newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פינוי התחנה המרכזית: "שלושה עשורים הפוליטיקאים שיחקו בנו, ובסוף ניצחנו"

גם אחרי ההחלטה על פינוי התחנה עד סוף 2023, יו"ר ועד נווה שאנן וחברת מועצת העיר תל אביב-יפו שולה קשת, לא נחה על זרי הדפנה, ואומרת כי המאבק עדיין לא הסתיים. "צריך כבר עכשיו להתחיל לתכנן מה יהיה שם ביום שאחרי הפינוי – דיור חברתי או מגדלים לעשירים"

מאת:
חברת מועצת עיריית תל לאביב שולה קשת, על רקע התחנה המרכזית בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

"הניצחון הוא בזכות ההתמדה של תושבות ותושבים, פעילות ופעילים". חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו שולה קשת, על רקע התחנה המרכזית בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

אחרי מאבק ממושך, בשבוע שעבר הוחלט באופן סופי כי התחנה המרכזית בתל אביב – אחד המפגעים ההכבדים ביותר לתושבי דרום תל אביב – תפונה עד סוף 2023.

בפגישה בין משרד התחבורה לבין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בנושא סוכם על מימוש ההסכם בין משרד התחבורה, עיריית תל אביב, רמ"י והחברה המנהלת את התחנה, שבמסגרתו עד 2023 תוסט כמעט כל תחבורת האוטובוסים מהתחנה. המבנה עצמו לא ייהרס בשלב זה.

אחת ממובילות הקמפיין לפינוי התחנה היא שולה קשת, יו"ר ועד נווה שאנן, חברת מועצת העיר תל אביב-יפו ומנהלת תנועת אחותי. קשת נולדה וחיה בשכונת נווה שאנן, שהתחנה הוקמה במרכזה ופיצלה אותה.

בראיון ל"שיחה מקומית" אחרי ההכרזה על הפינוי, אמרה קשת: "למרות ההתשה לא ויתרנו והמשכנו במאבק. זו מן הסתם אחת הסיבות שניצחנו". לדבריה, "הניצחון הוא בזכות ההתמדה של תושבות ותושבים, פעילות ופעילים, שלא ויתרו במשך כשלושה עשורים. פוליטיקאים מהממשלה ומהרשות המקומית שיחקו בנו כל השנים האלה, אף שידעו בעצמם שצריך לפנות".

מה הוביל אותך להיאבק נגד התחנה? 

"נולדתי בשכונה. כילדה שיחקנו במחבואים בחללים הריקים בתוך המבנה הענק והמפלצתי הזה, שעמד שם כפיל לבן. כבר אז היו תושבות ותושבים שנאבקו נגד הפרויקט המגלומני של 'התחנה הגדולה בעולם'. התחנה הזאת גובה חיים. היא יוצרת זיהום אוויר גבוה, ומגדילה את התחלואה בסרטן ריאות. במהלך השנים ראיתי איך שכנים ושכנות מתים ממחלות סרטן באחוזים גבוהים".

ואכן, לפני כשנה פורסם כי לפי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, שנכונים ל-2016, התחלואה בסרטן בקרב נשים בשכונות סביב התחנה המרכזית גבוהה פי שניים מהתחלואה בקרב כלל נשות העיר: 46 מכל 100 אלף נשים בשכונות הצמודות לתחנה חלו בסרטן ריאות, לעומת 23 מכל 100 אלף בכלל העיר.

עוד פורסם כי זיהום האוויר בסביבה שליד התחנה גבוה וחריג. ב-2019 נמדדה בתחנת הניטור ברחוב לוינסקי חריגה שנתית של חנקן דו-חמצני בערך של 51.5, בעוד התקן לאוויר נקי הוא 40. כמו כן נמדדו 27 חריגות של חלקיקים נשימתיים, לעומת התקן שמתיר 18 חריגות בשנה (ב-2020 כלל הזיהום ירד, בגלל מגיפת הקורונה).

איך החל המאבק בתחנה? 

"ב-1989 הקמנו ועד פעולה, לאחר שהתחנה עמדה כפיל לבן שנים רבות (אבן הפינה הונחה ב-1967, הבנייה התעכבה עד רכישת התחנה על ידי חברת חפציבה של מרדכי יונה ב-1983, והתחנה התחילה לפעול רק ב-1993; א"ז). קיימנו בחירות שבהן השתתפו 400 תושבות ותושבים במתנ"ס שפירא, והתחלנו במחאה.

"אמרנו אז שאם רוצים לפתוח תחנה עם אלפי אוטובוסים, זה יהפוך את נווה שאנן לאזור שאינו ראוי למגורים וידרדר את דרום תל אביב. דרשנו שיפנו את את הדירות מסביב. זה הזוי לפתוח תחנה מרכזית עם זיהום אויר וזיהום רעש, ורעידות מהאוטובוסים, בלב שכונת מגורים בצמוד לבניינים שבהם מתגוררות אוכלוסיות מוחלשות.

"אז הבנתי עד כמה אנחנו, הקהילה המזרחית, שקופות מול הרשויות ולא מעניינות אותן. אמרנו שצריך לפנות את האוכלוסייה שגרה מסביב לתחנה בדירה תמורת דירה. מיד אחרי שהקמנו את ועד הפעולה, התחילו לעשות מיגונים בבתים של אנשים, והעירייה חתמה על הסכם שהטיל את האחריות לנזקים בבתים על החברה".

ב-1993, בטקס הפתיחה של התחנה, אלפי תושבות ותושבים הפגינו. בהמשך, אחרי שהתחנה כבר התחילה לפעול, עתרו קשת ותושבים נוספים נגד העירייה והחברה שהפעילה את התחנה. רק אחרי שבע שנים של דיונים, נקבע כי חלק מהתושבים יקבלו פיצוי בסך כולל של 22 מיליון שקל.

"על בסיס פסק הדין הזה עוד משפחות קיבלו פיצויים", מספרת קשת. "אבל אמי זיכרונה לברכה אמרה: 'גם אם היו נותנים מיליון דולר לכל משפחה, זה לא מפצה על כל העוול שנגרם בעקבות פתיחת התחנה המרכזית".

"גם את השם של השכונה מנסים למחוק"

בקיץ 2011, בזמן מחאת האוהלים, הקימו קשת ופעילות נוספות את מאהל שאגת הדרום בגינה בלוינסקי, זמן קצר אחרי הקמת המאהל בשדרות רוטשילד, כדי להיאבק במצב בדרום תל אביב. נושא פינוי התחנה עלה גם אז. הוא עלה שוב ב-2018, במהלך המחאה נגד גירוש מבקשי המקלט במסגרת היוזמה "דרום תל אביב נגד הגירוש".

ב-2018 עמד משרד התחבורה לתחום על הסכם להפעלת התחנה ל-24 שנים נוספות. לאחר קמפיין ועתירה לבית המשפט, שונה ההסכם ונקבע כי התחנה תפונה עד 2023.

"אמרו לנו – אתם תפעלו שנתיים ותתעייפו, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים", משחזרת קשת את מה ששמעה בתחילת שנות ה-90 מנציג של החברה שהפעילה את התחנה. "ואז החלטתי שאני נשארת כאן עד שהמפגע הנוראי הזה ייעלם. זה מאבק של 28 שנים יותר מדי. אמנם הגענו לרגע המשמעותי של הניצחון הענק, שזה חשוב ומשמעותי, אבל צריך לזכור שתהיה עוד עבודה ביום שאחרי פינוי התחנה".

הפגנה בקריאה לפינוי התחנה המרכזית, 2018 (צילום: אורן זיו)

"לא הפסקנו להציף את הנושאים הבוערים". הפגנה למען פינוי התחנה המרכזית, ב-2018 (צילום: אורן זיו)

מה צפוי כעת? מה יעשה בשטח שיפונה? 

"צריך כבר עכשיו להתחיל לתכנן מה יהיה ביום שאחרי הפינוי, אם יהיה שם דיור חברתי, פארק ירוק, מרכזי תרבות רב תרבותיים, כפי שקיים כבר כיום בתחנה, עם כלל הקהילות שמשתמשות בה – או שבמקום זה יבנו שם מגדלי פאר לעשירים".

את השיחה אנחנו מקיימים בגינה במתחם שוק העלייה, שהוקמה מתחת לפרויקט דיור ברחוב צ'לנוב. על המבנה תלוי שלט "פלורנטין וילג'". "גם את השם של השכונה מנסים למחוק", אומרת קשת.

