"רציתי להכיר לקוראים באיראן שירה ישראלית עכשווית"

בתחילת החודש יצא לאור באיראן הספר "ציפור שחורה", ספר שיריה של המשוררת ללי ציפי מיכאלי בתרגום לפרסית.

אף שתרגום ספרות עברית לפרסית איננו חסר תקדים, וכבר ראו אור בעבר תרגומי ספרים של עמוס עוז, דורית רביניאן ואחרים, פרסום הספר הזה בכל זאת יוצא דופן משני טעמים עיקריים: ראשית, כיוון שמדובר בספר שירה, ולא פרוזה, של משוררת ישראלית עכשווית; ושנית, כיוון שהוא לא ראה אור בשוק השחור והמשגשג של ספרים "אסורים" באיראן, אלא בהוצאת ספרים רשמית בתוך איראן עצמה.

הספר תורגם על ידי נימא ניכנאם, משורר צעיר ממשפחה יהודית. ניכנאם, 34, יליד טהראן, עזב את איראן לדנמרק אחרי לימודים קצרים בפקולטה לרפואה "בלחץ ההורים". לאחר מכן למד תסריטאות במכללה של רשות השידור האיראנית, ואחרי שירות צבאי בן שלושה חודשים. הוריו עדיין חיים באיראן. אחיו ואחותו היגרו לאירופה ולארה"ב.

"אני לא אדם ריאלי במיוחד, אפשר לומר שאני חי בעולמות המדומיינים שלי, במידה רבה", הוא אומר בהתייחס למעבר לדנמרק. "אני מאוד אוהב את המחזה המלט של שייקספיר. יש שם קטע שבו המלט אומר שבעולם ישנם בתי כלא ומרתפים חשוכים רבים, ודנמרק היא מהגרועים שבהם. רציתי לבחון את הדבר הזה בעצמי ועברתי לחיות בדנמרק.

"לפעמים אני מרגיש כאילו נולדתי כאן. הזיכרונות שלי מטהראן כלואים ברחוב שבין כיכר המהפכה לכיכר פרדוסי, אולי כי לא היו לי שם קשרים עמוקים או חברויות משמעותיות. היום אני מאוד רוצה שיהיו לי קוראים בשפה הפרסית באיראן, ואני עובד עם מו"לים שונים שם וגם עם רשות השידור האיראנית".

הביוגרפיה האישית של ניכנאם כוללת לא מעט פרטים יוצאי דופן, שהוא עצמו מתייחס אליהם בשוויון נפש גמור. למשל העובדה שאביו, יהודי, כאמור, הוא גמלאי בכיר של משרד המודיעין האיראני.

"זה משרד ממשלתי ואבא שלי עבד שם כמומחה בתחומו. מה שמעניין אותם זה המקצועיות של העובד, לא הדת שלו. בכל שנותיי באיראן, ובכל פעם שביקרתי בה מאז שעזבתי, לא ראיתי כל סוג של אפליה נגד יהודים. כפי שאת יודעת, ליהודים יש שני נציגים במג'לס (הפרלמנט האיראני; א"נ). אלה סיפורים ששמעתי מסבתא שלי, מימים עברו. מהניסיון האישי שלי לא נתקלתי בדבר כזה".

גם הפליאה שלי על כך שהוא הוציא לאור באיראן, תחת שמו האמיתי, תרגום של משוררת ישראלית עכשווית, ועל הנכונות שלו להתראיין בשמו המלא מפתיעה אותו.

"לא עשיתי משהו יוצא דופן, רק תרגמתי ספר כדי שיתווסף לארון הספרים בפרסית ויהיה נגיש לקוראים. זאת היתה כל המטרה שלי".

"זה לא בהכרח הטעם שלי בשירה", הוא אומר על שיריה של מיכאלי, "אבל רציתי להכיר לקוראי השירה האיראניים משהו מהשירה הישראלית העכשווית בפרסית. צרכן השירה האיראני יכול להתוודע בקלות למשוררים צעירים ערבים, לטיניים ועוד, אבל לא ישראלים. זאת המטרה שלי – להכיר לקוראי השירה האיראנים משוררים ישראלים".

"אין לי מניעים פוליטיים, אני רק מתרגם שירים"

ניכנאם מספר שהקשר עם מיכאלי נוצר דרך חברה משותפת, משוררת שהכירה את מיכאלי בכנס משוררים בינלאומי, שהציגה בפניו את הצעתה של מיכאלי לתרגם את שיריה לפרסית.

תרגמת את השירים מעברית?

"קיבלתי ממנה גם את הקובץ בעברית וגם באנגלית. אני תרגמתי את השירים מאנגלית, אבל כדי לוודא שהתרגום טוב ושלא פספסתי ניואנסים כלשהם עברתי על כל שורה עם דוד שלי, שמדבר עברית. לכן העבודה על הספר נמשכה שנה שלמה".

למדת בבית ספר יהודי באיראן? אתה קורא עברית?

"לא למדתי בבית ספר יהודי, כי נדדנו בין הרבה ערים בילדותי בגלל עבודתו של אבי".

האם הספר מוצג באיראן כספר שירה של אזרחית ישראלית? אני שואלת כי לפני זמן מה התראיינתי לאתר פרסי שפועל מתוך איראן עצמה והם הציגו אותי כאזרחית ישראלית, ואחר כך חטפו על זה מטח של ביקורת בעוצמה שהיממה אותי.

"האמת היא שחשבתי שזה דבר מאוד טריוויאלי אבל עכשיו את קצת מדאיגה אותי", הוא צוחק. "זה לא עלה בדעתי שהחברה האיראנית עלולה להיות סגורה עד כדי כך. אני חושב שזה קשור גם לעובדה שאת פעילה פוליטית, זה מסמן אותך. לי אין מניעים פוליטיים כאן, אני רק מתרגם שירים.

"באופן כללי, העניינים השוליים והנורמליים ביותר יכולים להפוך לסקנדל גדול באיראן במהירות מסחררת. אבל לשאלתך – כן, היא מוצגת כמשוררת ישראלית בביוגרפיה הקצרה בדש הכריכה. יכול להיות שבתת המודע שלי אני מחפש אמתלה לשרוף את הגשר הזה לאיראן ולהתמקד בהתפתחות שלי כמשורר מחוץ לאיראן. אנשים באיראן כבר בקושי קוראים שירה, הם עסוקים בבעיות הקיומיות שלהם. זה לא שוק מבטיח למשוררים".

הספר קיבל אישור ממשרד ההכוונה, כפי שכל יצירה מחויבת לפני פרסום?

"כן, כמובן, אפילו די בקלות. לא רציתי להוציא את הספר לאור באופן מחתרתי. בכל אופן עד עכשיו לא צצו בעיות כלשהן, אני מקווה שגם לא יצוצו אחרי שהספר יקבל יותר תשומת לב".

כיוון שהספר ראה אור רק לפני כחודש ימים, הוא עדיין לא יודע כיצד יתקבל על ידי הקהל האיראני. ומכיוון שלא גויסו תקציבי פרסום, הוא סקפטי לגבי המכירות.

לאורך השיחה, ניכנאם מתעקש להתנער מהממד הפוליטי של פעולתו. אם היתה לו אג'נדה כלשהי, הרי שהיא כל כולה תרבותית: שמקומה של השירה שנכתבת היום בעברית עדכנית לא ייפקד מארון הספרים האיראני. באותה מידה, הוא אומר, ישמח לתרגם כתבים של הוגים ישראלים, אם בכתיבה שלהם יש תרומה מחשבתית שראוי שתיחשף גם לציבור האיראני.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהאווירה הפוליטית שבתוכה הספר יוצא לאור. אתה חושב שכינון קשרים תרבותיים כלשהם בין שתי החברות, הישראלית והאיראנית, הוא דבר אפשרי?

"אני לא חושב שיש לי מספיק כוח לשנות את אופן המחשבה של אלה שמחזיקים בכוח, של השליטים. כל שאני יכול לעשות הוא לפעול בערוצים המוגבלים שזמינים לי כדי שמקומה של המחשבה הזו לא ייעדר ממדף הספרים של אנשים. ולמען האמת, האינטרסים האישיים שלי חשובים לי בהרבה. אם אדע למשל שהדבר הזה יכול לעצור את הפצת הספרים שלי באיראן, אני אפסיק עם זה מיד.

"אין לי יומרות לכונן קשרים תרבותיים או משהו מהסוג הזה, אני רק רוצה לעדן את המבט של הקוראים ביחס לחברה הישראלית, ולהפך. יכולתי לבחור לתרגם משוררים דניים, למשל, אבל זה לא מעניין אותי. רציתי להכיר לקורא השירה האיראני משורר או משוררת ישראליים".

ניכנאם הוציא לאור עד כה שני ספרים באיראן, וספר נוסף דרך אמזון, "כי הוא היה מלא במילים גסות, ואם הייתי צריך לצנזר את כולן מתוך הספר, היו נשארים עמודים בודדים בלבד".

ניכר ששיחה על שירה מעניינת אותו הרבה יותר מאשר על פוליטיקה או יחסי איראן-ישראל. הוא מרבה לקרוא שירה פרסית עדכנית, אם כי סולד במופגן מהמשוררים הצעירים "שכותבים כל הזמן רק על אהבה".

"אם אני רוצה לקרוא שירי אהבה, אני אקרא חאפז, או סעדי (מגדולי המשוררים הקלאסיים האיראניים; א"נ), לא את הצעירים של היום. מתוך עשרה צעירים באיראן היום, שמונה קוראים לעצמם משוררים וכותבים את הדברים הבנאליים ביותר. הכל כבר נאמר, הכל כבר נשמע, לעולם אין כל צורך בחוויית העצב הפרטית שלי, או חוויית האושר שלי. אתה צריך לומר דבר מה שמתקיים מעבר לעצמך, כך שגם מי שיקרא את השיר בקצה השני של העולם יבין על מה אתה מדבר".

בסיום השיחה, ניכנאם מבקש שאכיר לו משוררים ישראליים נוספים שעשויים לעניין אותו כדי שיוכל לתרגם את עבודתם. הוא ביקש גם שאתרגם שיר או שניים משלו, כדי שהקוראים הישראליים יכירו את כתיבתו. אז הנה, לבקשתו:

אני צובע את העולם בשחור
כמו משקפי שמש
אני משחיר את ידיי
משחיר את העצים
משחיר את כל מה שרואות עיניי

אני

הפכתי את הכל לאפריקה
הרעב הוא שחור
החיוך הוא שחור
הצער והאושר שחורים

מה ההבדל בין האספלט
שהיה שחור ועודנו שחור
לבין השמיים
שלא היו שחורים ונראים שחורים כעת?

על מסעד כיסאי מוטלת חולצה
חולצה ספוגת מים שמחכה להתייבש
תחת שמי הקיץ השחור הזה.

אני מעמיד פני עיוור שרוי באפילה.
אני אפל
כל כך אפל עד שלא ניתן להבחין עוד
ביני ובין צִלי.

אני מסיר את משקפי השמש
ומחזיר את העולם לקדמותו.

**

אני מטביע נהר כלשהו בתוך עצמו
את הים בתוך הים
את היער ביער.

אני שואל את עצמי:
מי הוא זה שטבע
ובתוך מי
שקול פרפורי ידיו ורגליו עולה באוזניי?

אני מסובב ומסובב את המפתח
ואף דלת לא נפתחת.
אני תר ותר בתוך עצמי
ולא מוצא שם איש.

היזכרי בי כבנהר
שטבע בתוך עצמו

בי,

היודע שהיער הוא המשכה של הספה
שעליה אני יושב וחושב עליך.

בי,

שצבי מתרוצץ בראשי,
צבי המסתיר בתוך קרניו
יערות רבים
ותלוי עכשיו על קיר הסלון.