מערכת חינוך שעוינת את תלמידיה לא יכולה להוביל אותם להצלחה

תוצאות מבחני הפיזה 2018 שהתפרסמו אתמול (שלישי) מעידות שמערכת החינוך בישראל בכלל, וזו הערבית בפרט, נמצאות במשבר עמוק. אך מה שצריך להדאיג אותנו במיוחד היא העובדה שהפערים החברתיים מתעצמים והולכים. נראה שהמדיניות החינוכית שמונהגת בישראל כבר כמה עשורים לא רק שאינה מנסה לסגור את הפערים הללו, אלא שהיא רק מגבירה אותם ומייצרת מציאות שבה החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים עוד יותר.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המדיניות החינוכית "לתת חמש" שהנהיג שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, שמטרתה לעודד תלמידים ותלמידות לגשת לבגרות חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית. מדיניות זו מחזקת עוד פעם את החזקים, במקום לתת מענה דווקא לקבוצות היותר מתקשות, ובכך לספק להן את מה שהחינוך הציבורי מבטיח: הזדמנות שווה לכולן.

אם ניקח את החינוך הערבי כמקרה בוחן, נראה שתוצאות מבחני הפיזה מלמדות כי לא רק שלא חלק שיפור בהישגיהם של התלמידים הערבים, אלא שיש ירידה רצינית שמחזירה אותנו 15 שנה אחורה. כך למשל הציון הממוצע של התלמידים הערבים במבחן הקריאה היה 362 נקודות ב-2019 – ירידה של 29 נקודות מאז המבחנים ב-2015. במבחן המתמטיקה הממוצע בקרב התלמידים הערבים היה  379, ירידה של 12 נקודות. במדעים הציון הממוצע היה 375, ירידה של 26 נקודות.

נתון מדאיג נוסף הוא ששיעור התלמידים הערבים שהתקשו בכל המבחנים היה גבוה מ-50%. גם אם משווים את הציונים במקצועות השונים עם הממוצע הכלל ארצי, אנו למדים שהתלמידים הערבים נמצאים בפערים רציניים, ושהמערכת אינה מצליחה להדביק את הפערים האלה, למרות ההצהרות הרשמיות על מדיניות חינוכית של צמצום פערים והשקעות תקציביות בחינוך הערבי.

עם פרסום תוצאות מבחני הפיזה, הזדרז משרד החינוך להודיע על הקמת צוות מיוחד שיבדוק את מצבו של החינוך הערבי. מנכ"ל המשרד, שמואל אבואב, הצהיר: "צוות העבודה יהפוך כל אבן, ויבחן את תוכניות הלימודים, את יעילות הקצאת המשאבים ואת האופן שבו נעשה שימוש באלפי שעות הטיפוח שניתנו לבתי הספר בציבור הערבי". בנוסף, פורסם כי הצוות ינסה "לייעל ולמקד את תוכניות העבודה, את שיטת ההוראה ואת תוכניות הלימודים".

הגישה שעולה מדבריו של מנכ"ל משרד החינוך משקפת את ליבת הבעיה: תפישה אינסטרומנטלית של מערכת החינוך הערבית, תוך התעלמות בוטה מהצרכים המהותיים של החברה הערבית.

תפישה אינסטרומנטלית זו מתמקדת בחשיבה במושגים של השקעה ותשומות, רווחים וכלכלת שוק. היא מניחה שאם ההשקעה בחינוך הערבי תגדל, הפערים יצטמצמו. אך היא מתעלמת מהעובדה החשובה והמהותית שחינוך שמנסה להעלים ואף למחוק כל סממן של זהות בקרב התלמידים  הערבים – דינו להיכשל. חינוך שלא מטפח את התרבות הייחודית של תלמידיו ותלמידותיו ושאינו מכבד את זהותם, לא חשוב כמה משאבים יושקע בו, פירותיו יהיו בוסר.

המדיניות החינוכית כלפי החברה הערבית מושתתת על תפישות עוינות שמנסות לשלוט, למשטר ולהכפיף את האוכלוסייה. מערכת החינוך פועלת מתוך הנחת יסוד שהקבוצה הזאת היא "קבוצת אויב" או "גיס חמישי", שיש לחנכה מחדש כדי לייצר את דמותו של הערבי הישראלי – דמות תלושה, שאינה שייכת לשום תרבות, אין לה היסטוריה ואין לה ייחודיות.

כך למשל ספרי ההיסטוריה בשפה הערבית פוסחים על כמעט 100 שנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועוברים מההיסטוריה של התקופה העותמאנית באזור אל הקמת המדינה ב-1948, תוך העלמת חלקים מההיסטוריה ומהנרטיב של המיעוט הפלסטיני. התלמיד הערבי לומד על מלחמת העולם השנייה ועל השואה של העם היהודי, אך לא זוכה ללמוד על ההיסטוריה שלו עצמו.

מערכת חינוך שאינה מכבדת את זהותם של תלמידיה ותלמידותיה ומנסה לרמוס כל זכר של מי שהם, אינה יכולה להצליח במשימה של שיפור הישגיהם. הסתירה הפנימית זועקת לשמיים: אותה מערכת שמנסה לשפר את ההישגים הלימודיים משדרת בו זמנית לאותם חניכים וחניכות שהם נחותים, שתרבותם אינה נחשבת, שיש להעלים ולמחוק את זהותם ואת מי שהם כדי להתקבל לחיקה של החברה הישראלית.

ילדים וילדות שגדלים בתוך מערכת שמזלזלת ובזה למי שהם אינם יכולים להצליח. לא חשוב כמה משאבים המדינה תשקיע, לא חשוב איזה תוכניות היא תבנה, היא לא תצליח לשפר את הישגי מבחני הפיזה או המיצ"ב מסיבה אחת פשוטה: מערכת שעוינת את אזרחיה אינה יכולה להוביל אותם להצלחה.

דאליה חלבי היא מרצה בתוכנית חותם ובמכללת אורנים