במקביל למאבק על פינוי התחנה, קשת גם יזמה מאבק לביטול הקריטריונים המפלים למתן דיור בר השגה בפרויקט "פלורנטין וילג'". כמה עשרות דירות שהוגדרו כדיור בר השגה הוקצו בתחילה למורים, ולאחר מכן לתושבים מתחת לגיל 45. קשת ואחרים עתרו נגד הקריטריונים המפלים, ונקבע כי בפרויקטים עתידיים של דיור בר השגה הקריטריונים צריכים להשתנות.

"אני רואה מה קורה בדרום תל אביב. ברוב רובן של התוכניות וכל מיני פינוי-בינוי לא סופרים את האוכלוסיות המוחלשות, ונותנים הטבות מופרזות ליזמים, כמו המון תוספות של אחוזי בנייה. מפנים משפחות בצורה אכזרית – בשכונת הארגזים, בגבעת עמל, בכפר שלם ובאבו כביר. בכל תוכניות הבנייה אין מענה לבנות ולבנים ממשיכים של האוכלוסיות המוחלשות. זה מייצר ג'נטריפיקציה לכלל הקהילות – הישראליות, בעיקר היהודית-מזרחית ואלה של מבקשי המקלט ומהגרות העבודה".

לפי ההסכם בין משרד התחבורה לעיריית תל אביב, נצבא – החברה שמפעילה את התחנה – תממן חלק מעלויות הפינוי וההקמה של המתחמים החלופיים, ובתמורה העירייה תכיר בהוצאות האלה במסגרת הפרויקט שיוקם שם בעתיד, ותעניק הטבות ליזם. לקשת יש ביקורת על המהלך הזה. מבחינתה, מדובר בהמשך ההתנערות של הרשויות מאחריות על דרום תל אביב.

איך בכל זאת התקבלה עכשיו ההחלטה על הפינוי, אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק?

"כשהתחנה נפתחה ב-1993, ראש הממשלה היה יצחק רבין ז"ל ושר התחבורה היה ישראל קיסר ז"ל – שניהם ממפלגת העבודה. השר להגנת הסביבה היה יוסי שריד ז"ל ממרצ. והנה, עכשיו מחליטה ממשלה שמרצ והעבודה יושבות בה – אחרי שתחת חסותן נפתחה המפלצת הזאת, המטרד התחבורתי, הסביבתי והחברתי מהקשים בתולדות המדינה – על סגירתה.

פרויקט שוק העלייה בתל אביב (צילום: יונית מוזס)

"בכל תוכניות הבנייה אין מענה לבנות ולבנים ממשיכים של האוכלוסיות המוחלשות". פרויקט שוק העלייה בתל אביב (צילום: יונית מוזס)

"זו לא רק ההחלטה הזאת, למאבק היו הישגים במהלך הדרך. לא הפסקנו גם בתקופות שהפעילים שקראו לגירוש מבקשי המקלט אמרו שרק יוציאו אותם ויהיה בסדר בדרום תל אביב. המשכנו להציף את הנושאים הבוערים – של זיהום אוויר, של האוטובוסים, של סחר בסמים ונשים. אם לא היינו עותרים נגד ההסכם, זה לא היה מתאפשר.

"בגלל הנחישות של התושבות והתושבים, שפועלות מתחילת הדרך ועד היום, זה קרה. כל אחת ואחד תרמו תרומה מדהימה למאבק שהוביל לנקודת הזמן הזו".

קשת מבקשת להדגיש כי למרות השמחה על הניצחון, המאבק עוד רחוק מסיומו. היא כבר מציבה יעד חדש – המאבק נגד הקמת "פורטל" לרכבת הקלה בשדרות הר ציון, שצפוי לנתק את שני חלקי השכונה ו"לכלוא" בתים בין הפורטל לתחנה המרכזית, עד שתפונה.

קשת מציעה להזיז את הפורטל מעט צפונה, לשולי השכונה, כדי שלא יהיה בין בתי מגורים. היא נעצרה פעמיים בחודשים האחרונים במהלך מחאה נגד הקמת הפורטל. "30 שנה אחרי הקמת התחנה המרכזית ושוב עומדים לעשות פה חטא על פשע, ולחפור מנהרת ענק שתחלק את השכונה", היא אומרת.

וקשת מסכמת: "אמנם השגנו הישג, אבל המאבק לא מסתיים. גם ביום שאחרי, הכל חייב להיות בשיתוף הציבור, ואסור להתעלם מהצרכים של הקהילות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf