ניצחנו את האפליה הגילנית בדיור עירוני בת"א, אך הדרך עוד ארוכה

דמיינו את הכותרת הבאה: "העירייה מגרילה דירות מוזלות בבעלותה למשפחות סטרייטיות בלבד, על מנת לעודד אותן להישאר בעיר". האם היינו מצפים לראות כותרת כזו בעיר שמתייחסת לעצמה כפלורליסטית? האם היינו מסכימות שהצעה כזאת תפורסם על ידי רשות מקומית כלשהי?

לכאורה, התשובה ברורה: מה פתאום! הצעה לא ראויה כזאת לא רק שלא היתה עוברת, היא מעולם לא היתה מגיעה לדיון. אבל רק לכאורה. כשהצעה דומה הגיעה לפתחה של עיריית תל אביב-יפו – להדיר מבוגרות ומבוגרים, זקנים וזקנות, מהדיור העירוני – היא עברה בקלי קלות.

בתחילת השבוע, אחרי עשור של מאבק ציבורי ומשפטי, שם בית המשפט המחוזי בתל אביב סוף לתופעה, והושג ניצחון חשוב נגד האפליה הזאת. ביהמ"ש פסק בעתירה מינהלית שהוגשה נגד עיריית תל אביב-יפו כי הקריטריונים שקבעה העירייה לזכאות לדיור עירוני בר השגה אינם ראויים, ועליה לדון בהם מחדש.

אני מאמינה שפסק הדין הזה עוד יהדהד בהחלטות נוספות של העירייה בנוגע לאפלייה גילנית בתחומים אחרים. כולי תקווה שהוא גם יוביל לשינוי אסטרטגיית הדיור של העירייה.

כדי להבין את חשיבות החלטת בית המשפט, כדאי להיזכר בהיסטוריה הנדל"נית בעיר. ראש העיר, רון חולדאי, התנגד באופן עקבי במשך שנים להתערבות שלטונית בשוק הדיור. הנושא היה אחד הנושאים העיקריים שעמדו על הפרק בהתמודדות בינו לבין דב חנין בבחירות לראשות העירייה ב-2008. רק אחרי שנים של מאבקים ציבוריים על הזכות לגור בעיר, ובעקבות הלחץ הפוליטי שיצרה מחאת האוהלים, החלה העירייה ב-2011 לקדם באופן אקטיבי פרויקטים של "דיור בר השגה".

למרות שפע הקרקעות והכוח הנדל"ני הרב שיש לרשות עיריית תל אביב-יפו, פרויקטים אלה היו בעשור האחרון עלי תאנה בודדים באסטרטגיה העירונית לדיור. מועדי פרסום ההגרלות תאמו פעמים רבות את מועדי הבחירות לרשות המקומית ב-2013 וב-2018, ופחות תאמו את הצרכים הגדלים והולכים של העיר.

נראה כי חולדאי החליט להשתמש בכלי הדיור העירוני בהישג יד במידה רבה לטובת יחצנות, ואת המעט שאינו למטרות יחסי ציבור עטף בעטיפה יפה, שמנעה גישה אליו ממי שאינם ראויים בעיניו לגור בעיר. בין היתר, הוחלט שאנשים מעל גיל 45 שאינם אמידים הם אוכלוסייה שאינה רצויה בתל אביב-יפו, ולכן לא תהיה זכאית להשתתף בהגרלות לדיור עירוני מסובסד.

כבר בדיון הראשון במועצת העיר ב-2011 על השאלה מי יזכה בפירורים האלה של המשאב הציבורי, ובפעמים הנוספות שבהן הגיע הנושא לדיון, עלתה שאלת קריטריון הגיל והאפליה הטמונה בו, כמו גם שאלות לגבי קריטריונים מפלים נוספים שהיו קיימים אז.

שאלת הקריטריונים הבעייתיים, ובראשם הגיל, עלו כחלק מדיון רחב יותר לגבי אופי הדיור בהישג יד שיש לייצר בעיר והתפיסה החברתית שעומדת מאחוריו. התפיסה שביטא חולדאי היתה שהדיור אינו אמור להיות "סוציאלי", אלא דיור שמיועד למעמד הביניים הגבוה.

דיון מחודש על אופי הדיור בעיר

הדיור העירוני המסובסד בתל אביב-יפו מתחלק לשני סוגים. הסוג הראשון הוא דירות שנמצאות בבעלות העירייה ושמושכרות לציבור במחירים נמוכים ממחיר השוק, או שנמצאות בידיים של חברות פרטיות שמחויבות להשכיר אותן במחיר שנקבע בהסכם עם העירייה. כיום יש בידי העירייה 100 דירות כאלה (ועוד כמה עשרות בדרך), וכ-100 נוספות בידי חברות פרטיות.

הסוג השני היה אמור להתקבל בהסכמים בין העירייה ליזמים שמקימים פרויקטים נדל"ניים. בתמורה להגדלת זכויות, הבטיחו היזמים למכור חלק מהדירות במחיר נמוך ממחיר השוק. על הנייר יש אלפי דירות כאלה, אבל בעירייה לא תמיד מקפידים להפוך אותן למציאות, כמו למשל 55 דירות בבניין נפרד במתחם השוק הסיטונאי, שמעולם לא נבנו.

פרויקט שוק העלייה, שנגדו הוגשה העתירה שהפסיקה את האפליה הגילנית, הוא אחד מהפרויקטים ששייכים לסוג הראשון – דירות שנמצאות בבעלות העירייה. הפרויקט כולו הוא פרויקט נדל"ן יוקרתי שנבנה על קרקע עירונית, ששימשה בעבר שוק סיטונאי לפירות וירקות. הפרויקט ממוקם בין הרחובות העלייה, צ'לנוב, וולפסון ומטלון בשכונת נווה שאנן בדרום העיר.

מכלל מאות הדיור בפרויקט, שנמצא כעת בתהליכי אכלוס, שמרה העירייה כמה דירות להשכרה במחיר נמוך ממחיר השוק לתקופה מוגבלת עבור תושבות ותושבי העיר. בשנת 2020 נפתחה הגרלה ל-33 הדירות שהציעה העירייה בכיכר העלייה, ונרשמו אליה כ-2,000 איש. מורות ומורים קיבלו עדיפות בהגרלה, מסיבה שיש להקדיש לה מאמר אחר.

ההגרלה הראתה שקיים צורך אקוטי לדיור במחירים נמוכים מהמקובל בג'ונגל של שוק הדיור בעיר, והצורך עולה בהרבה על ההיצע שמקצה העירייה. הדבר היה המחשה לכך שנדרש שינוי אמיתי, כלומר מאמץ שלטוני גדול בהרבה – כמובן גם מצד המדינה ולא רק הרשות המקומית.

ההגרלה גם לימדה שמבחינת חולדאי, התנאים המפלים שנקבעו ב-2011 תקפים גם כיום.

בחודשים האחרונים, כשהפרויקט עלה לאישור – גם בוועדת הכספים וגם בדיונים במועצת העיר תל אביב-יפו – העליתי הסתייגויות והתנגדות לאישור הקריטריונים לזכאות להשתתפות בהגרלה. מלבד קומץ חברות וחברי מועצה שהצטרפו לעמדתי, כל השאר תמכו בהמשך קיומם של התנאים המפלים. בסופו של דבר לא נותרה ברירה, והחלטתי לעתור נגד הקריטריונים המפלים יחד עם האגודה לזכויות האזרח.

בית המשפט החליט לא לבטל את ההגרלה, וקבע שממילא יש סיכוי נמוך למי שאינו מורה לזכות בדירות; שממילא מספר הדירות הוא אפסי ביחס לביקוש; ושהעירייה כבר השקיעה כסף ציבורי רב בארגון ההגרלה הספציפית, ולכן לא נכון לבטלה ולקיימה מחדש.

עם זאת, השופט אליהו בכר פסק שהעותרות והעותרים למעשה צודקים. בית המשפט קבע שמדיניות העירייה הדירה אוכלוסיות רבות של תושבים – מבוגרות ומבוגרים, א.נשים עם מוגבלות, תושבות ותושבים מוחלשות.ים – ממשאב כלל עירוני, ושהדרה זאת אינה מקובלת. בפסק הדין מתח השופט ביקורת על הקריטריונים המפלים, וקבע כי אין להם הצדקה חוקית או מוסרית וכי על העירייה לתקנם לקראת הגרלות עתידיות.

מדובר בפסיקה שתשפיע על הגרלות של אלפי דירות בעתיד ותפתח אותן לאוכלוסיות נוספות בעיר, ושיש לה משמעות גדולה בקשר למאבק על עצם אופי הדיור העירוני בעיר. זהו ניצחון גדול במאבק נגד אפליה בדיור עירוני, שמאפשר דיון מחודש על אופי הדיור בעיר.

החלטה אידיאולוגית

מדוע בעצם הקריטריונים של העירייה, כפי שהיו קיימים עד פסק הדין, מפלים ומדירים חלקים רחבים מתושבות ותושבי העיר? הקריטריונים קובעים כי הזכאות להשתתפות בהגרלות לדיור עירוני בהישג יד היא מגיל 45 ומעלה, ומותנית ב"מיצוי כושר השתכרות".

בכך מודרים.ות במוצהר משפחות שבהן כל הבגירים מעל גיל 45, וא.נשים עם מוגבלויות ופנסיונריות.ים שאינם.ן יכולים.ות לעבוד. גם מי שקיבלו או מקבלים.ות קצבת הבטחת הכנסה בשלוש השנים האחרונות אינן.ם יכולות.ים להגיש מועמדות. כלומר, הקריטריונים פוסלים את מי שגם מבוגר.ת מדי לשיטת העירייה וגם לא אמיד.ה מספיק.

לפי גישתו של ראש העיר, האוכלוסיות האלה נמצאות באחריות הממשלה ולא באחריותו, ולכאורה זכאיות אך ורק לדיור ציבורי ממשלתי. אלא שבאופן קפקאי וציני, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה – הגוף האחראי לאישור פרויקטים שנבנים בעיר – של אותו ראש עיר בדיוק כמעט לא הסכימה אף פעם לדרוש הכללה של דיור ציבורי ממשלתי בפרויקטים בתל אביב-יפו. ממש מלכוד נדל"ן 22.

העירייה החליטה למעשה שמי שהם.ן גם מוחלשות.ים כלכלית וגם מבוגרות.ים פשוט אינם זכאים.ות לדיור. לא רק שזו החלטה ערכית מקוממת, החוק אוסר במפורש על אפליה מחמת גיל בכל תחומי החיים. איסור זה חל גם על רשות מקומית שלעתים חושבת שאינה כפופה לחוק הישראלי.

מגבלת הגיל ושילובה במגבלת כושר ההשתכרות היו החלטה אידיאולוגית לגמרי של ראש העיר חולדאי. בניגוד לדימוי הניהול המקצועי שחולדאי מנסה להמציא לעצמו, הקריטריונים האלה לא היו מבוססים על עבודת מטה. בעתירה הוכח שהקריטריונים המפלים לא היו חלק מתנאי הזכאות שעליהם המליץ צוות המומחים מהטכניון, שעל פי עבודת המחקר שערך והמלצותיו נבנה מערך הדיור בהישג יד של עיריית תל אביב-יפו.

למעשה, המערך הדל של דיור בר השגה שחולדאי הצליח להקים בעשרות שנות שלטונו, למרות שפע הקרקעות שבידי העירייה, היה רק כלי אחד מיני רבים באסטרטגיה עירונית של הדרת המוחלשים והמוחלשות, ודחיקת תושבות ותושבים ותיקות.ים מהעיר בכלל ומשכונות דרום העיר ויפו בפרט.

בשכונות אלה, ובייחוד בשכונת נווה שאנן – שבה מוקם פרויקט שוק העלייה – האוכלוסייה המקומית והוותיקה היא במידה רבה מבוגרת ומוחלשת. מיקום השכונה, סמוך ללב העיר ולמרכז העסקים שלה, דורש לפי האסטרטגיה העירונית את דחיקתם החוצה ממנה. במקום שהדיור העירוני יסייע לקהילה המקומית, חולדאי הפך אותו לכלי שמחזק את תהליך הג'נטריפיקציה.

בין העותרים נגד פרויקט שוק העלייה יש זוג מבוגר, בני 70, שגרים יותר מעשור בעיר; אם חד הורית בת 51 שגרה בעיר יותר מ-30 שנה ובשכונת שפירא כ-20 שנה; זוג נשים בנות 50 שמגדלות יחד ילדה ונאלצו השנה לעזוב את העיר שהיתה ביתן הפלורליסטי אחרי עשרות שנים. העותרות והעותרים האלה מייצגים אוכלוסייה גדולה ומגוונת של א.נשים שלא יכלו להשתתף בהגרלה. יש עוד מאות ואלפים כמוהם.

מה בעצם הנזק שייגרם לעיר בכך שנאפשר לנכות.ים, לפנסיונריות.ים ולא.נשים נוספים.ות שאינן.ם יכולים.ות לעבוד לגשת להגרלה? האם אין להם ולהן זכות לגור בעיר? האם אוכלוסייה מוחלשת שנעזרת בקצבת הבטחת הכנסה אינה בדיוק האוכלוסייה שלה אמור דיור בהישג יד לסייע? האם עיר בהגדרתה לא אמורה להיות מכילה ומגוונת? האם עיר בהגדרתה לא נדרשת לאפשר מפגש בין א.נשים מסוגים שונים?

מדינות וערים רבות ב-OECD ובשאר העולם מקימות פרויקטים ייעודיים של דיור מוזל לאוכלוסייה ותיקה ולאנשים עם מוגבלות, ובוודאי שאינן מדירות אותם מתוכניות לדיור בהישג יד שמיועדות לכלל הציבור. מה מרוויחה תל אביב-יפו מהדרתן של אוכלוסיות אלה – בפרט כשמדובר במעט מאוד דירות ביחס להיקף שוק הדיור ובכאלה שמוקצות להשכרה לטווח של כמה שנים בלבד – מלבד הכתם המכוער של אפליה?

המאבק בדרום העיר לא הסתיים

צריך לומר שהצעדים של העירייה בתחום הדיור בהישג יד מבטאים בכל זאת הבנה שעליה לקחת על עצמה חלק מהאחריות החברתית, ועל כן הם מבורכים. אין ספק שהאחריות צריכה להיות גם על כתפי המדינה, שמפקירה כבר שנים רבות את הדיור הציבורי בארץ, ולא רק על כתפי השלטון המקומי – גם אם מדובר בעירייה העשירה בארץ.

ועדיין נשאלת השאלה הרחבה יותר – מה צריך דיור עירוני חברתי בתל אביב-יפו לקדם? האם עליו רק לעזור לשמר בעיר סוג מסוים של תושבות.ים, כלומר צעירים, בריאים ולא עניים, או שעליו לעזור לכלל הקהילות להישאר בעיר, לפעול לשמר בעיר מגוון של תושבות ותושבים, ולרסן את הג'ונגל של שוק הדיור?

המסר שהועבר דרך הקריטריונים שקבעה העירייה – שאוכלוסיות שלמות אינן רצויות בעיר, גם אם חיו בה שנים ארוכות – לא נשאר רק ברמת ההגרלה למשאב העירוני. פרויקט שוק העלייה מלמד אותנו שהמסר ממשיך לבוא לידי ביטוי גם אחרי הקמת הפרויקט, במציאות בשטח.

הפרויקט כבר מאוכלס חלקית, וכבר תקופה ארוכה מגיעים אליו שוטרים ופקחים בעקבות בקשות מדיירים, ומסלקים מהגינה הציבורית שבשטחו ילדות וילדים ישראלים ומקהילות מבקשי המקלט. קודם העירייה הדירה אותם מהאפשרות לגור בפרויקט, וכעת היא מסייעת לדיירים החדשים למנוע מהמוחלשים.ות אפילו את האפשרות לשהות בקרבתו.

הדרת המוחלשות.ים מהזכאות לדיור בעיר משפיעה גם על מדיניות הפרטת המרחב הציבורי, וחורגת מהתחום הצר של הנדל"ן. אי אפשר היה לקבל אותה, והיה צורך דחוף לעתור נגדה. אך המאבק על מדיניות העירייה והממשלה בדרום העיר לא הסתיים, והוא כולל תחומים נוספים, ובהם טיפול בתשתיות, השקעה ברווחה, בלימת הג'נטרפיקציה ועוד.

הדרישה לפינוי התחנה המרכזית עדיין באוויר, וגם המאבק נגד הקמת פורטל הרכבת הקלה בהר ציון.  את המאבק הזה נמשיך לקיים גם במאבק ציבורי ברחובות, גם במאבק משפטי בוועדות התכנון והבנייה ובבתי המשפט, וגם במאבק במסדרונות העירייה.

בחודש הקרוב אביא את הדיון על הקריטריונים ועל הדיור בעיר למועצת העיר תל אביב-יפו, ונעקוב אחר הנושא כדי לוודא שהפרויקטים הבאים בדיור בר השגה יוצאו לכל תושבות ותושבי העיר הזקוקים להם – ללא אפליה על פי גיל או כושר השתכרות, בהתאם להחלטתו של השופט אליהו בכר.

בתל אביב-יפו יש מקום לכולן ולכולם, אבל אין מקום לגזענות ולאפליה. תפקידה של העירייה לתמוך בכל תושביה, בין אם הם צעירות וצעירים או מבוגרות ומבוגרים, ממגוון הקהילות בעיר, ולהבטיח לכולנו עיר שנוכל לקרוא לה בית.  עתידה של דרום תל אביב ומציאות הדיור בעיר צריכות להיות שאלות מרכזיות לגבי אופי השלטון בעיריית תל אביב-יפו בעידן שאחרי חולדאי.

אני רוצה להודות לעותרות.ים האמיצות.ים בינה כהן, מרגרט בן חמו, מירב פרטוק, סיגלית ילר ויחזקאל כהן; תודה והוקרה לעוה"ד טל חסון וגיל גן מור מהאגודה לזכויות האזרח על הייצוג בעתירה, ולאורי אטינגר ממרכז הגר שהכינו חוות דעת לעתירה. תודה גם לחברותי וחברי למועצה, לפעילות ולפעילים מסיעת אנחנו העיר ומהתארגנות כוח לקהילה על הסיוע במאבק החשוב הזה.

שולה קשת היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם סיעת אנחנו העיר, מנכ"לית תנועת אחותי, פעילה בהתארגנות כוח לקהילה ויו"ר ועד שכונת נווה שאנן