למה לא אניף דגל לכבוד יום העצמאות
הימים האלו הפכו למעין מבחן שייכות עבורנו היהודים בשמאל. השאלה היא למי אנחנו רוצים להיות שייכים. ל"אנחנו" שלי אין עוד דגל, אבל הוא כולל את כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון
בימים האחרונים יצא לי לקרוא כמה וכמה טקסטים של חברי מהשמאל (יש לומר, על פי רוב זה הציוני), על הקשיים והמורכבויות – הפוליטיות והרגשיות – שמזמנים להם הימים הלאומיים, במיוחד היומיים האלה של יום הזיכרון ויום העצמאות. על הילד או הילדה בגן, המבקשים להתקין דגל על המכונית, למשל. באופן משונה, ישנה איזו הרגשה בקרב חלק מחבריי כאילו יש ביומיים הללו איזה סוג של מבחן שייכות עבורנו, היהודים בשמאל. והרי אנחנו כל הזמן בחזקת חשודים כאן – לא מספיק יהודים, לא מספיק פטריוטים, לא מספיק שייכים. ויש מי שמזין את מדורת החשדנות נגדנו באופן עקבי.
ראיתי הרבה הורים שכתבו על ההיענות לבקשת הילדים לתלות דגל במרפסת או על הרכב, בדרך כלל מלווה בהרבה מלל אפולוגטי. "כי אני רוצה שהם ירגישו שייכים למקום הזה, שירגישו שזאת המדינה שלהם, שהיא תהיה להם חשובה מספיק כדי להילחם עליה".
מצעד הדגלים עובר בסמטאות העיר העתיקה בירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)
אני לא במקום של לשפוט איש על בחירותיו, אבל באופן אישי, אני מודה לאל על כך שהשתחררתי מזמן מהצורך להוכיח – לעצמי, לבנותיי או לסביבה – את השייכות שלי או הזיקה שלי למקום הזה, על החיים והמתים שלו גם יחד. הרי אנחנו כואבים את המציאות כאן יום יום, כל השנה, לא ברור לי למה הסנטימנטים האלה צריכים לקבל ביטוי פומבי בדיוק ביום האחד שבו הממסד מחליט שכעת על כולנו לדמוע, או כעת על כולנו לעלוץ. והרי הגיוס הזה גם הוא חלק ממה שאנחנו נאבקים נגדו כל השנה.
ובמיוחד אני שמחה על שניסחתי לי כבר מזמן "אנחנו" אחר, "אנחנו" שעדיין אין לו דגל, אבל אני גאה להשתייך אליו מעומק הלב. ה"אנחנו" שלי כולל, כמובן, את חבריי וחברותיי הפלסטינים. אני שמחה שאין בי צורך להניף היום את דגל ישראל כדי להרגיש שייכות, ואגב כך לסמן את הקו הבלתי נראה שהפלסטינים כולם נשארים מחוצה לו פעם נוספת. כי הדגל הזה לא מפסיק להיות אצבע שלוחה אל תוך עינם של הפלסטינים גם – ובמיוחד – בימים האלה. כן, גם הדגל שמניפים שמאלנים טובים, ולא משנה בכמה מטענים חיוביים הם יבקשו לטעון אותו.
על המציאות צריך להילחם, בזה אין ספק. אבל כל עוד המסומן של הדגל הוא עוול מתמשך ומכוון, לא רואה את ההיגיון בהנפתו מתוך תקווה למציאות אחרת. הדגל הוא זה שצריך להיות ראוי לנושאיו, לא להפך. אולי במיוחד כמהגרת ותיקה, אני שמחה שאני כבר לא זקוקה להוכחות האלה, לאישורים האלה לשייכותי. לא מניפה דגל, עומדת בסולידריות, באהבה ומתוך מחויבות עמוקה לצד אחיותיי ואחיי הפלסטינים ולצד כל מי שמאמין באפשרות של חיים מתוך כבוד ושוויון אמיתיים, בלי עליונות של איש. ואולי יום אחד גם יהיה לנו דגל שנתרגש ונשמח בו, מי יודע.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
