newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מגפה קטלנית בשער והפלסטינים מעבר לגדר בי-ם מופקרים לגורלם

גם בימים כתיקונם הרשויות הישראליות לא מספקות שירותים בשכונות שמעבר לחומת ההפרדה, אבל כיום ההזנחה הזו עלולה להסתיים באסון. באין בדיקות, ציוד רפואי ואפשרויות בידוד, התושבים מתארגנים לעזור לעצמם במקום בו גם הרשות הפלסטינית מנועה מלפעול   

מאת:

אלו ימי מגיפה, ורבים מתושבי הארץ טרודים בבעיות כלכליות, בריאותיות ונפשיות. כך גם במחנה הפליטים שועפאט, הנמצא בשטח המוניציפאלי של ירושלים אך מעברה השני של חומת ההפרדה: עדנאן, הייטקיסט צעיר, מספר שהגוף שלו התנוון כי כבר שבועיים שלא חיבק אף אחד, אייסאר, שף במסעדה מקומית, בקושי ישן כי המסעדה נסגרה ואין עבודה, ואלהאם, בת למשפחת פליטים מיפו, דואגת לאמה המזדקנת, המבולבלת, שמכלה כעת את ימיה לבד בדירה.

אבל תושבי המחנה סובלים מבעיה נוספת, אכזרית במיוחד, ייחודית להם: מדינת ישראל נטשה אותם מאחורי חומה.

"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק - מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק – מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון". מתנדב במחנה הפליטים שועפאט (צילום: כאמל ג'עברי)

"חומת ההפרדה ניתקה אותנו מירושלים, ואת ירושלים מאיתנו", אומר כאמל ג'עברי, איש חינוך, מנחה קבוצות נוער במחנה ומתנדב בעמותת "כולנא ירושלים", "אבל כעת, בצל הקורונה, הנתק הזה הוא פשוט סכנת חיים".

הבעיה העיקרית, על-פי ג'עברי, היא שלא הוקמה במחנה תחנה לבדיקות קורונה ולא הוכשר מתחם עבור אנשים שיזדקקו לבידוד בעתיד. תשתיות אלו קריטיות עקב הצפיפות האדירה במחנה, אשר מקשה על קיום בידוד ביתי תקין, ובעיקר – עקב החשש שישראל תסגור את הכניסה לירושלים בפני התושבים ברגע שתתפרץ המגיפה.

"אם המגפה תתפשט, פה לא יתנהלו איתנו כמו עם בני ברק – מיד יסגרו את המחסום. זה יהיה אסון. הממשלה כבר שקלה לעשות את זה לפני שבועיים, למרות שלא היה פה אפילו מקרה הידבקות אחד. אז כשיהיו לנו מקרים? יזרקו אותנו. לא יוציאו אנשים למרכזי בידוד ולא כלום", פוסק ג'עברי.

חומת ההפרדה הוקמה לפני כחמש-עשרה שנים ומאז תושבי המחנה לא מקבלים מהעירייה, שאחראית על השטח, שירותים בסיסיים וחיוניים. מגן דוד אדום, למשל, אינו נכנס פנימה, ועל-מנת לערוך בדיקת קורונה, על התושבים לחצות את המחסום ולהגיע בעצמם לקופת חולים שמחוץ למחנה הפליטים.

ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, הביע לפני שבועיים התנגדות לסגירת המחסום בשועפאט, מהלך שניסתה לקדם הממשלה, אולם רבים מהתושבים סבורים שזה עדיין עלול לקרות.

"מלכתחילה בנו את החומה כחלק ממדיניות דמוגרפית שמטרתה לדחוק אותנו החוצה מן העיר", אומר ג'עברי, "ברור לי ולכל מי שחי כאן שישראל לא רוצה אותנו. לכן זה קריטי לדרוש שיפתחו מתחם בדיקות ומרכז בידוד בתוך המחנה – כך שאם נכלא בפנים, יהיו לנו התשתיות להתמודד עם המשבר".

"חומת ההפרדה ניתקה אותנו מירושלים, אבל כעת, בצל הקורונה, הנתק הזה הוא פשוט סכנת חיים". מחנה הפליטים שועפאט (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90)

"חומת ההפרדה ניתקה אותנו מירושלים, אבל כעת, בצל הקורונה, הנתק הזה הוא פשוט סכנת חיים". מחנה הפליטים שועפאט (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90)

יתומים מול מגפה

דובר משרד הבריאות אמר לשיחה מקומית שאין תכנית להקים מרכזי בידוד או תחנות בדיקה מעבר לחומה. "נקודת ההנחה שלנו היא שהקמת תחנות בירושלים המזרחית מספיקה ותשרת גם את האנשים האלה. הם צריכים לעבור את המחסום וללכת להיבדק. אם חס ושלום המחסום ייסגר אז זו שאלה שתעלה ואנחנו ניתן מענה". דובר משרד הבריאות מסר גם שאין לו נתונים על מספר החולים בקורונה במחנה שועפאט כי "אין למשרד זיהוי לפי לאום". כלומר, המשרד לא מפרסם נתונים על הידבקות לפי שכונה אלא רק לפי עיר.

"זה מצב מסוכן", מזהירה עביר דכואר מהאגודה לזכויות האזרח. "אם הממשלה תחליט לסגור את המחסום, לא נוכל לדעת אם יש לכך הצדקה בריאותית או שזה נעשה מסיבות פוליטיות". על-פי דוקטור פראס זע'יר, רופא בקופת חולים במחנה שועפאט – אין שם עדיין מקרי הידבקות בקורונה.

"זו פצצה מתקתקת," זע'יר מתריע, "מספיק שאדם אחד יידבק והווירוס יתפשט מהר. במרפאה שלי חסר אלכוהול, כפפות, בדיקות לעובדים ומסיכות מגן. הצוות לא עבר עדיין הדרכה להתמודדות עם קורונה. אין לרופאים במחנה כלים להתמודד עם המגיפה. זה מצב חירום. פניתי למשרד הבריאות לפני שבוע בנושא אבל עדיין לא קיבלנו טיפול".

על-אף שישראל אינה מספקת את מרבית השירותים החיוניים לשכונות מעבר לגדר, היא פועלת במקביל למנוע מהרשות הפלסטינית להירתם ולסייע בעצמה. בשבוע החולף המשטרה עצרה את השר לענייני ירושלים ואת מושל מחוז ירושלים של הרשות הפלסטינית בטענה שהם פעלו לטיפול במשבר הקורונה בעיר וכך פגעו בריבונות הישראלית. "מצד אחד לא נותנים לנו זכויות, ומצד שני כולאים את מי שמנסה לעזור ולמלא את החלל שישראל הותירה", ג'עברי אומר. "עכשיו, כשהמגיפה משתוללת בחוץ, זו מדיניות שעלולה להסתיים באסון".

מועתסם, תושב של שכונת כפר עקב הנמצאת גם היא מעבר לגדר, מספר שראה נציגים של הרשות הפלסטינית מסתובבים ברחובות וקוראים לאנשים להישאר בבתים. "הם גם חיטאו את השכונה ועשו הרבה מהעבודה שישראל הזניחה", הוא אומר, "המעורבות שלהם גברה עקב המשבר. פעם בקושי הייתי רואה אותם כאן".

לאחרונה, ברשות יזמו מבצע תרומות גדול של אוכל וציוד עבור משפחות נזקקות בירושלים, עם ההאשטג #ירושלים_תביס _את_הקורונה. המבצע כלל אתר אינטרנט מושקע, בו תושבים ירושלמים יכלו לבקש סיוע באופן אנונימי או להתנדב לתרום מזון וציוד. על-פי גורמים בשועפאט, משפחות רבות ממחנה הפליטים ומכפר עקב נכנסו לאתר על-מנת לבקש עזרה, אבל ישראל פעלה לסכל את מבצע התרומות. "זו הסיבה שעצרו את מושל ירושלים", ג'עברי אומר.

עקב הזנחה ממשלתית מכאן ומניעת סיוע של הרשות הפלסטינית משם, תושבי שועפאט וכפר עקב נותרו יתומים אל מול מגיפה מסוכנת. מאמצי העירייה בשכונות אלו מסתכמים בעיקר בחלוקת דוחות, ולאחרונה, עקב פנייה של הארגון "עיר עמים", בטיהור וחיטוי של חלק מהרחובות בשכונת כפר עקב.

לאור ההזנחה צצו במחנה שלל התארגנויות עצמאיות: "אני מחלק לאנשים ברחובות פליירים עם ההנחיות של משרד הבריאות", מעיד ג'עברי על עצמו, "חמש, שש שעות ביום אני מסתובב ועושה הסברה. הרבה מהפעילות שלנו מוקדשת ללמד ילדים על הקורונה, כי הם הכי קשורים לסבא וסבתא".

הכי קשורים לסבא וסבתא. ילדים במחנה פליטים שועפאט עם עלוני הסברה על הקורונה (צילום: כאמל ג'עברי)

הכי קשורים לסבא וסבתא. ילדים במחנה פליטים שועפאט עם עלוני הסברה על הקורונה (צילום: כאמל ג'עברי)

כך אפשר לסייע

בשבועות האחרונים ארגונים ומנהיגים מקומיים במחנה שועפאט הקימו מוקד חירום, שמימן בכוחות עצמו אולם לבידוד חולים, ציוד מגן, ונקט במספר פעולות לחיטוי המרחב הציבורי והסברה לתושבים. "כולנו התאחדנו סביב המאבק בקורונה" מספר אייסאר, אחד מהתושבים.

כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים מתגוררים מעבר לגדר, בתנאי צפיפות ועוני מחפירים. מוניר זוע'יר, ראש ועד התושבים של כפר עקב, תוהה בקול כיצד רבים בציבור הישראלי מגלים אדישות כלפי המצב הזה. לדבריו, התקבעה בקרב הציבור ובקרב נציגי הממשלה תפיסה לפיה אוכלוסיית השכונות מסוכנת ועוינת "באופן מהותי", וזוהי ה"הצדקה" להזנחה שלהם.

"אני אתן לך דוגמה", הוא אומר. "כבר חודש שאין לאנשים פה הכנסות, והמצב קשה. כך בהרבה מקומות, אבל זו אחת מהאכלוסייות הכי עניות בעיר אפילו בלי משבר הקורונה".

"זה לא שאין מה לאכול, יש הרבה תרומות מזון, הבעיה העיקרית היא גז וחשמל. לחלק מהאנשים אין כסף לשלם חשבונות והם יושבים בחושך. אז ביקשתי ממשרד הרווחה לשלוח שוברים ל-63 משפחות נזקקות שנמצאות במצב חירום. הם דיברו איתי לפני חמישה ימים וסיכמנו שפקיד שלהם יבוא לשכונה, נעשה סיבוב, והוא ירשום את המשפחות. אבל הפקיד לא בא בסוף כי הוא אמר שמסוכן, שיש ירי, וכן הלאה. אבל זה לא נכון".

"כאשר נכנס למחנה גדוד של מג"בניקים חמושים, זה מן הסתם מעורר מתח ונערים זורקים אבנים, אבל גורמים ממשלתיים אחרים לא מהווים בעיה", ג'עברי אומר.

"מוכרים לחברה הישראלית סיפור על אוכלוסייה עוינת, לא משתפת פעולה", הוא מוסיף, "ונכון, יש כאן סלידה של התושבים מישראל, היא נובעת משנים של דיכוי וסכסוך – יש סיבות פוליטיות. אבל בכל זאת, כל עוד ישראל שולטת בשטח היא אחראית, ועליה למצוא את הדרך לפעול כאן, במיוחד בעת משבר".

"לדעתי, הדרך להתמודד עם משבר הקורונה היא שיתוף פעולה הדוק יותר בין ההנהגות המקומיות, עליהן סומכים התושבים, לבין הרשויות הישראליות. אנחנו מושיטים יד, זה עניין של חיים ומוות, אבל לא פעם בתמורה זוכים להתעלמות, הזנחה מתמשכת, וסיסמאות על חוסר שיתוף פעולה".

וישנה גם קריאה לפעולה: תושבים במחנה שועפאט גיבשו באופן עצמאי רשימה של כ-500 קשישים מהמחנה אשר מצבם הכלכלי והבריאותי קשה במיוחד. על מנת לעבור את התקופה הקרובה בשלום, קשישים אלו זקוקים למסכות. מי שרוצה לתרום כסף או מסכות לטובת מטרה זו, מוזמן לכתוב הודעה בפייסבוק לעמותת כולנא ירושלים, שתתאם את הקשר עם התושבים.

יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf