"מי שמדבר נגד חמאס מואשם בבגידה". הקולות המושתקים בעזה
ערוצי הטלוויזיה הממומנים על ידי קטר הותירו לנו שתי ברירות, מעידים פרשנים עצמאיים בעזה, להיות גיבור או להיות גופה. ישראל אשמה בג'נוסייד, הם אומרים, אבל היעדר הביקורת הפנימית סייע לה במלאכת ההרג
כשעסוקים בהישרדות, קשה מאוד למצוא זמן וכוח לצאת למחאה. הפגנה בעזה להפסקת המלחמה ולהכנסת מזון לרצועה, ב-20 ביולי 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
הכיבוש הישראלי הוא המחולל הראשון והאחראי הישיר להרג, למצור ולג'נוסייד של הפלסטינים בעזה. אבל בחירות פוליטיות שגויות שעשו הפלסטינים, גרירת החברה הפלסטינית למלחמה לא-סימטרית ללא תמיכה עממית או פוליטית ממשית, ומנגנוני כפייה והאשמה בבגידה ששברו את כוח הרצון הלאומי – כל אלה תרמו ליכולתו של הכיבוש הישראלי לבצע רצח עם בעזה.
>> חמאס מתרברב בניצחון, כל הדרך לתהום
זה מה שאומרים שורה של עיתונאים, חוקרים ובעלי דעה מובילים מעזה. אין להם כוונה להצדיק את התליין, אבל הם מצביעים על גורמים פלסטיניים פנימיים שהקלו על מלאכתו: הצבא הישראלי, לדבריהם, מצא מולו חברה מותשת ומושתקת, נטולת הנהגה גמישה או קולות חופשיים שהיו יכולים לשנות את הנתיב לפני שהיה מאוחר מדי. ביקורת פנימית, אומרים הכותבים, היא חובה לאומית עוד לפני שהיא זכות פוליטית.
העדויות של שישה עזתים, שעימם שוחחתי ישירות או ציטטתי מדברים שכתבו, משרטטות מנגנונים של "השתקה מהונדסת" ושל שימוש מכוון בהאשמה בבגידה כדי להשתיק כל קול מקומי בעזה שניסה לומר "לא". רובם חיים כיום מחוץ לעזה, ואף שחלקם אינם מוכרים מחוץ לרצועה, הם דמויות בולטות ברמה המקומית.
קשה לדעת עד כמה הקולות המצוטטים במאמר זה מייצגים את שני מיליון תושבי הרצועה. לפי הסקרים, 33% מהם עדיין תומכים בחמאס. אבל ברור שחלק ניכר מהציבור בעזה מתוסכל מהרטוריקה בכלי התקשורת המרכזיים בעולם הערבי וחש ניכור כלפיהם, ולכן נסמך יותר ויותר על קולות כמו אלה המובאים כאן כדי לשקף את חוויותיו במהלך המלחמה.
במאמר מבריק באתר "רציף22" הצביע הכותב העזתי מוחמד תייסיר על הפער החד בין עזה האידיאלית והווירטואלית שמשווקות רשתות הטלוויזיה הנהנות ממימון של ממשלות ערביות, ובין המציאות העירומה והמתישה בשטח. תייסיר מכנה זאת "פופוליזם קולוניאלי".
דרשו מעזה להחזיק מעמד בשם הכבוד הלאומי. "עזה לא תישבר" על שלט בהפגנת סולידריות בשכם, ב-22 ביולי 2025 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)
לטענתו, הקהל הבינלאומי – גם האסלאמיסטי וגם השמאל האנטי-אימפריאליסטי – החפיץ את העזתים, עשה להם דה-הומניזציה והפך אותם מבני אדם רגילים ל"במה" שעליה הוא משליך את הפנטזיות האידיאולוגיות שלו. באמצעות העזתים, אותו קהל מחפש מעשי ניסים שירפאו אותו מחוסר האונים הפנימי שלו. חמאס – שלפי תייסיר פעל כתנועה מקובעת, שמרנית ופופוליסטית – חרץ את גורלם של תושבי עזה כשיצא לקרב ללא תכנון, קרב ש"החזיתות התומכות" – כלומר איראן, חזבאללה ויתר הכוחות שחמאס בנה על תמיכתם – ברחו ממנו מהר מאוד.
במעשה הזה, כותב תייסיר, ממשלת חמאס כפתה על העזתים למלא אחד משני תפקידים בלבד: "או גיבור או גופה". הוא מדגיש את התפקיד הבעייתי של מנהיגי חמאס החיים בחו"ל ומתפרנסים מתרומות שנועדו ל"התנגדות", ואומר כי "סולידריות אין פירושה אפוטרופסות חיצונית" וכי "אסור שתפקידו של בעל הברית יחרוג ממתן תמיכה להחלטות של הפלסטינים".
הטענה בדבר החפצת הפלסטינים עולה בקנה אחד עם דבריו של עזיז אל-מסרי, חוקר ההיסטוריה הפלסטינית שצבר עוקבים רבים בעזה במהלך המלחמה. בראיון למאמר זה מסביר אל-מסרי כיצד הפרשנים בעולם הערבי נחלקו לשני צירים, ששניהם שוללים מהפלסטינים את יכולתם לפעול ולהכריע בעצמם. מצד אחד, ציר ההתנגדות, שהערוצים בבעלות קטרית קידמו בכל כוחם, התמקד ב"אידיאליזציה ויצירת מיתוס" וצייר את העזתים כ"גיבורי-על" שאי אפשר לשבור, במטרה להסתיר את הקריסה והכישלון של חמאס בשטח. מצד שני, הציר הליברלי הערבי השתמש בדמוניזציה ובביזוי של הפלסטינים כדי להצדיק את יחסי הנורמליזציה עם הכיבוש ואת הקשרים הגלויים עימו.
אל-מסרי אומר באירוניה מרה כי מה שנותר לעזתים הוא לשמש חומר זול לתעמולה של המחנות השונים באזור; דמם שימש להשגת מטרות גיאו-פוליטיות, והפרשנים הגיעו למסקנה שהפלסטיני הטוב היחיד בעזה הוא פלסטיני מת.
הלא חוסיין, פרשנית פוליטית בכירה שרבים בעזה עוקבים אחר פרסומיה, מנתחת בפוסט את ההשפעה ההרסנית של מה שהיא מתארת כ"אפוטרופסות תודעתית ובניית מודלים מיתיים". בראיון למאמר זה מסבירה חוסיין שהדומיננטיות של רשתות הטלוויזיה המרכזיות עיצבה מחדש את גבולות השיח של העזתים על חייהם. הם נדרשו לשמש "עדים בוכים על הטרגדיה שלהם", אבל נאסר עליהם בתוקף לנתח את שורשי הטרגדיה או לדרוש דין וחשבון ממי שהחליטו החלטות הרסניות. חוסיין מדגישה שעזה האמיתית היא חברה מגוונת, המורכבת מתומכי חמאס, ממבקריו ומפרגמטיסטים. התעלמות מהמורכבות הזו, לטענתה, פירושה מחיקת הפלסטינים עצמם.
ערוצים במימון קטר. אולפן אל-ג'זירה בדוחא, קטר, באוקטובר 2010 (צילום: Paul Keller / פליקר, CC BY 2.0)
השתקת הביקורת, אומר בראיון טלפוני קרים אבו אל-רוס, חוקר מדע המדינה מעזה המתבטא בגלוי נגד חמאס, אינה מקרית. היא ממומנת היטב. לדבריו, 90% מכלי התקשורת המשפיעים בפלסטין ממומנים על ידי כוחות אזוריים. המימון הקטרי היה ונשאר הדומיננטי ביותר, והוא מסוגל "לקחת כבן ערובה את השיח הציבורי".
ערוצי המדיה האלה פועלים כ"מיזם קפיטליסטי יעיל, המכוון ליצירת משרות", ואין בהם שקיפות או אתיקה מקצועית, אומר אבו אל-רוס. לטענתו, הערוצים הקטריים ופלטפורמות דיגיטליות אחרות, כולל פודקאסטים כמו "תקארוב"' ואתרים כמו +AJ, "מתראס", Quds News Network ואחרים משתמשים במנגנוני סינון קפדניים ומארחים בעלי דעה שעמדותיהם תואמות באופן מושלם את האג'נדה של המממנים, ובה בעת כופים השתקה מוחלטת של ביקורת מקומית עצמאית.
אכרם עטאללה, כותב פוליטי עזתי מוכר ופרשן קבוע בטלוויזיית אל-ע'ד, מצביע על המניע הפסיכולוגי של הקהל בעולם הערבי שצורך את התעמולה הזו. בראיון טלפוני הוא מסביר כי הציבור הערבי ראה במלחמת הג'נוסייד בעזה "קרב סימבולי ואידיאולוגי שיחזיר לו את כבודו ההיסטורי האבוד".
הציבור הזה, אומר עטאללה, רצה ש"גופם ודמם של העזתים ישמשו כדלק להשבת האיזון הפסיכולוגי האישי" שלו, והיה אדיש למחיר האנושי ההרסני בשטח. לדבריו, ערוצי הלוויין הערביים הקרובים לאחים המוסלמים ניהלו "מכונת מלחמה תעמולתית במקום עיתונאות מקצועית". עוד הוא אומר כי כלי התקשורת האלה "ייפו" את הנתונים הצבאיים והציגו תמונה מוליכת שולל כדי לשטוף את מוחו של הציבור, בעודם חוסמים פרשנים עצמאיים ומפעילים "צבאות של טרולים דיגיטליים" כדי להכפישם. כך, לטענתו, הטרולים האלה "הפציצו" את העמודים ברשתות החברתיות של כותבים עזתים עצמאיים בתגובות זהות ומועתקות כדי לתייג אותם כבוגדים ולהשתיקם.
"לא מוצא חן בעיניך, תהגר"
במאמר ב"רציף22" מתאר הכותב העזתי בשיר כמאל כיצד בעבר שימשה בעזה ההאשמה בבגידה כלי להשגת שליטה פוליטית וחברתית, וכי כותבים נאלצו להוכיח את הפטריוטיות שלהם לפני שדעותיהם יישמעו. כמאל מראה איך במשך 17 שנים האשים שלטון חמאס בעזה בבגידה את מי שהעלה שאלות בענייני כלכלה ופרנסה. כאשר אלפי עזתים יצאו לרחובות ב-2017 במחאה על המחסור בחשמל, וכאשר תנועת "רוצים לחיות" מחתה ב-2019 על המחסור במים ועל תנאי המחיה הקשים, שלטון חמאס דיכא את המחאות תוך שימוש באלות, במעצרים ובהאשמות בבגידה. חמאס טען שהמפגינים פועלים בשם אג'נדות זרות, והצליח להסיט את הדיון מהמצוקות הלגיטימיות שעליהן מחו לשאלת מניעיהם. האמירות ששלטו בשיח של חמאס היו "אם זה לא מוצא חן בעיניך, תהגר" או "המילים שלך הן מילים של מרגל".
למנוע מחמאס החלטות הרסניות. הרס במרכז רצועת עזה, ב-31 ביולי 2026 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
כמאל מסביר שבמהלך המלחמה התחלפו ההאשמות האלה בבגידה במה שהוא מכנה "אלטרנטיבות הגיוניות", כמו "עכשיו זה לא הזמן לביקורת, חכו לסוף המלחמה". כאשר תנועות שטח קראו לרפורמות ב-26 ביוני 2026, הן סומנו כמחרחרות "פיתנה" (מחלוקת), וטיעונים דתיים גויסו כדי לנדות את תומכיהן בפומבי. הנימוקים השונים האלה מוכיחים, לפי כמאל, שבעיני שלטון חמאס השאלה אף פעם לא נגעה לתזמון המחאה, אלא לעצם "פעולת הדיבור וההתנגדות".
עטאללה מצביע על הצביעות של שלטון חמאס ושל כלי התקשורת התומכים בו. הוא מספר כי אינטלקטואלים עזתים עצמאים גילו חשיבה ריאליסטית והזהירו מראש מפני התוצאות הקטסטרופליות של הבחירות שעשה חמאס והתפיסות המנותקות מהמציאות שעמדו בבסיסן, שבוטאו בין היתר בוועידת "ההבטחה לאחרית הימים, פלסטין אחרי השחרור", שנערכה בספטמבר 2021 בהשתתפות יחיא סינוואר ושבה דובר על אופן חלוקת השלטון אחרי שישראל תנוצח. אבל הפרשנים האלה נתקלו בקמפיינים קשים של האשמות בבגידה מצד הרחוב המגויס אידיאולוגית ומצד טרולים דיגיטליים. עכשיו, אחרי החורבן המוחלט של הרצועה, מציין עטאללה, חמאס וכלי התקשורת שלו נושאים ונותנים על אותם ויתורים והסדרים שמי שהציע אותם קודם לכן תויג כבוגד.
אל-מסרי מסכים עם התיאור הזה, ומזכיר איך ביום החמישי של המלחמה ב-2014 (צוק איתן) דחה חמאס תנאים להפסקת אש, ובסופו של דבר הסכים לאותם תנאים ביום ה-51 של המלחמה, אחרי הרס מסיבי ובלתי הפיך. התרחיש הזה חוזר היום, הוא אומר. הצעות שהוגשו בתחילת המלחמה נדחו, והפרשנים הממומנים על ידי הרשתות הערביות מיהרו להצדיק את הדחייה. כעת, לאחר שחמאס הסכים לאותם תנאים, הפרשנים הללו ממסגרים את הוויתור המאוחר כ"הברקה פוליטית".
השאלה ששואלים בכאב אותם כותבים ביקורתיים היא מדוע לא נעשו הוויתורים הנדרשים בשלב מוקדם יותר, כאשר היה אפשר להציל את חייהם של 73 אלף בני אדם ולמנוע את מחיקתן של 2,700 משפחות שלמות ממרשם האוכלוסין. הלא חוסיין מנסחת זאת בישירות: "המספר הגבוה של הקורבנות לא הופך את ההחלטה שקדמה לאסון לצודקת". לדבריה, לפלסטינים יש זכות לטעות, לבקר ולומר שהחלטה מסוימת היא הרסנית מבלי שיידרש מהם להוכיח את הפטריוטיות שלהם. "זו אינה בגידה, זו פוליטיקה", היא מציינת.
אופוזיציה לא מאורגנת
אבו אל-רוס, שחי כיום בבלגיה, כתב לאחרונה הספד נוגע ללב על אחותו, הדיל. שנה קודם לכן נהרגו היא, בעלה, שני בניה ושתי בנותיה בהפצצה ישראלית שמחקה את ביתם בעזה. כלומר, את הביקורת שלו על ההשתקה מצד חמאס הוא כותב מתוך כאב אישי. לדבריו, המבקרים העצמאיים של חמאס הם "אינדיבידואלים מבודדים ולא מאורגנים", שאין להם תמיכה פוליטית או פלטפורמה תקשורתית שתוכל לפרנס אותם ולהעניק להם ביטחון.
הבטיח הבטות שווא. יחיא סינוואר בסיור ליד גבול רפיח ומצרים, ביולי 2017 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
המבקרים העצמאיים, מספר אבו אל-רוס, כותבים בעמודים האישיים שלהם ברשתות החברתיות, ובמקביל נאבקים מדי יום להשיג מזון. לדבריו, תחת העול הכבד של ההישרדות האישית כמעט בלתי אפשרי להקדיש שעות לכתיבה ברשתות החברתיות בניסיון להיאבק באימפריות תקשורתיות ממומנות היטב.
הקשיים החומריים והיעדר פלטפורמות תקשורתיות הגונות ועצמאיות דחפו כמה מהקולות העצמאיים לחפש אפיקים חלופיים. אל-מסרי מציין שכמה אקטיביסטים ואינטלקטואלים מביעים את עמדותיהם בערוצים כמו "ג'וסור", שהמימון והזיקה הפוליטית שלו עמומים. מנגנון התקשורת של שלטון חמאס, מספר אל-מסרי, מנצל מיד את הופעותיהם בערוצים האלה כדי לתייג אותם כ"בוגדים" ולעשות להם רצח אופי חברתי וציבורי.
מנגנון התקשורת הזה משתמש גם בביזוי מגדרי כדי להשתיק ביקורת. כותבת עזתית, שעזתים רבים עוקבים אחר כתיבתה ושביקשה להישאר בעילום שם, תיארה בהודעה ששלחה לצורך מאמר זה כיצד נשים המותחות ביקורת על חמאס נתקלות בניסיונות השתקה על רקע מגדרי. היא סיפרה כי יריביה עברו מדיון בשאלה פוליטית לעיסוק בחייה האישיים, וטענו שהיא שונאת את חמאס משום שבן זוגה לשעבר היה חבר בארגון. גם בדיכוי המופנה כלפי גברים יש ממד מגדרי. גבר שמתנגד לחמאס מתואר כמי "שאיננו מספיק גבר", ונאמר לו ש"אתה מתלונן כמו אישה. במקום להתלונן, לך להילחם".
ההשתקה השיטתית של הקולות העצמאיים בעזה נראית לא רק כתוצר לוואי של המלחמה, אלא כחלק מאסטרטגיה מכוונת של שליטה. בעוד התשתיות הפיזיות של עזה נחות תחת הריסות בשל ההפצצות הישראליות, גם התשתית האינטלקטואלית והאזרחית ברצועה חרבה בעקבות עשורים של דיכוי פנימי והגמוניה של כלי תקשורת זרים. כדי לנוע קדימה, צריך להבין שסולידריות עם העם הפלסטיני פירושה להיפטר מהפנטזיות האידיאולוגיות ומה"אפוטרופסות התודעתית" שהכתיבו במשך שנים ארוכות מה מותר לעזתי לומר. מה שנדרש הוא שהקהילה הבינלאומית והתקשורת העצמאית יממנו ויטפחו פלטפורמות עצמאיות, לא-מפלגתיות, שצומחות מהשטח ואינן תלויות באג'נדות של מדינות אחרות באזור.
כדי לשקם את עזה – לא רק את הבתים אלא גם את נשמתה האזרחית – חייבים להחזיר לאנשיה את הזכות לספר בעצמם את הטרגדיה שלהם, לנסח את המציאות הפוליטית שלהם ולדרוש דין וחשבון בלי שירחף מעליהם איום שיואשמו בבגידה. תם זמנו של "הסמל השותק". הגיע זמנו של הרוב שהושתק.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
