ליברליזם ליהודים בלבד
בספרו "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו" מנסה תומר פרסיקו לענות על השאלה "מהו ליברליזם", גם בהקשר הישראלי. אלא שהתשובה שהוא מספק היא חלקית ושטחית, ולא נוגעת כלל במחלוקות תיאורטיות ומעשיות מרכזיות
בניתוח החברה הישראלית והמפה הפוליטית, פרסיקו אינו מתייחס בספרו כלל לאזרחים הערבים או לסוגיית הכיבוש. הפגנה מול הכנסת, ב-13 בפברואר 2023 (צילום: אורן זיו)
תומר פרסיקו הוסיף למדף הספרים הדל של התיאוריה הפוליטית בעברית ספר על ליברליזם. על פי כותרתו, "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו" (הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024), מטרת הספר היא לנתח היבטים מרכזיים של האידיאולוגיה הדומיננטית בימינו ולדון בהם. קוראי הספרון (90 עמודים) אמורים לזכות בתשובה לשאלה "מהו ליברליזם?", כלומר להכיר את יסודות הליברליזם, את ההיסטוריה שלו, את התפיסות המתנגדות לו ואת האתגרים הניצבים בפניו. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לליברליזם בישראל ולמתווה לעתיד ליברלי יותר כאן.
אלא שמטעמים שאפרט בהמשך, ההבטחה הזו לקוראים אינה מתקיימת. פרסיקו פותח את הספר בהגדרה של "ליברליזם", שממנה נגזרת התייחסותו לכל שאר הנושאים הנדונים בו: "צורת ארגון המרחב הפוליטי בחברה שמבינה חירות כאוטונומיה ומבקשת להגן על האוטונומיה". לפי הגדרתו, המונח "ליברליזם" מתבסס על כמה יסודות, ובהם תפיסת האדם כסובייקט תבוני ואוטונומי; שוויון מהותי בין בני אדם; דרישה נורמטיבית לכבד את האוטונומיה של בני האדם; קיומן של זכויות למימוש האוטונומיה; הבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי; שוויון בפני החוק; ומוסדות שלטון המיישמים הנחות אלה.
כאן מתחילה הבעיה. ההגדרה הראשונית הזו של המושג מוצגת כהגדרה כללית מוסכמת, אף שבפועל היא שנויה במחלוקת חריפה – מחלוקת שאינה זוכה כלל לדיון בספר. הדבר דומה לכתיבת ספר על דמוקרטיה הדן אך ורק בתפיסה אחת שלה, ומתעלם מתפיסות חלופיות, שחלקן אף מנוגדות להגדרה הראשונית.
הספר מתעלם מספרות עשירה ומעבודתם של הוגים מרכזיים בתחום הליברליזם, שכתבו עליו מנקודות מבט שונות, חלקם מתוך תפיסות המנוגדות לתפיסתו של פרסיקו, שאותה ניתן לכנות "ליברליזם של אוטונומיה". כך, למשל, לא מוזכרת בספר מחלוקת מרכזית בין הוגים ליברלים בני זמננו – המחלוקת בין ליברליזם של אוטונומיה לליברליזם של גיוון (diversity).
ליברליזם של אוטונומיה – תפיסה שנטועה, בין היתר, במשנתם של ג'ון לוק, עמנואל קאנט, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים – מציב במרכזו את יכולתו של היחיד לשלוט בחייו ולעצבם, תוך בחינה רציונלית וביקורתית של עצמו, של אמונותיו וערכיו, של אמונותיהם ואורחות חייהם של אחרים, ושל דפוסי ההתנהגות בחברה. לעומת זאת, ליברליזם של גיוון דוגל בחברה שאינה משמרת ומטפחת אידיאל מוסרי יחיד, אלא תומכת בקיומם של הבדלים לגיטימיים בין יחידים וקבוצות בסוגיות מרכזיות, כגון אופי החיים הטובים, מקור הסמכות המוסרית והבסיס להצדקת אמונות וערכים.
כפי שכותב הפילוסוף ויליאם גלסטון, מתומכי תפיסת הגיוון: "ליברליזם משמעותו הגנה על גיוון, ולא ייחוס חשיבות עליונה לערך הבחירה". לדעתו, "העמדת האידיאל של בחירה אוטונומית במרכז התפיסה הליברלית משמעותו הצרת תחום האפשרויות הקיימות בחברה. במסווה של הגנה על גיוון, עקרון האוטונומיה מייצג למעשה מעין אחידות המפעילה לחץ על צורות חיים שאינן מאמצות את ערך האוטונומיה".
לפי תפיסה זו, אם מטרת המדינה הליברלית היא לאפשר פלורליזם של אורחות חיים, הרי, כפי שטוענים גלסטון ואחרים, אין הצדקה לכפות על האזרחים לאמץ את ערך האוטונומיה. קבוצות תרבותיות ודתיות רבות, שלהן נוכחות ניכרת במדינות דמוקרטיות, אינן מעמידות את ערך האוטונומיה במרכז תפיסת עולמן או כערך המעצב את אורחות חייהן.
ההבחנה הזו אינה רק תיאור נכון יותר של המציאות, שבה "עובדת הרב-תרבותיות" (כלומר עובדת קיומן של קבוצות דתיות, לאומיות ואתניות שונות) היא מאפיין מרכזי של מדינות רבות, אלא גם אתגר בולט הניצב בפני כל דמוקרטיה ליברלית. היא באה לידי ביטוי בשאלה שמעסיקה את ההגות והמדיניות הליברליות בארבעת העשורים האחרונים: כיצד צריכה המדינה הליברלית להתייחס לקבוצות לא-ליברליות, שערך האוטונומיה וערכים ליברליים אחרים אינם הערכים המנחים שלהן.
לשאלה זו יש השפעה על סוגיות של עיצוב מדיניות ציבורית, והיא נוגעת לדילמות מרכזיות בחייהן של מדינות רב-תרבותיות דמוקרטיות רבות, המבקשות להחיל על קבוצות מיעוט תרבותיות נורמות וקודי התנהגות המנוגדים לערכי הקהילות הללו.
כך, למשל, בתחום החינוך עולה השאלה לאילו ערכים צריכה מערכת החינוך במדינה דמוקרטית לחנך תלמידים המשתייכים לקבוצות דתיות אנטי-ליברליות. התשובה של חסידי ה"ליברליזם של אוטונומיה" ברורה: המדינה צריכה לחנך תלמידים להפוך לבוגרים אוטונומיים. אולם תשובה זו בעייתית, למשל, עבור קבוצות דתיות אנטי-ליברליות, כמו הקהילה החרדית בישראל, שכן חינוך הילדים לאוטונומיה מנוגד לערכיה הדתיים המרכזיים.
זה ההקשר שבו מתקיים הדיון הציבורי והפוליטי בבית המשפט העליון בשלושת העשורים האחרונים: האם הדרישה מתלמידים חרדים ללמוד לימודי ליבה מוצדקת, ואילו נושאים צריכים להיכלל בלימודי הליבה? כך גם באשר לנורמות הנוגעות לנשים – לדוגמה, הדיון הסוער המתקיים בימים אלה בישראל על הסדרי הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים, במוסדות חינוך ובצבא, הפוגעים בזכויות היסוד של נשים.
כיצד צריכה המדינה הליברלית להתייחס לקבוצות לא-ליברליות? ישיבת סלובודקה בבני ברק (צילום: יעקב נאומי / פלאש 90)
דוגמה בולטת לבעייתיות שבהצבת האוטונומיה כערך המרכזי של הליברליזם באה לידי ביטוי בתורתו של ג'ון רולס, הפילוסוף הפוליטי החשוב ביותר של הליברליזם במאה ה-20 (שפרסיקו מזכיר רק בקצרה ובהקשרים שוליים). רולס ביסס את ספרו הראשון, החשוב והמהפכני, "תיאוריה של צדק" (A Theory of Justice, 1971) על תיאוריות הליברליזם הפילוסופי והמוסרי של ג'ון סטיוארט מיל ועמנואל קאנט, שבמרכזן ערכים כמו אוטונומיה ואינדיבידואליזם. תיאוריות אלו שימשו לו בסיס לכינונם של שני עקרונות הצדק החברתי בתיאוריה שלו.
מאוחר יותר, בספרו "ליברליזם פוליטי" (Political Liberalism, 1993), כתב רולס שזו היתה טעות, שכן המאפיין המרכזי של חברה מודרנית דמוקרטית הוא קיומו של מה שכינה "פלורליזם סביר" – ההכרה בכך שבחברה דמוקרטית וחופשית, בלתי נמנע שאנשים רציונליים וסבירים יאמצו תפיסות דתיות, מוסריות ופילוסופיות מקיפות שאינן מתיישבות זו עם זו. בחברה כזאת, תפיסות שונות יציעו הצדקות שונות לזכויות השונות.
רולס סבר שאפשר למצוא את מה שכינה "הסכמה שבחפיפה" בין תפיסות מוסריות מקיפות שונות ובין הצדקות שונות לזכויות אזרחיות. כך, למשל, לזכות לחופש המצפון יכולה להיות מצד אחד הצדקה ליברלית המבוססת על אוטונומיה, ומצד שני הצדקה קהילתנית, שאינה נשענת על ערך האוטונומיה אלא על התפיסה שעבור קבוצות דתיות חירות המצפון היא אמצעי הכרחי לקיומן. חברה צודקת אינה חברה שבה כולם שותפים לאותה תפיסה ערכית או מקיימים אורח חיים משותף, אלא חברה המונחית על ידי עקרונות משותפים של צדק.
בשונה מהתפיסה הליברלית המעמידה במרכזה את זכויות האדם, רולס וליברלים אחרים סבורים שהבסיס המוסרי והפוליטי של חברה ליברלית צריך להיות עקרונות של צדק חברתי, שמהם נגזרות הזכויות האזרחיות. צדק חברתי הוא המושג הראשוני, ולא הזכויות.
דיון מצומצם ביותר בנושא הזהות
נושא מרכזי נוסף שהספר עוסק בו הוא הזהות – סוגיה שהוגים ליברליים בולטים, שאינם מוזכרים בספר, עסקו בה בהרחבה. פרסיקו דן בזהות אחת בלבד – הזהות הלאומית, ובעיקר בזהות הציונית. הוא סבור, בעקבות יולי תמיר ואחרים, שבהקשרים מסוימים הזהות הזו "שומרת על התפיסה העצמית שלנו כאינדיבידואלים אוטונומיים".
אולם זהו דיון מצומצם ביותר. קשה להבין איך אפשר לעסוק בליברליזם ובזהות, ודאי במדינה רב-תרבותית כישראל, בלי להזכיר הוגים שעסקו בסוגיות של ליברליזם ורב-תרבותיות, ובהם ויל קימליקה, צ'ארלס טיילור (המוזכר בקצרה בספר בהקשר אחר), אבישי מרגלית ומשה הלברטל, ג'ייקוב לוי וביקו פארק, ננסי פרייזר ואקסל הונת; ובישראל – יוסי יונה ויהודה שנהב, אדם דנאל, אלעזר וינריב, מני מאוטנר, אבי שגיא, רונן שמיר ועוד. גם בתי המשפט בישראל עסקו, בכמה פסקי דין, בסוגיות של חירות אישית, אוטונומיה קהילתית, רב-תרבותיות ודמוקרטיה.
קימליקה, ההוגה הקנדי שעסק בספריו בארבעת העשורים האחרונים ברב-תרבותיות ובליברליזם, מבקר את הגישה הליברלית המסורתית, שפרסיקו שותף לה, על התעלמותה מהבעיות הנובעות מקיומו של מגוון קבוצות תרבותיות במדינה הדמוקרטית המודרנית. הוא מבסס את תפיסת הליברליזם הרב-תרבותי שלו, בין היתר, על ערך האוטונומיה, ומסביר מדוע לדעתו הסדרים ליברליים קלאסיים, כמו הפרדת דת ומדינה והענקת הזכות לחופש דת ולחופש ההתאגדות, אינם מעניקים הכרה ומענה לצורכיהן של קבוצות מיעוט תרבותיות.
קימליקה סבור כי "הנייטרליות התרבותית" של הליברליזם, שפרסיקו מצדד בה, מעניקה למעשה יתרון לאינטרסים של בני קבוצת הרוב על פני אלה של בני קבוצות מיעוט תרבותיות. אחת הדרכים להגדיל את האוטונומיה ואת תחושת הערך העצמי של יחידים ושל קבוצות מיעוט תרבותיות, לתפיסתו, היא יצירת הסדרים המאפשרים לקבוצות הללו להחריג את עצמן מחוקים הפוגעים בתרבותן, וגם הענקת זכויות קבוצתיות.
פרסיקו מבחין בין פוליטיקת זהויות ובין זהותנות, שהיא, לדבריו, "זן פוסט-ליברלי שמבקש להכפיף את הפרט לזהותו המגדרית או האתנית… הזהותנות מתכחשת בפועל, אם לא בכוח, להומניזם האוניברסלי וקוראת תיגר על כל תפיסה מאחדת של תבונה, בחירה חופשית ורציונליות". כדוגמאות לזהותנות מציין פרסיקו, לעיתים באופן חלקי ביותר וקריקטוריסטי, את תיאוריות הגזע הביקורתיות, זרמים של פמיניזם רדיקלי, תפיסות פוסט-קולוניאליסטיות מסוימות ותפיסות להט"ביות מסוימות.
פרסיקו אינו מציין מהן אותן "תפיסות מסוימות" של הגישות השונות הללו המתנגדות להומניזם אוניברסלי, לתבונה, לבחירה חופשית ולרציונליות, ומהן התפיסות האחרות של אותן גישות שאינן מתנגדות להם. זו הבחנה עיונית ומוסרית שראוי היה להציג לקוראים. דיון רציני בשאלת פוליטיקה של זהות היה צריך להתייחס לספרות עשירה העוסקת בליברליזם, צדק ופוליטיקה של זהויות, בין היתר אצל אייריס יאנג, אנתוני אפייה, צ'ארלס מילס, אן פיליפס ואחרים. אחת מנקודות התורפה העיקריות של הספר הזה היא שהוא מטפל באופן חסר, שטחי ולעיתים אף מוטעה בסוגיות עובדתיות וערכיות רבות, שאכן לא ניתן לטפל בהן בטקסט קצר כל כך.
פרסיקו טוען, בצדק, שאחד ממאפייניו של הליברליזם הוא ההפרדה בין "התחום הפרטי", המתייחס לחיי הפרט, ליחסים בין-אישיים ולמשפחה, ובין "התחום הציבורי", המתייחס לתחום הפוליטי ולשוק הכלכלי. אולם ההבחנה בין שני התחומים הללו שנויה במחלוקת בפילוסופיה הפוליטית.
מנקודת מבטן של מבקרות פמיניסטיות של הליברליזם (משום מה גם הגישה הפמיניסטית אינה זוכה כלל לדיון בספר), סוגיות כגון חלוקת העבודה בין גברים לנשים במסגרת המשפחה, תלותן הכלכלית של נשים בגברים ומקומן של נשים בחינוך הילדים (אזרחי העתיד) לא זכו לדיון בהגות הליברלית המסורתית, למעט אצל ג'ון סטיוארט מיל.
ההגות הליברלית הניחה כמובנת מאליה משפחה בעלת מבנה פטריארכלי-היררכי, עולם פוליטי המנוהל על פי ערכיהם והעדפותיהם של גברים, ומקצה לנשים מקום נחות. במוקד הביקורת על תיאוריות ליברליות אלה עומדת הטענה שהן מנוסחות באופן מופשט ובמונחים אוניברסליים, המתעלמים מניסיון חייהם הייחודי, מנסיבותיהם ומחוויותיהם של אנשים המשתייכים לקבוצות שונות. בלשונה של הפילוסופית אייריס יאנג, התיאוריות הללו מיועדות לקטגוריה של בני אדם שחבריה לעולם לא נכנסים להיריון, ובדרך כלל נשותיהם מחכות להם בבית.
בשני הפרקים האחרונים פרסיקו עוסק ב"דרך הלאה" לישראל ולליברליזם. שם הוא מציין, בצדק, שניתן לחלץ מהיהדות – שהפרשנות הדומיננטית שלה בישראל היא לאומנית ואנטי-ליברלית – תפיסות הומניסטיות יותר, המעמידות במרכזן את כבוד האדם, את הדאגה לחלשים ואת האהדה לגרים.
בניתוח החברה הישראלית והמפה הפוליטית, פרסיקו אינו מתייחס כלל לחמישית מהאזרחים – החברה הערבית בישראל. הדיון שלו בדמוקרטיה הישראלית אינו מתייחס אליהם כמי שסובלים מאפליה ומקיפוח זכויותיהם. באופן טבעי, כיוון שאינו עוסק בליברליזם רב-תרבותי ובזכויות קבוצתיות, הוא גם אינו דן בהסדרים ליברליים מתבקשים של זכויות קבוצתיות למיעוט הערבי בישראל – זכויות לאוטונומיה חינוכית ולאוטונומיה תרבותית – שיעניקו לו אפשרות לחנך את ילדיו לטיפוח זהות פלסטינית-ישראלית, וכן שליטה רבה יותר על חייו הקולקטיביים. או בקיצור, לאפשר לו לחיות חיים אוטונומיים.
פרסיקו, שלהערכתי נמנה עם מתנגדי הכיבוש, גם אינו מתייחס למאפיין המרכזי של אנטי-ליברליזם ואנטי-דמוקרטיה בישראל – הפגיעה המתמשכת בחירויות היסוד של מיליוני בני אדם החיים תחת הכיבוש הישראלי זה כמעט שישים שנה, במציאות של שליטה ודיכוי בעם אחר, המכרסמת בשאריות שנותרו מהליברליזם הדמוקרטי הישראלי.
כאמור, חסרים ספרים בעברית על תיאוריה ואידיאולוגיה פוליטית, אולם מי שמבקש להתוודע לדיון העשיר בנושא ליברליזם ודמוקרטיה לא יוכל להסתפק בדיון החלקי והחסר מאוד המתקיים בספר "ליברליזם, שורשיו, עקרונותיו ומשבריו".
פרופ' יוסי דהאן הוא יו"ר מרכז אדוה; ספרו "צדק חינוכי, הפרטה ומטרות החינוך" יצא בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
