלות המזוהה זה זמן רב עם הרחבת ההתנחלויות בגדה לתוך שטחים פלסטיניים זולגת צפונה.

בזמן שהצבא הוציא את פקודת הפינוי הכפוי הראשונה בשבוע שעבר, רבים בלבנון כבר הגיעו למסקנה שסבב הלחימה הנוכחי יהיה שונה מקודמיו.

ההגנה היחידה של דרום לבנון

חלק גדול מהציבור בלבנון מבקר את חזבאללה על החלטתו להצטרף למלחמה בעקבות ההתנקשות במנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי. אך אסור להתבלבל ולחשוב שהביקורת הזאת מסמנת את תחילת התפרקותו של הארגון. מקור התמיכה המרכזי בו נותר בעינו: לדרום לבנון אין שום אמצעי קונבנציונלי להתגוננות מפני ישראל.

בתיאוריה, התפקיד הזה מוטל על צבא לבנון. בפועל, לצבא אין יכולת להתמודד מול ישראל – בעיקר נוכח מדיניות החוץ ארוכת השנים של ארה"ב כלפי ישראל ולבנון, המוטה באופן דרמטי לטובת ישראל.

צבא לבנון תלוי כמעט לחלוטין במימון אמריקאי. מאז אוקטובר 2025 הוא קיבל סיוע בהיקף של כ-190 מיליון דולר, לאחר שממשלת לבנון התחייבה לפירוק חזבאללה מנשקו. הסיוע הזה מתגמד לעומת התמיכה הצבאית האמריקאית בישראל מדי שנה, וזאת בלי להזכיר את הפער הטכנולוגי בתשתית הביטחונית, למשל בתחום מערכות יירוט הטילים.

כשחזבאללה משגר טילים לעבר ישראל, הם מיורטים לעיתים קרובות על ידי מערכת כיפת ברזל שמימנה ארה"ב. כשישראל מפציצה את לבנון בנשק אמריקאי, אין ללבנונים הגנה מקבילה; ארה"ב נמנעת כבר זמן רב מלספק ללבנון מערכות נשק מתקדמות, מהסיבה האירונית שהן עלולות ליפול לידי חזבאללה.

כך, נראה כי המדיניות האמריקאית מנסה למנוע את התחזקות חזבאללה, ובה בעת מוודאת שלבנון עצמה לא תשיג יכולות צבאיות שיאפשרו לה לקרוא תיגר על ישראל. מנקודת המבט של חזבאללה, הדבר רק מחזק את טענתו כי צבא לבנון אינו יכול להגן על המדינה מפני ישראל.

התפתחויות עכשוויות מחזקות עוד את התפיסה שלפיה חזבאללה הוא השחקן היחיד המסוגל להתנגד להתקפות ישראליות. ארה"ב הצטרפה לישראל במלחמה לא חוקית נגד איראן, בניסיון לחולל שינוי משטר באמצעות הרס נרחב של תשתיות אזרחיות – כולל מאגרי נפט ומתקני התפלת מים – דבר שמקשה עוד יותר על גורמים בלבנון לטעון שהמדינה מסוגלת לערוב לביטחונם של אזרחיה.

בו בזמן ישראל ממשיכה להפציץ את לבנון כמעט בלי להידרש לדין וחשבון על כך, וצבא לבנון אינו מסוגל להתערב באופן מספק. למעשה, ישראל וארה"ב אומרות לתושבי דרום לבנון כי עליהם להשלים עם גורלם.

ציפיות חיצוניות סותרות

לבנון מתמודדת כיום עם ציפיות חיצוניות סותרות. מצד אחד נאמר לה שההתערבות האיראנית בענייני המדינה אינה מקובלת – עמדה שאין עליה מחלוקת מחוץ לבסיסי חזבאללה, משום שאיראן אינה פופולרית במיוחד בקרב רוב החברה הלבנונית. מצד שני, נאמר לאותו ציבור בדיוק שהצבא הישראלי יכול לעשות במדינתו ככל שחפצה נפשו.

אפילו שומרי השלום מטעם האו"ם אינם יכולים למנוע פעילות צבאית ישראלית. באחרונה פגעו תקיפות ישראליות במוצבים של יוניפי"ל, והכוחות הישראליים פלשו ללבנון תוך הפרת החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם (גם ירי הטילים של חזבאללה לעבר ישראל ב-2 במרץ הפר החלטה זו).

ממשלת לבנון מודעת היטב לדילמה הבלתי אפשרית הזאת. ראש הממשלה נוואף סלאם, לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, שבזמן כהונתו הוגשה תלונת דרום אפריקה נגד ישראל בגין רצח עם, הבהיר כי אין לו אשליות בעניין כוונותיה של ישראל בלבנון.

בראיון לעיתון "L'Orient-Le Jour" בסוף השבוע אמר סלאם: "הישראלים הרסו את עזה, הם ממשיכים להתנחל בגדה המערבית והם סיפחו את מזרח ירושלים, אבל אין לנו שום אלטרנטיבה חוץ מ'אדמה תמורת שלום'. אין שום 'שלום ישראלי' בר-קיימא".

האמירה "אדמה תמורת שלום" מתייחסת להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלפיה ניתן להשיג שלום עם ישראל רק לאחר נסיגה מהשטחים שנכבשו ב-1967. במקרה של לבנון, התנאי המרכזי – נסיגה ישראלית – נמצא מחוץ ליכולתה של המדינה. ממשלת לבנון גם אינה יכולה פשוט להשמיד את חזבאללה, כפי שדורשת ישראל. חזבאללה אינו מיליציה בלבד, אלא גם מפלגה פוליטית גדולה עם חברי פרלמנט ושליטה על עשרות מועצות מקומיות, וארגון הנהנה מבסיס תמיכה עממי גדול.

באותו ראיון הציע סלאם פשרה: "אם חזבאללה יפסיק את פעילותו הצבאית והביטחונית הבלתי מקובלת, אין לנו שום בעיה עם זה". אבל הבחנה כזאת תעבוד רק אם ישראל תקבל אותה. כל עוד יימשכו ההתקפות הישראליות ונוכחות כוחות ישראליים בשטח לבנון, חזבאללה ימשיך לראות בנוכחותו החמושה צורך קיומי. כפי שאמר לי ג'סטין סלהאני, עיתונאי לבנוני ועמית במכון תחריר למדיניות במזרח התיכון, "אם ישראל רוצה שחזבאללה יפסיק להתקיים כיישות, היא צריכה להפסיק להפציץ את לבנון".

הדינמיקה הזאת מסבירה מדוע חזבאללה טרם התפרק מנשקו. גם לפני ההסלמה האחרונה, היה קושי פוליטי לשכנע את הארגון לוותר על כלי הנשק שלו. כיום זה בלתי אפשרי. פירוק חזבאללה מנשקו בזמן שהכוחות הישראליים פועלים בתוך שטח לבנון פירושו לבקש מהמדינה לפרק כוח שרבים מאמינים – מסיבה טובה – שפועל נגד פולש זר, תפקיד באופן רגיל אמור לבצע צבא לבנון.

אם ארה"ב היתה רוצה באמת שצבא לבנון יפעל לביסוס ריבונות מלאה במדינה, היא היתה יכולה ללחוץ על ישראל להפסיק לפלוש לשטח לבנון. במקום זאת, ההפרות נמשכות כבר שנים רבות.

האויב הטוב ביותר של חזבאללה

המציאות הזאת גם מחלישה את מבקרי חזבאללה בתוך לבנון. מתנגדים שמגנים את הנטיות הסמכותניות של הארגון נאלצים להתמודד מול טיעון נגד פשוט: אין אלטרנטיבה. ואין מי שמחזק את הטיעון הזה יותר מאשר ישראל עצמה.

בגלל זה אני מתאר את ישראל כאויבת הטובה ביותר של חזבאללה, ולהפך. עבור תומכי חזבאללה ההיסטוריה של הארגון מספקת נרטיב חזק. הנסיגה הישראלית ושחרור דרום לבנון בשנת 2000 נותרו הדוגמה היחידה לתנועה ערבית חמושה שאילצה את ישראל לסיים כיבוש – הישג שלא עלה בידי ארגונים חמושים אחרים במצרים, בסוריה ובפלסטין.

אירועים בסוריה השכנה חיזקו את הנרטיב הזה אף יותר. לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024 התקדם הצבא הישראלי במהירות לאזור החיץ המפורז בדרום-מערב סוריה, והוא ממשיך לכבוש את השטח עד היום. כוחות ישראליים גם פתחו בקמפיין הפצצות נרחב להרס שאריות התשתית הצבאית הסורית, והכריזו על קריסת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974.

הדוגמה היחידה לתנועה ערבית חמושה שאילצה את ישראל לסיים כיבוש. אנשי חזבאללה ותומכים במצעד שחוגג את סוף הכיבוש הישראלי בדרום לבנון (צילום: Khamenei / CC BY 4.0)

אזור החיץ גובל ברמת הגולן – שטח סורי שישראל כובשת מאז 1967 ושסופח לה באופן רשמי ב-1981 (צעד שהקהילה הבינלאומית מעולם לא הכירה בו). בעיני תומכי חזבאללה ההתפתחויות האלה רק מחזקות את המסקנה שאותו דבר עלול לקרות גם בלבנון, שישראל אינה מקיימת באופן מהימן הסכמים הנוגעים לחלוקת שטחים, ושכוח צבאי הוא השפה היחידה שהיא מכבדת.

זה הפיל בחדר בכל הקשור לרעיון "אדמה תמורת שלום". תומכיו יכולים לציין את נסיגת ישראל מחצי האי סיני המצרי לאחר הסכמי קמפ דיוויד כהוכחה לכך שהמודל הזה יכול לעבוד. אלא שהתנהלות ישראל בסוריה מעידה אחרת, הפוך מכך.

בכירים בישראל מתייחסים כיום לרמת הגולן כאל שטח ישראלי קבוע. האזור נמצא בשליטה ישראלית זמן רב כל כך עד שסמוטריץ' עצמו נולד שם, ביישוב חיספין שהוקם ב-1978 תוך הפרת הדין הבינלאומי.

אם אי-פעם ייחתם הסכם שלום עם סוריה, רק מעטים צופים שהוא יכלול את החזרת רמת הגולן במלואה. התקדים של סיפוח שטח והקמת יישובים באזורים כבושים מחזק עוד את האמונה הרווחת בלבנון, שלפיה השאיפות הטריטוריאליות של ישראל ורצונה בשליטה מלאה גדולים בהרבה מכל מחויבות ליציבות אזורית ארוכת טווח.

למרות כל אלה, קשה לומר שעתידו של חזבאללה מובטח. היקף ההפצצות הישראליות בעת הזאת עלול בסופו של דבר להחליש מאוד את הארגון. עם זאת, חוסר האמון בישראל עדיין חזק ברחבי לבנון, גם בקרב מי שמתנגדים פוליטית לחזבאללה.

זו הסיבה שאפילו פירוק היפותטי של הארגון מנשקו לא יפתור את המתח הבסיסי. אם הפלישות הישראליות יימשכו, צפויות להיווצר צורות חדשות של התנגדות. הכיבוש שנמשך 18 שנים בדרום לבנון הוא שהוליד את חזבאללה, ואין שום סימנים לכך שממשלות ישראל הבינו את הרמז.

מלבד זאת, ההרס הנרחב שישראל זורעת בלבנון יוצר משבר הומניטרי בהיקף שלא נראה כמותו כבר עשורים. במקביל לכך מתגברים החששות מסכסוך פנימי במדינה, העלול להגיע לכדי מלחמת אזרחים.

בהקשר הזה נראה הגיוני להסיק שהשאיפות של ישראל בלבנון חורגות מהחלשת חזבאללה או חיסולו. ראש הממשלה בנימין נתניהו קרא ללבנונים לשחרר את מדינתם מחזבאללה, אבל עבור לבנונים רבים המצב באיראן כיום מספק ראיות ברורות במה כרוך ה"שחרור" הזה.

במבט רחב יותר, הג'נוסייד בעזה חיזק את התפיסה שכבר היתה נפוצה באזור: שישראל פועלת כמדינה בחיפוש מתמיד אחר המלחמה הבאה. כאילו כדי להוכיח את הנקודה הזאת, שבוע בלבד לפני פרוץ המלחמה האמריקאית-ישראלית באיראן, הכריז נפתלי בנט – ראש הממשלה לשעבר והאיש שמקווה להחליף את נתניהו בבחירות הקרובות – כי "טורקיה היא איראן החדשה".

ישראל אולי מדברת על החלפת משטר באיראן, מה שעשוי לרמז על תוכנית לגבי מה שאמור לקרות אחרי המלחמה – אך לא נראה שקיימת תוכנית כזאת. אותו חוסר בהירות תקף גם בנוגע ללבנון. כפי שאמר לי סלהאני, ייתכן שישראל מקדמת אסטרטגיה של אי-יציבות מתמשכת. "אני חושב שישראל רק רוצה סכסוך בלתי פוסק, לחצים פנימיים וכאוס – ולראות את המדינה הלבנונית קורסת ככל האפשר".

אם זו אכן האסטרטגיה, היא עשויה להיות הרסנית גם עבור ישראל. מדינה שכנה השקועה במשבר מתמשך לעולם תהיה איום ביטחוני. למרות זאת, כפי שציין סלהאני, רבים בממסד הפוליטי הישראלי מאמינים שהם "המתאימים ביותר לנהל את הכאוס הזה" ושואפים להרחיב את ההגמוניה האזורית של ישראל.

לנוכח דיווחים שלפיהם המלחמה המחודשת בלבנון תימשך גם אם תיפסק המלחמה באיראן, נראה שכל עוד בעלות בריתה של ישראל לא יפעלו נגד האסטרטגיה הזאת, אין שום סיכוי לשלום ארוך טווח באף מקום באזור.

* חברים בלבנון מופיעים בשם בדוי כדי להגן על ביטחונם.

אליא איוב הוא פוסט-דוקטורנט וכותב, מייסד הפודקאסט The Fire These Times ומייסד שותף של קולקטיב התקשורת From the Periphery. הוא מחזיק בדוקטורט העוסק בניתוח תרבותי של לבנון שלאחר המלחמה ומוציא לאור ניוזלטר בענייני האזור בשם Hauntologies. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס