על שפה והתנגדות בימי כולרה

לא לנרמל ולתקף את השקפת העולם האלימה של השלטון. הפגנה מול הקריה, תל אביב, 4 במאי 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

בימים הרעים הבאים עלינו כדובים מיער, אנשים הגונים מותקפים תדיר. פה שוטר משליך עליהם רימון הלם, שם מתקבצים פרחחים כדי למנוע מהם לצפות בסרט, ובכנסת נשללת זכות הדיבור מח"כ המייצג עשרות אלפי מצביעים ערבים ויהודים. כל אלה הן התנכלויות מוחשיות. היריב גשמי ומזוהה, כוונותיו ברורות ואנשים הגונים יודעים להקשיח עורף כנגדן.

עניין שונה הוא ההתמודדות עם תחדישים לשוניים. כוונתי למונחים מניפולטיביים שמוזרמים לשדה השיח הפומבי בידי הקופירייטרים של יריבינו בממשלה, בממסד הצבאי, בכנסת, בעיתונים ובשלטי החוצות. התחדישים הם מונחים קצרצרים וקליטים שמוצגים בפני הציבור ככינויים נאותים ותקפים, אך מבטאים תמיד את תפיסת המציאות המקובלת על השלטון, ומבליעים גיבוי וצידוק למעשיו.

>> אנחנו גוועים מרעב

התמצות, הפישוט והכוח הסוגסטיבי האופייניים למונחים אלו הופכים אותם עד מהרה למטבע עובר לסוחר בשיח הישראלי. אנשים ששומעים אותם יומיום במשך שנים מטמיעים אותם ברפרטואר המילולי שלהם, מתרגלים לחשוב באמצעותם ומשתמשים בהם בשיחה בין חברים. בחלוף הזמן, כשאנשים חווים את המונחים הללו כמסמנים תקפים של חלקי מציאות, נהפכות השקפות השלטון להשקפות של חלק גדול מהציבור.

דוגמא מובהקת הוא המונח מחבל. לפני שנים רבות, כשהמונח נולד, אנשים התבלבלו בין חבלן למחבל. אחר כך לימדו אותם מי לנו (חבלן) ומי לצרינו (מחבל), ומאז הכל ברור: אמרת על אדם שהוא "מחבל"? כל יהודי-ישראלי יודע למה כוונתך ומה צריך לעשות לאדם כזה.

כל זה רע דיו. אך מדכא יותר לראות שגם אנשים הגונים המתנגדים לשלטון מרבים להשתמש במונחים המניפולטיביים כשהם בונים את טיעוניהם. נדמה להם שכך ייטיבו להסביר את עמדותיהם ויחרטו אותן עמוק יותר בתודעת מאזיניהם. הם טועים. זהו שימוש נלוז. הישגם מתפוגג מהר אך הפסדם מצטבר. כי כשהם משתמשים במונחים שהוליד השלטון, הם מתקפים את תפיסת המציאות שהשלטון שוקד להשריש.

תולדות "הסיכול הממוקד"

אני מבקש להיכנס לקרביים של הדינמיקה הזו באמצעות מעקב אחר תולדות חייו של מונח אחד: סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא תחדיש שהממסד הצבאי הישראלי הזרים לשיח בשנת 2000, סמוך לפרוץ האינתיפאדה השנייה, כשמלאו למעלה מ-30 שנה לכיבוש הישראלי בגדה וברצועה. הניסיונות להביא לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי באמצעות משא ומתן נכשלו. הנהגת הרשות הפלסטינית דרשה מישראל לפרק את הכיבוש, להסיג את צבאה לגבולותיה, לפנות את ההתנחלויות, לחלק את הריבונות בירושלים, להכיר בזכויותיהם של פליטי מלחמת 1948, ולהסכים להקמתה של מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה בגדה וברצועה. ישראל סירבה, והפלסטינים סירבו להמשיך לחיות תחת מכבש הכיבוש.

כאשר שום סיכוי להתקדמות אינו נראה באופק, פרצה התקוממות פלסטינית שהתגלגלה עד מהרה ללוחמת גרילה נגד כוחות הצבא הישראלי וגם לפיגועי טרור ולפיגועי התאבדות. הלוחמה והפיגועים קטלו עשרות מאנשי כוחות הביטחון ואזרחים ישראלים רבים, והצבא התקשה להתמודד עם ההתנגדות החמושה. אז גיבש הממסד הצבאי שיטה חדשה: להסתמך על התראות השב"כ והמודיעין הצבאי ולהרוג פלסטינים חמושים טרם צאתם לפעולה, באמצעות התקפות פתע מהאוויר או מהיבשה. הקופירייטרים של הצבא בחרו לכנות את השיטה "סיכול ממוקד".

מספר מסרים ממשלתיים הובלעו בתחדיש הזה: הכיבוש הוא מצב נתון וחוקי. האתגר הישראלי הוא לנהל את הכיבוש ביעילות, וזו מחייבת דריכות ודיוק. ההתנגדות הפלסטינית החמושה לכיבוש או למדינת ישראל אינה לגיטימית ואין לסובלה. דינם המוצדק של פעילי התנגדות חמושים הוא הפללה ומאסר, או לחילופין מוות. השב"כ והמודיעין הם הערכאה החוקית המוסמכת לסמן מי זומם או מתכנן לפגוע בכוחות הכיבוש או באזרחים ישראלים, בגדה, ברצועה ובתחומי ישראל. היחידה ללוחמה בטרור, חיל הרגלים וחיל האוויר הם הכוחות המוסמכים להוציא להורג את מי שהשב"כ והמודיעין סימנו. הסיכול המוקדם מוצדק מכוח היותו אמצעי מניעתי המבטא את הזכות המוכרת להגנה עצמית: הקם להורגך, השכם להורגו.

זו היתה ההתחלה. אך מרגע שהמונח נקלט בציבור וקיבל לגיטימציה, דוברי השלטון הזרימו לשיח הגדרה מורחבת שלו: התנקשות בחייו של כל פלסטיני המעורב בהתנגדות לכיבוש ו/או לשלטון הישראלי. מעתה הצדיק המונח את הריגתם של חמושים שאינם זוממים פעולה ספציפית, את הריגתם של חברים בהנהגה המדינית של ארגונים לוחמים, את הריגתם של פעילי התנגדות שאינם עוסקים בלחימה, ואת הריגתם של פעילים פוליטיים שאינם מוצאים חן בעיני השלטון הישראלי.

דוברי השלטון הזרימו לשיח הגדרה מורחבת של המונח: התנקשות בחייו של כל פלסטיני המעורב בהתנגדות לכיבוש ו/או לשלטון הישראלי. הלוויית שבעה מבני משפחת אבו מלחוס שנהרגו במתקפה אווירית ישראלית, די אל-בלח, עזה, 14 בנובמבר 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

הנה דוגמא נשכחת מהחודש השני של האינתיפאדה להריגה שהוצדקה על יסוד ההגדרה המורחבת. ד"ר ת'אבת ת'אבת, רופא שיניים במקצועו, היה מזכיר תנועת פת"ח בטולכרם. הוא שימש כמנהיג פוליטי בהתארגנות התנזים בעירו. ת'אבת נורה למוות מאש שפתחו לעברו חיילי יחידה ישראלית מיוחדת, כאשר עשה את דרכו ברכבו לביתו. החיילים התמקמו על משאית צבאית בחלק המערבי של טולכרם, והחלו לירות ממרחק של 100 מטר לעבר הרכב. זה התנגש בעמוד חשמל ות'אבת נפגע בגבו, בחזהו, בצווארו ובידיו. אז ירדו שלושה חיילים מהמשאית, התקרבו לעבר הרכב, המשיכו לירות לכיוון ת'אבת מרובי M-16 שהיו ברשותם, ואחר כך עזבו בריצה לעבר מחסום טייבה.

ת'אבת מת מיד. בן 50 היה במותו. הוא לא נשא נשק ואיש לא טען שעמד לבצע פיגוע. הצבא טען שת'אבת נורה למוות בסיכול ממוקד משום שנתן הוראות מבצעיות לביצוע פיגועים. לא פורסמו ראיות לטענה זו. הריגתו עוררה זעם בקרב פעילי שמאל רדיקלי שהכירוהו אישית והשתתפו איתו בפעילויות שלום. עיריית טולכרם קראה על שמו בית חולים עירוני וכיכר בעיר.

פרשת ד"ר ת'אבת מדגימה תכונה מופלאה של תחדישי לשון שלטוניים: התמסרותם הגמישה לרצון יוצריהם. לאחר שתחדישים משתרשים בשיח, השלטון יודע להרחיב עוד ועוד את מוטת כנפיהם ולטמון תחתיהן כמעט כל מעשה נבלה. מאות הסיכולים במלחמת עזה שפרצה ב-2023 ממחישים תכונה זו. במלחמה זו נשכח לגמרי הצידוק המניעתי, ומבחינת הצבא, כל אדם שמשמש בתפקיד משמעותי במנגנון השלטוני ברצועה הפך למטרה לגיטימית להריגה. אתר האינטרנט של הצבא התגאה ביוני השנה בכך שבמאה "סיכולים ממוקדים" עלה בידו להרוג 11 "בכירי שלטון" ברצועת עזה, ובהם "בכירי הלשכה המדינית ומנגנוני הפנים של חמאס".

הצבא הסביר שהתנקשויותיו מוצדקות לא משום שההרוגים עמדו לבצע פיגועים, אלא משום "[שהסיכולים] פוגעים בהתנהלות השלטונית ובתיאום שבין הזרוע המדינית לזרוע הצבאית של הארגון… [ומקדמים] משמעותית את פירוק היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס…". לענייננו ראוי להדגיש שכמה מההרוגים היו אנשים מבוגרים שלא נמנו עם הכוחות הלוחמים ולא היו חמושים. שלושה מהם כיהנו כשרים בכירים בממשלת חמאס, שהגישה שירותים חיוניים לשני מיליון תושבי הרצועה: ראש הממשלה עצאם דיב עבדאללה דעליס, שר הפנים מחמוד מרזוק אחמד אבו וטפה ושר המשפטים אחמד אל-חתה.

הרג אזרחים

בשנת 2000, כשהושקה שיטת הסיכולים, הצבא טען שיכולותיו הטכניות המשוכללות מאפשרות לו לפגוע במדויק ב"פעיל הטרור" ולא ב"חפים מפשע" בסביבתו. טענתו חיזקה את צידוק השיטה בעיני מחייביה, אך היומרה לא התממשה. הקורבן הראשון של סיכול ממוקד באינתיפאדה השנייה היה חוסיין עביאת, פעיל התנזים בבית לחם שנקטל ברכבו מירי טילים ממסוקי אפאצ'י, ב-9 בנובמבר 2000. בהתנקשות בעביאת נהרגו שתי עוברות אורח ושלושה אנשים נפצעו. ג'מאל מנסור, ראש הזרוע המדינית של החמאס בשכם, נקטל מירי טילים ממסוק קרב ב-31 ביולי 2001. שישה עוברי אורח נהרגו בהתנקשות בו, ביניהם שני ילדים. סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, נהרג מפצצה במשקל טון שהוטלה ממטוס על ביתו ב-22 ביולי 2002. בפעולה נהרגו עוד 15 אנשים, ביניהם נשים, ילדים ושכניו של שחאדה.

עמוס הראל, הכתב הצבאי של הארץ, הציג בשנת 2007 נתונים על היחס בין מספר פעילי ההתנגדות לבין מספר האזרחים שנהרגו בפעולות הסיכול הממוקד בשנים 2002–2003. לדבריו היחס היה 1:1, כלומר על כל פעיל התנגדות שנהרג, נהרג גם אזרח. לפי נתוני בצלם נהרגו 384 פלסטינים בסיכולים הממוקדים בין ספטמבר 2000 לדצמבר 2008. 152 מתוכם היו עוברי אורח. בדצמבר 2008 יצא הצבא למבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה שכונה "עופרת יצוקה", במהלכו נוהלו תקיפות אוויריות כבדות באמצעות מטוסי קרב ומסוקים, חלקן סיכולים ממוקדים. דוח בצלם שפורסם לאחר תום המבצע מלמד ש"הסיכולים" הרגו 762 אזרחים פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בהם 318 קטינים מתחת לגיל 18. תוצאות דומות גרמו התקפות הצבא במהלך פלישתו לרצועת עזה בקיץ 2014 שכונתה מבצע "צוק איתן". במלחמה שהחלה לאחר 7 באוקטובר 2023, כוחות הצבא הסירו מעצמם כל רסן. "סיכולים ממוקדים" הפכו לעניין של יום ביומו, והמתנקשים הישראלים הרגו עשרות אלפי אזרחים פלסטינים, מעולל ועד זקן.

הנה, אם כן, הסיכום: 25 השנים שחלפו מלמדות שהסיכולים סוחבים אחריהם שובל ענק של דם נקיים. בכל זאת, המונח המניפולטיבי שורד ומשרת היטב את המטרות שהציבו לו אדוניו: להדיר מסדר היום את המחלוקת על הלגיטימיות של הכיבוש, להצדיק ללא סייג את הריגת הכבושים המתנגדים לו, ולהשגיר ולהצדיק את ההרג של עשרות אלפים מבני הארץ הערבים שאינם משתתפים בלחימה.

הדעת נותנת שאדם שבוחל בכיבוש וברציחה המתחייבת ממנו ייזהר מגלגול מונח כזה על לשונו, אך אצלנו קורה אחרת. דווקא אנשים הנמנים עם מה שמכונה "המחנה הליברלי" התאהבו במונח ומזה שנים מלהטטים בו בהקשרים שונים ומשונים.

כבר בדצמבר 2003 בחר עורך מדור הספורט של עיתון הארץ לכנות את הניצחון של קבוצת בני יהודה על קבוצת מכבי תל אביב בכדורגל "סיכול ממוקד". ביוני 2006 הסבירה הכתבת הכלכלית של העיתון, מירב ארלוזורוב, שלהצעת החוק שהגיש ח"כ משה כחלון בעניין הסדרת מסגרות האשראי, יש רק משמעות אחת: "סיכול ממוקד למפקח על הבנקים". בינואר 2007 שעשע מוסף הארץ לענייני בילוי את קוראיו בהעניקו את הכותרת "חיסול ממוקד" לדיווח של הכתב צבי גילת על מסעדה סיציליאנית חדשה בתל אביב שמגישה "אוסובוקו שנמס בפה באווירה כפרית נעימה".

במקרה אחר, הפרשן המשפטי זאב סגל קבע ש"התעלמות ועדת וינוגרד והפרקליטות מפסיקת בג"ץ… [היא] סיכול ממוקד של פסיקת בג"ץ". ודוגמה אחרונה, בפברואר האחרון אושרה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק המטילה מיסוי כבד על תרומות לארגוני זכויות האדם בארצנו. עו"ד מיכאל ספרד, איש יקר שמייעץ לארגונים אלו, צוטט אומר כך: "עצם הטלת המיסוי על תרומות מישויות מדיניות זרות היא סיכול ממוקד של ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית".

השימוש הליברלי הנלוז במונח המניפולטיבי גובה מחיר. הוא מקל על הצבא קוטל האזרחים לטעון שהעם איתו, שהרי כולם מדברים בנוחות בשפה שהוא ייצר. הוא מביית בכיכר המרכזית של שפתנו פרקטיקה של רציחה, כאילו היתה חיית מחמד נשכנית ושובבה. הוא מנתק את הקשר ההדוק בין הסיכול לבין הדם השפוך. הוא משכיח מאיתנו את זוועת אובדנם הקרוב של קורבנות המהלכים היום לפי תומם וצפויים להיקטל מחר ומחרתיים, כאילו מדובר בדבר של מה בכך. הוא מנרמל ומתקף את השקפת העולם האלימה של השלטון, ומסמן את הערעור עליה כמעשה מוזר וטרחני. כך תורמים הליברלים לאובדננו.

ד"ר אנדרה דרזנין הוא פסיכולוג קליני, מחבר הספר "מה רצו הפלסטינים?"