נתניהו היה צריך ללמוד מזמן: דיכוי אלים מקדם הכרה בינ"ל בפלסטין

משימת חייו היא למנוע מדינה פלסטינית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נואם באו"ם ב-2015 (צילום: אבי אוחיון / לע"מ)

בנימין נתניהו היה אז בן 39. כוכב דיפלומטי נוצץ, שכיהן כשגריר ישראל באו"ם. ודווקא במגרש שלו, ערב סיום כהונתו באו"ם, התרחשה אחת התבוסות הדיפלומטיות הקשות של ישראל. יו"ר אש"ף יאסר ערפאת הוזמן לנאום בעצרת האו"ם, שאמורה היתה להתכנס בניו יורק בספטמבר 1988. ערפאת היה אז מבוגר בעשרים שנה מנתניהו, מוכר יותר ממנו בזירה הבינלאומית ולאו דווקא לחיוב.

>> הכרה סימבולית בפלסטין? העולם חייב להכיר באפרטהייד הישראלי

האינתיפאדה הראשונה, שהחלה באופן ספונטני עשרה חודשים קודם לכן, סימנה את ערפאת כמנהיג הלאומי של הפלסטינים. לא תכונותיו האישיות או כושר מנהיגות יוצא דופן הקנו לו את המעמד הזה, אלא היותו סמל לגורל העם הפלסטיני. פלישת ישראל ללבנון במלחמת 1982 וניסיונה הכושל לחסל את ערפאת, את אש"ף ואת התביעה הלאומית הפלסטינית למדינה ממערב לירדן, העצימו את מעמדו הסמלי של יו"ר אש"ף בעיני הציבור שלו.

דווקא הכוח המוגזם, בקנה המידה של אז, שישראל הפעילה כדי לדכא את ההתקוממות העממית בגדה המערבית וברצועת עזה פתח בפני ערפאת את דלתות העצרת הכללית של האו"ם. במשך 12 שנים חיפש ערפאת נתיב שיוביל את אש"ף להשתלב בשיחות על הסדר מדיני בלי לוותר על עקרונותיו, אולם ישראל וארה"ב חסמו את דרכו. הן עשו זאת שוב לקראת העצרת הכללית ב-1988. הממשל הרפובליקני של רונלד רייגן סרב להעניק לו ויזה, ולכן זומן כינוס מיוחד של העצרת הכללית בז'נבה.

נתניהו הוא כיום בן 76, איש לא בריא, מוקע כפושע מלחמה שצו מעצר בינלאומי מרחף מעל ראשו. מראשית דרכו בשירות המדינה ובפוליטיקה, ראה נתניהו כמשימת חייו למנוע את כל מה שערפאת רצה להשיג. עד לפני שנתיים, הדבר עלה בידו. כראש ממשלה הוא כונן משטר אחד בעליונות יהודית על כל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון, העמיק את הפיצול הפלסטיני, והיה על סף הכללת ערב הסעודית ב"הסכמי אברהם". מתקפת חמאס הורידה לטמיון את מפעלו. ביוזמת סעודיה וצרפת, עומדות מדינות מפתח במערב להכיר בפלסטין כמדינה. רוב מדינות העולם כבר הכירו בה.

קשה לזקוף את ההישג הפלסטיני הנוכחי לזכותו של מחמוד עבאס (אבו מאזן), יורשו של ערפאת. הוא כמעט בן 90, חולה ומתפקד רק מספר קטן של שעות ביום. עבאס עומד בראש ממסד מושחת, נטול לגיטימציה ציבורית, שהפך תחתיו לקבלן משנה של משטר העליונות היהודית. הלוגו "מדינת פלסטין" ומשמר הכבוד שמקבל את פני הנשיא עבאס במוקאטעה נראים מגוחכים שעה שהצבא הישראלי פועל באין מפריע במרחק כמה רחובות משם, ויחד עם מתנחלים אלימים מבצע פוגרומים בתושבי "מדינת פלסטין".

אולם למרבה תסכולו של נתניהו, דווקא ממסד כושל זה עומד לזכות בהכרה מדינית מצד מדינות מפתח במערב. זו אינה הכרה במציאות של מדינה בדרך, כפי שקיבלו היישוב היהודי בתקופת המנדט או הרשות הפלסטינית בתחילת דרכה. זו הכרה בהכרח להחליף את הרשות הפלסטינית במציאות אחרת.

ניצל את האהדה הבינלאומית בעקבות האינתיפאדה. יאסר עראפת עם מזכ"ל האו"ם קופי ענאן בדאבוס, 2001 (צילום: הפורום הכלכלי העולמי, CC BY-NC-SA 2.0)

אולם להכרה הבינלאומית יש רובד נוסף. כמו ב-1988, הכוח המוגזם שישראל מפעילה מול העם הפלסטיני, או הג'נוסייד – אם נגדיר זאת נכונה – שהיא מחוללת בעזה, דוחפים קדימה את ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית, אף שאותן מדינות במערב תמכו בישראל פוליטית, כלכלית וצבאית לאורך השנים. אפשר להשוות תגובה זו לרגשות האשמה של מדינות העולם לאחר השואה, רגשות שהניעו אותן לתמוך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על חשבון הרוב הפלסטיני הילידי. לרגשות אלה מתלווים גם רגשות אשמה על הקולוניאליזם האירופי, שכולל בתוכו גם את הפרויקט הציוני.

כמו ב-1988, שיתוף הפעולה בין הממשל האמריקאי, הפעם בראשות דונלד טראמפ, ובין ממשלת נתניהו הביא להחלטה אמריקאית לאסור את כניסת אבו מאזן לתחומה כדי לנאום בעצרת האו"ם הקרובה. נשיא צרפת עמנואל מקרון והאיש החזק בערב הסעודית, נסיך הכתר מוחמד בן סלמאן, מתכננים לקיים במהלך העצרת אירוע שבו מקרון, וראשי מדינות מערביות נוספות, יכירו בפלסטין. בניסיון לרוקן את ההכרה הצפויה מתוכן, הממשל האמריקאי החליט לאסור באופן גורף כניסת כל אדם שמחזיק דרכון מטעם מדינת פלסטין (למעשה מדובר בתעודת מסע, כיוון שרק מדינות רשאיות להנפיק דרכון מוכר).

נחזור ל-1988. ברגע נדיר של תבונה, הבין אש"ף שההתקוממות העממית בשטחים הכבושים יצרה הזדמנות מדינית, שהמאבק המזוין שהארגון ניהל מאז 1965 לא הצליח ליצור. במילים אחרות, הכוח הישראלי לא הצליח לכופף את אש"ף, אלא דווקא תרם להצלחתו, שכן שהוא נתפס כארגון ששרד את הפלישה הישראלית ב-1982 ומנהיג את האינתיפאדה. מעמדו בציבור הפלסטיני, ובדעת הקהל ובממסדים המדיניים במערב, קירבו אותו להכרה בזכותו להקים מדינה עצמאית בשטחים שנכבשו ב-1967, ולכן הוא היה מוכן לעשות את הצעד הנוסף.

ב-15 בנובמבר 1988, במסגרת הכרזת העצמאות הפלסטינית, הכיר אש"ף בהחלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, שאותה דחה בתוקף בעבר במסגרת "האמנה הפלסטינית", מסמך היסוד שלו. בהחלטתו ציין אש"ף במפורש שמדינת פלסטין תשכון בשלום לצד ישראל. בכך אש"ף קיבל בפועל את החלטת מועצת הביטחון 242 מ-1967, שמשמשת אבן פינה לכל התוכניות המדיניות להסדר שלום ישראלי-פלסטיני. זו היתה התפתחות משמעותית בדרכו של אש"ף, שישראל מתעלמת ממנה בעקביות. ערפאת הדגיש עקרונות אלה בנאומו בפני המושב המיוחד של עצרת האו"ם בז'נבה ב-13 בדצמבר.

בזמן שאש"ף הכיר למעשה בישראל, נתניהו כבר נבחר לכנסת והיה בדרכו לתפקיד סגן שר החוץ תחת פטרונו משה ארנס. מתחת לאפם התרחשה תבוסה דיפלומטית נוספת. מיד לאחר נאום ערפאת בעצרת האו"ם, פתחו שר החוץ השבדי ושלושה פעילי שלום יהודים שנמנו על מה שמכונה "השמאל הקיצוני" – ריטה האוזר, סטנלי שיינבאום ודרורה קאס – במגעים עם שר החוץ האמריקני ג'ורג' שולץ. הם ביררו אצלו מה היה חסר לדעתו בדברי ערפאת. את הנוסח שהכתיב שולץ הם העבירו לערפאת, והוא הכליל אותו, מילה במילה, במסיבת עיתונאים שערך בז'נבה. בתמצית הוא אמר שאש"ף מכיר בקיומה של ישראל, מגנה את הטרור ומקבל את החלטה 242.

בוושינגטון שררה תקופת בין השמשות. ממשל רייגן היה בדרכו לספרי ההיסטוריה, והנשיא הנבחר ביל קלינטון התכונן להיכנס לתפקידו בינואר. בניגוד לכללים הלא-כתובים, העמיד הממשל היוצא את הממשל החדש בפני עובדה מוגמרת. ארה"ב הכירה באש"ף ופתחה בדיאלוג רשמי אתו. זו היתה מכה קשה לסרבנות הפוליטית של ישראל בהנהגת הליכוד.

רצה לצרף אליהם את סעודיה. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

כמעט 30 שנה מאוחר יותר, כשגבו אל הקיר ומולו נחשול הכרה מערבית במדינת פלסטין, נלחם נתניהו להציל את מפעל חייו: מניעת הקמת מדינה פלסטינית באמצעות כוח צבאי ומשטר עליונות יהודית. נתניהו אינו מסוגל לשאת את האמת הקשה: במתקפתו הפושעת חמאס לא רק פגע בישראל כפי שארגון פלסטיני לא פגע בה מעולם, אלא גם בלם את ההישג המדיני הגדול ביותר של נתניהו – "הסכמי אברהם" וצירופה האפשרי של סעודיה אליהם. כארגון, חמאס אומנם לא הרוויח מהפגיעה חסרת התקדים בישראל, אך הוא בהחלט הצליח לבלום את הנורמליזציה עם ערב הסעודית.

נתניהו ממשיך להאמין ש"ניצחון מוחלט" יעלים את חמאס ואת הישגיו. אבל ככל שהניצחון המוחלט מתרחק, נתניהו מעצים את השימוש בכוח חסר רסן ובפשעי מלחמה בניסיון חסר תוחלת להשיג אותו. התקיפה בקטר, האיומים לפעול נגד ראשי חמאס גם בטורקיה ורצונו לדחוף את תושבי רצועת עזה למצרים תוך הרס הסכם השלום עימה מבטאים מדיניות של ייאוש.

נתניהו אינו לבד במערכה נגד המדינה הפלסטינית. כמעט כל החברה היהודית עומדת מאחוריו, אף שרובה היה רוצה לראות אותו פורש מהחיים הפוליטיים. בעולם עומד לצידו רק ממשל טראמפ. יחד הם עוקרים מהשורש את היחסים שנבנו בין ארה"ב לפלסטינים מאז 1988. יכולתם לבלום או לעכב את ההכרה במדינת פלסטין מוגבלת, והם יודעים זאת. לכן עיקר המאמץ שלהם מכוון לשנות את המציאות בשטח.

המענה שהם נותנים להכרת מדינות המערב במדינת פלסטין הוא השמדה וחורבן טוטליים ברצועת עזה, ובקנה מידה קטן יותר (בינתיים) בגדה המערבית, יחד עם סיפוח דה-יורה של חלקים מהגדה. נתניהו פועל כדי שלא יהיה בסיס דמוגרפי וגיאוגרפי שעליו ניתן להקים את מדינת פלסטין. הוא רוצה להפוך את ההכרה הבינלאומית לחסרת משמעות ממשית.

מאז שנכנס לשירות החוץ של ישראל, פעל נתניהו לתרגם את הכוח הצבאי של ישראל להון מדיני שימנע את הקמת מדינת פלסטין. כשהוא כמעט ונגע במטרתו, דרכו נחסמה. נואש, נתניהו נשען היום על כוח בלבד. הוא והחברה הישראלית מסרבים להכיר בכך שמתקפת 7 באוקטובר יצאה מהמקום – עזה – שבו הופעל הכוח הישראלי לאורך שנים בצורה הברוטלית והאכזרית ביותר. ישראל מסרבת להכיר בעובדה שמתקפת חמאס הוכיחה שההישענות הבלעדית על כוח ועל כפיית עליונות יהודית הפכו את ישראל לחברת ג'נוסייד, לחברה שהדגם ההיסטורי שלה הוא של הקנאים על פסגת המצדה. ואחנו יודעים איך זה נגמר שם.