newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאבק ה"תפילות-מול-הפגנות" הוא ויכוח פנימי בין אדוני הארץ

שלהט הוויכוח לא יטעה אתכם: המאבק המתנהל עתה בציבור היהודי בין חסידי ההפגנות לחסידי התפילות אינו קשור לדמוקרטיה, ונועד בסך הכל לשמר את האתנוקרטיה והעליונות היהודית

מאת:

בחסות התפשטות מגפת הקורונה הצליחה ישראל לביים עימות יוצא דופן כאשר העמידה זה מול זה את התפילות וההפגנות. באופן בסיסי אלה שני אקטים שונים במהותם, שאולי המרכיב המשותף היחיד ביניהם שראוי להזכיר, היא העובדה שרצוי (אך לא חובה) לקיים אותם בקבוצות. מלבד זאת אלה מעשים בלתי קשורים, ובכל מקרה לא מנוגדים, שכל אחד מהם עונה על צורך אחר (ויש שיגידו – על חובה אחרת). יתרה מזאת, אותם אנשים עצמם יכולים לקיים את שניהם מבלי שאחד מהם יתנגש ערכי בשני. בעצם, כשחושבים על זה, אפשר אפילו לבצע את שניהם בעת ובעונה אחת ולהתפלל כאקט הפגנתי-מחאתי.

הפגנה בירושלים, 24 בספטמבר (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90

הפגנה בירושלים, 24 בספטמבר (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

ההפיכה של שני האקטים לשתי זכויות המתנגשות זו בזו נעשתה בכוונת מכוון. זו התנגשות שהונדסה על ידי אדוני הארץ, והיא מתווכת ללא הרף אל העם באמצעות כלי התקשורת כמאבק בין שמאל לימים. השמאל טוען שהימין רוצה למנוע את ההפגנות ולכן הוא מקדם סגר. הימין טוען שאין להפגין אם לא ניתן להתפלל. השמאל טוען שאין להתפלל משום שזה גורם מרכזי בהפצת הקורונה, שזו אינה זכות בסיסית כלל וכך הלאה, עוד ועוד. כך ממלאים שעות על גבי שעות של תוכניות רדיו וטלוויזיה. העפרונות המחודדים ביותר בארץ מתחרים ביניהם מי יכתוב על כך את טור הדעה האולטימטיבי. בקיצור – חגיגה של פלורליזם, מאבק איתנים בין הטוענים לכתר מגיני הדמוקרטיה מכל הצדדים.

אלא שזו איוולת גמורה. מאבק התפילות בהפגנות מזקק את הוויכוח הפנימי בין אדוני הארץ. הוא מבטא את סך הלחצים בין ה"ישראלים" ל"יהודים", הין הימין הציוני לשמאל הציוני, בין ה"ביביסטים" לאנשי "רק לא ביבי". זהו ויכוח ומאבק שכל תכליתו היא השאיפה לשלוט, לעמוד בראש הפירמידה, בראש הקרקס. לעמוד בראש מדינה שאדוניה הם בעלי הדם הנכון, ללא כל יומרה לשינוי אמיתי. הם יתווכחו ביניהם עד אין קץ ויתכתשו עד זוב דם אבל אין עוד מלבדם, הם לעצמם, אין עוד מישהו שחולק איתם את הארץ. אפשר להגיד הרבה דברים על המאבק הזה, אבל שלהט הוויכוח לא יטעה אתכם – אין מדובר בדמוקרטיה. זה לא מאבק על פניה של הדמוקרטיה – זה מאבק המוזן באמצעות מכונות משומנות של יחסי ציבור שכל תכליתו שימור האתנוקרטיה והעליונות היהודית. אף אחד מהצדדים הנושאים את הדגל במאבק הזה לא מעלים על דעתם שקיימת אפשרות אחרת.

"לא בזכות הכוח שבנו לארץ אבותינו. שבנו אליה בכוח הזכות" – במילים האלה סיכם מנחם בגין את נאומו בכנסת באפריל 1958. אחר כך הוא מלמל עוד כמה מילים על הכיבוש העתידי של ירושלים ושל שאר חלקי הארץ שעדיין לא היו בריבונות ישראלית. הוא קינח באמירה המנותקת: "כל תושביה, כאזרח כגר, יחיו בחירות ובצדק, באחווה ובשלום", כאילו קולות התותחים של מלחמת סיני לא רעמו זמן לא רב לפני כן, כאילו גירושם של מאות אלפי פלסטינים רק עשור לפני כן אינו אלא אגדה ודמם של קורבנות כפר קאסם הוא רק קטשופ. בגין לא הניח להיסטוריה לבלבל אותו – לא לרעיון זכות השיבה ולא לעצם העובדה שקיים פה בכלל אחר. הוא היה ממוקד אך ורק בזכות של עם הסגולה על ארץ אבותיו. ביחד עם זאת, בגין גם ידע שהעולם מאזין, אז כדי לצאת ידי חובה הוא עשה שימוש במושג המכובס "גר", שם תואר כללי לאזרחים סוג ב' שאינם אדוני הארץ, שאותם לקח בלית ברירה מתחת חסותו.

חלפו המון שנים מאז שבגין אמר את הדברים האלה, אבל נראה שלא השתנה הרבה. את המושג "גר" החליפו כל מיני תארים ("ערביי ישראל", "בני מיעוטים", "המגזר" או סתם "לא יהודים"). הזכות על הארץ הפכה למובנת מאליה וכעת היא מתגלמת בוויכוח בין הזכות להפגין לזכות להתפלל. אבל הניתוק, ההתבדלות והעליונות נותרו על כנם. אף אחד מנושאי הדגל לא מציע חלופה או לפחות מאתגר את ההגמוניה עם רעיונות פורצי דרך. אין מה לדבר על זכויותיהם של הפלסטינים – שוק הרעיונות נע בין כלום לרבע כלום. זוהי בבואתה של החברה היהודית-ציונית ולשם פניה – עוד סגרגציה, עוד עליונות. הצדדים במאבק שמתנהל עתה נלחמים על השאלה האם להשאיר את הליצן הראשי בקרקס או להחליף אותו, אבל אף אחד לא מוחה על כך שבפתח הקרקס עומד סלקטור שמכניס רק את בעלי הדם הנכון, עם כרטיס או בלי כרטיס – לא חשוב. העיקר שאתה יהודי. "ולזרעך נתתי את הקרקס הזה".

ג'וזף אטרש הוא יו"ר עמותת Humanity Crew לסיוע נפשי לפליטים ויו"ר תיאטרון אלמידאן לשעבר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf